בשבחי הדיאגנוזה
המקרים האחרונים של תקיפת צוותים רפואיים בבתי חולים הובילו לחזרה על הריטואל שהתקבע - טורים זועמים של בכירי הרפואה בעיתונים, קריאות "עד מתי?" ועיצומי הסגל הרפואי בכל הארץ. תרשו לי לקלקל את החגיגה. הצעדים האלה לא יצילו אותנו מהמשך האלימות בבתי החולים )ומאלימות בכלל(, ובמהרה נראה עוד ועוד מהם. גינויי האלימות בעי תונות העברית יעזרו כמו כוסות רוח למת. ככה זה כשטועים בזיהוי מחלה: אם הדיאגנוזה שגויה, הת רופה לא תושיע.
אם רוצים להתמודד עם המחלה ברצינות, הגיע הזמן לאבחנת אמת, גם אם היא תגרום לצקצוקי לשון מואצים בקצה השמאלני של החברה. המגזר הער בי הוא המקור למרבית מקרי ההשתוללות הבריונית בבתי החולים. אמנם התקשורת מרבה להסוות את זהות התוקפים ומכנה אותם בשמות קוד מעומע מים )"צעירים", "בני מזרח ירושלים", "תושבי הגליל המערבי"(, אולם תקינות פוליטית מזויפת לא תוכל לטאטא את האמת מתחת לשטיח. וזאת לא רק בריונות כלפי צוותים רפואיים. סטטיסטיקה עיקשת מראה כי בעבירות אלימות אחרות, החל מעבירות המתה, דרך מקרי "רצח על כבוד המשפחה" וכלה בפשיעה חקלאית )שכבר מזמן לא מוגבלת למרחב החקלאי(, המציאות אינה שונה. אם נוסיף לכך רמיסה שיטתית של חוקי התכנון והבנייה והתעלמות מופגנת מחוקי התנועה, נקבל תמונה עגומה ומטרידה. רבים מדי במגזר הערבי מקבלים כמובן מאליו, ואף מעלים על נס, את השימוש באלימות ואת העבירות על החוק.
המגזר הערבי הוא המקור של מרבית מקרי ההשתוללות הבריונית בבתי החולים. בתקשורת מרבים להסוות את זהות התוקפים ונוהגים לכנות אותם בשמות קוד מעומעמים
הבעיה אינה נעוצה רק ביחידים שמרימים את היד על המלאכים בחלוקים לבנים, אלא בסביבתם המיידית והרחבה שמעניקה לתוקפים תמיכה שבשתיקה, ול פעמים בקול. האם בני המשפחה הערבית, שביצעו פוגרום של ממש בביה"ח הדסה, הוקעו בשכונתם במ זרח ירושלים? האם תושבי הכפר אבו סנאן, שתקפו באכזריות צוותים רפואיים, מאבטחים וסתם מבקרים שנקרו בדרכם, נודו כשחזרו אל הכפר?
כולנו יודעים שהתשובה לשאלות האלה שלילית, והיא מובילה לחלק השני של הדיאגנוזה - העבריינות, לרבות העבריינות האלימה, אינה מגונה בחברה הער בית בישראל, משום שרבים מדי רואים בה את המאבק נגד המדינה היהודית.
בשונה מן העבריינות הרגילה, האלימות שמקורה במגזר הערבי מתודלקת גם במניע הלאומני ומונעת מרצון לקרוא תיגר על מערכת החוקים והנורמות של המדינה היהודית. הדבר בולט במיוחד בפשיעה חק לאית, שבהרבה מקרים כלל לא מגיעה לגניבה ומצט מצמת לזריעת הרס במשק של חקלאי יהודי כדי לגרום לו להסתלק מן האדמה. זה גם מסביר מדוע התוקפים לא נרתעים מפגיעה אפשרית בבני עמם, למשל בא נשי צוות רפואה ערבים. השאיפה לקעקע את מער כת הערכים של המדינה היהודית שנואת נפשם חזקה מן החשש הטבעי לפגוע בטעות במישהו "משלהם".
בתהליך שנמשך עשרות שנים מערכת האכיפה איבדה בעיני אזרחים ערבים את ההרתעה. אין אשם אחד, כולם אשמים. המשטרה, הפרקליטות, בתי המ שפט, התקשורת והמערכת הפוליטית. כולם לקו בס לחנות וברפיון ואפשרו לאלימות הערבית, שמשולבת בלאומנות, להשתולל באין מפריע. אם מוראה של מלכות לא יוחזר לשכונות ולכפרים הערביים, הת כוננו לעתיד שחור.