חובה להכות על החטא - יש בני נוער חסרי זיקה לירושלים

בילדותי נמניתי עם "ילדי החומות" - ילדים שהגיעו מ 15 המ שפחות הראשונות שעברו לגור ברובע היהודי, בתקופה היפה שהחלה אחרי מלחמת ששת הימים, עם שחרור העיר ירושלים ואיחוד כל חלקיה לבירת ישראל. אי אפשר להסביר, אבל חיינו בפנטזיה.

היינו חלק מקבוצת ילדים שחשה כיחידת עילית, שגרה ברובע בשנים שלאחר שחרור הכותל. הרובע, על חורבותיו ועתיקותיו, היה מגרש המשחקים שלנו. גרנו במשך שנים באתר ארכיאולוגיה. זה אולי לא נתפס היום, אבל חיינו במציאות שבה ממצאים אר כיאולוגיים מתגלים כעניין שבשגרה. כילדים, שיחקנו מסירות בכדי חרס בני 2,000 שנה. במשך חודשים ארוכים רצפת הבית רעדה, ולא פעם חווינו בקיעים ברצפה, אבל לאבא ולאמא זה לא הזיז כלל. להפך - הם קיבלו את זה באהבה גדולה.

זכינו לגעת ראשונים בקירות הצבועים מימי בית שני, ולעמוד על אותם פסיפסים קדומים שהתגלו בעבודות. סיורים של אשכול, שרים או גנרלים אצלנו בסמטאות היו עניין שבשגרה. היינו חבורת צעירים חסרי גבולות, שגדלו בצמידות למשפחות ערביות עוינות שהתקשו להשלים עם "המתנחלים החדשים", שבן רגע הפכו לשכ נים ממול. באופן כללי, אפשר להגיד שהיינו במצב של אופו ריה תמידית.

נכנסנו לאתרי חפירות שההורים לא העזו להיכנס אליהם. נוריאל גץ ז"ל, בנו של רב הכותל המיתולוגי, הרב מאיר יהודה גץ, שאחיו הצנחן נפל על שחרור ירושלים, היה עושה לנו מבחני אומץ. הצנ חנים היו אצלו בדם. היינו מדלגים אחריו על גגות העיר העתיקה, מהרובע היהודי ועד לשער שכם, לפעמים אפילו בדילוג מעל סמטה רחבה לבית המרוחק, מבלי לרדת לרחובות העיר.

יותר מיובל חלף מאז אותם הימים. "ילדי החומות" הם כבר סבים וסבתות לנכדים ולנינים, אבל הכינוי "הארכיאולוג הקטן", שהודבק לי בילדותי על ידי מוריי, משפחתי וחבריי בשל משיכתי העזה לאתרי עתיקות מסוכנים - נשאר עד היום. החבורה שומרת על קשר, ואפילו יש לנו קבוצת ווטסאפ משותפת בשם "ילדי החומות".

כששואלים אותי על תחושתי עקב העובדה שכיום יש אלפי בני נוער חסרי זיקה לירושלים, המקום שמסמל יותר מכל את הקשר הנצחי של עם ישראל לארצו, אני יכול רק לענות בכאב: חובה להכות על חטא על עצם העובדה שהגענו למצב הזה. ירושלים אינה שייכת לאוכלוסייה כזו או אחרת. ירושלים שייכת לכלל העם היהודי, בארץ ובתפוצות, ועלינו לדאוג להעביר את המסר הזה לדורות הבאים, אחרת ירושלים תחולק לשבטים - ואנחנו נאבד את האחדות לנצח.

חיינו במציאות שבה ממצאים ארכיאולוגיים מתגלים כעניין שבשגרה. שיחקנו מסירות בכדי חרס בני 2,000 שנה

היינו במצב של אופוריה תמידית צילום: מיכי וסרטייל