"בלבנון למדתי שההחלטה על נסיגה קשה יותר מההחלטה על מלחמה"

לבנון שלי היא לא רק זיכרונות משירותי הממושך בפעילות מבצעית, גלויה וחשאית, בסיירת גולני, ביחידת "שלדג", בגדוד 51 של גולני, בחטיבת גבעתי ומהיק"ל ועוצבת לבנון. החל במלחמת שלום הגליל וכלה בבוץ ששקענו בו במשך 18 שנים עקובות מדם בלבנון וברצועת הביטחון - זהו בעיקר בית ספר ללקחים שמובילים אותי עד היום, מול המציאות העכשווית, גם בזירות אחרות. בלבנון למדתי שהיכולת שלנו לעצב אצל שכ נינו מציאות פוליטית שנוחה לנו היא יוהרה, שנידונה מראש לכישלון. כישלון שיביא לנו מציאות מאיימת יותר מזו שאותה רצינו לשנות מלכתחילה. במקרה ההוא רצינו לסלק את אש"ף, אבל קיבלנו את חיזבאללה.

בלבנון למדתי שמדינה שבה חיות בכפיפות אחת ובערבוב אוכ לוסיות העוינות זו את זו - היא מתכון לחוסר יציבות פוליטית, לכאוס ולמלחמת אחים. מדינה שבה גורמים זרים ימצאו ערוגה כדי לשתול בה זרעי התססה נוספים. ללבנון שכזו - אין עתיד.

בלבנון למדתי שההחלטה על נסיגה קשה יותר מההחלטה על יציאה למלחמה. למדתי שנדרשת מנהיגות המבינה את מחיר ההת בססות בתוך אוכלוסייה עוינת, ומובילה בהחלטיות מהלכים שעל פניו מצטיירים כחולשה, אך למעשה מחזקים אותנו לאורך זמן. ההחלטה על הנסיגה בשנת 2000 היטיבה עם ישראל, גם בזירה הפנימית וגם בזו הבינלאומית. עם האויב שמעבר לגדר - נדע להסתדר ונוכל לו.

מלבנון ההיא למדתי שאם לא נמנע את המשך הגלישה לעבר מציאות של מדינה אחת שבה מתקיימות זו לצד זו שתי אוכ לוסיות העוינות זו את זו, ושאם לא נבין שצריכה לקום כאן מנהיגות פוליטית אמיצה שתוביל בהחלטיות ובאומץ החלטה על היפרדות - נקבל את "לבנון" ממש כאן, בתוך מדינת היהודים.

אבל לבנון שלי היא גם החברים שאיבדתי שם, ואלו שחזרו ממנה לא כפי שיצאו. לבנון עבורי היא בעלי בריתנו מצבא דרום לבנון, שלחמו לצידנו כתף אל כתף, ואשר כלפיהם יש לנו חוב מוסרי. לבנון שלי זו האדמה שעליה לחמתי, ושבה לחמו גם ילדיי. נשאר לי רק לקוות שנכדיי לא יידרשו לעשות כן.