חטיבה 7 של חיל השריון

"חטיבה

7 של השריון זה עניין שורשי במשפחה, מילדות אנחנו מחוברים לחטיבה. הייתי עולל כשא בא היה מח"ט .7 היינו מגיעים לביקורים, שמענו סיפורים ושרנו את ההמנון של החטיבה", מספר תומר. "אין ספק שהתקופה של שלום הגליל ושל רצועת הביטחון היתה התקופה המשמעותית ביותר עבורו - לא רק הל חימה, אלא גם הפיקוד".

תומר שחזר במדויק את המסלול של אביו: "היו לי כמה אופציות, אבל בסוף החלטתי להגיע לחטיבה. עכשיו, בדיעבד, ברור שזה נסלל מראש, ואני מאוד שמח על הבחירה הזאת. העבר של אבא נוכח אצלי, אבל אני לא מציג את עצמי בתור 'הבן של שמוליק, תא"ל במילואים'. עם זאת, אין ספק שזה ייצב אותי והשריש בי גם את גאוות היחידה".

האבא שמואל, עתיר הניסיון, מספר: "התגייסתי כחייל פשוט בשנת ,'79 עשיתי את כל המסלול בחטיבה, עברתי בשלושת הגדודים וסיימתי את השירות כמפקד היחידה לאחר 20 שנה - ואני בין הבודדים שעשו את זה. את כל תקופת הבגרות של חיי עשיתי בחטיבה - ברמת הגולן, וגם הרבה שנים בלבנון". מאחר שהיו חסרים קצינים לאחר תקופת המלחמה, הקי דום היה מהיר, ושמואל הפך מחייל צעיר למג"ד כבר בגיל ,27 כשהיום הגיל הממוצע הוא .32-31 "להיות מפקד של 400-300 חיילים בלבנון בגיל 27 זה מטורף. הדור הצעיר הרבה יותר טוב ומקצועי מאיתנו, הם מגיעים יותר בגירים ובשלים לתפקי דים. נעשו אז גם המון טעויות שלמדנו מהן ושילמנו עליהן מחירים". על המלחמה שנצרבה בזיכרונו הוא אומר: "אין ספק שמי שעובר מלחמה מת חיל כאדם אחד ומסיים כאדם אחר. זה מאוד מעצב ומאוד משפיע - הלחימה היא החלק הקל, מה שלא קל זה המראות. לראות טנק חוטף טיל, נפגעים, ריחות. אני רואה היום תמונות מאוקראינה וזה מחזיר אלי את תמונות המלחמה - זה מה שנצרב הכי חזק מהמלחמה. אך מנגד - זה גם מחשל אותך ומבגר אותך".