השולט בבג"ץ שולט בהר

בתחילת השבוע ביטל שופט בית משפט השלום בבירה את החלטת המשטרה להרחיק מהעיר העתיקה שלושה נערים יהודים שהשתחוו וקראו קריאת שמע בהר הבית. בעיניו, אין במעשיהם קריאת תיגר על הסטטוס קוו במקום, או ניסיון לפגוע בשלום הציבור.

זוהי פסיקה תקדימית, משום שעד כה נדמה שבית המשפט תמך בחופש פולחן לכל הדתות במקומות הקדושים, כל עוד זה לא פגע במה שמכונה "שלום הציבור" או בסטטוס קוו. ההיסטוריה ידועה: עשרה ימים לאחר שחרור המקום הקדוש ליהודים, החליט משה דיין להרחיק אותנו ממנו. הוא גיבש סטטוס קוו והודיע שליהודים מותר לבקר בו אבל אסור להתפלל. מקום התפילה הקרוב ביותר ליהודים נקבע בכותל. ושוב ניצחה הגלותיות את מלכות ישראל: היהודים בוכים למטה והמוסלמים בהר, אף שלא היתה שאלה בנוגע לניצחוננו.

באותה שנה נקבע "חוק השמירה על המקומות הק דושים", שבו מעוגנת זכותנו לחופש פולחן בו. יתרה מכך, מצוין בו במפורש כי המחלל או הפוגע בזכות זו דינו מאסר של שבע שנים. שר הדתות יכול לתקן תקנות בנדון, תקנות שלא נכתבו עד עצם היום הזה.

ב 1983 הגדיל ופסק בג"ץ, בעתירה שהגישה תנו עת נאמני הר הבית, כי אסורה אפילו התפילה מחוץ לשער המוגרבים, מחשש לפגיעה ב"סדר הציבורי". אילו אנשים מסודרים. עשר שנים לאחר מכן קבע השופט אהרן ברק בעתירה אחרת, שדנה בזכותו של יהודי לעלות להר בתשעה באב, כי "זכותו של העו תר לתפילה על הר הבית אינה שנויה במחלוקת... העותר טוען כי הפעילות המשטרתית צריכה להיות מכוונת כלפי המבקשים לפגוע בזכותו, תוך הענ קת הגנה לפעילותו שלו... להמון זועם אין זכות וטו על זכות ההפגנה של המבקשים לקיימה כדין... עם זאת, איננו פועלים על פי האמרה: 'ינצח הצדק ויח רב העולם'. כאשר אין בכוחה של המשטרה - בגדרי יכולתה וכוחותיה המוגבלים - להבטיח את הגשמת חופש הפולחן או ההפגנה, אין מנוס לעיתים מפגיעה בחופשים אלה כדי למנוע פגיעה באינטרס הציבור". כלומר, ההיררכיה האמונית של בג"ץ ברורה: הפחד מעל לכל, לאחר מכן השקט. אלוהים מגיע למקום השלישי ביום טוב.

ובנוגע ל"אינטרס הציבור", מדובר במושג חמקמק ביותר: מסקר שנערך על ידי מכון ון ליר לפני ימים אחדים, עולה כי יש רוב התומך בתפילת יהודים בהר, גם בקרב אלו המגדירים עצמם כאנשי שמאל. זהו אינ טרס הציבור. האם לאור זאת ישנה בג"ץ מכאן ואילך את פסיקתו? מהמרת שלא.

גם ה"סטטוס קוו" הקדוש הוא מושג חמקמק ונזיל באופן מפתיע: הוא השתנה כה רבות במהלך חייו. כוחו הוא בעצם הגדרתו ובאינרציה הנובעת ממנה: מה שהיה הוא שיהיה, ומה שהיה ויהיה הוא כיבוס הגזענות נגד יהודים תחת מושג זה.

פסיקת השופט האמיץ השבוע אולי תשנה את המ ציאות במעט: עוד ועוד יהודים יעשו את מה שאומר להם הלב, יפעלו על פי האינטרס שלהם, הוא האינטרס הציבורי, ויתפללו במקום הכי קדוש להם בעולם. זהו רק עוד ציון דרך קטן במאבק הגדול, מאבק שיוכרע רק כשמנהיג בעל שיעור קומה ישנה את הכללים.

מסקר שנערך על ידי מכון ון ליר עולה כי יש רוב התומך בתפילת יהודים בהר - גם בקרב המגדירים עצמם שמאל. זהו אינטרס הציבור. האם לאור זאת ישנה בג"ץ את פסיקתו?