צבי אומר, וצבי יודע
"צבי אומר: שיסל ואיינשטיין", HOT 8 ו HOT VOD
אף פעם לא הייתי ממעריציהם הגדולים של חבורת שיסל ו"לול", וגם לא של "מציצים". למעשה, את חלקם אפילו לא ראיתי עד הסוף - ודווקא את הסרט הכי פחות מתוסרט, ערוך ומופק של שיסל סיימתי בכמה דמעות. "צבי אומר" הוא מסע מפותל ומבולבל, אך סופר אותנטי, אל תוך חומרי הגלם של שיסל ואריק איינשטיין, ולראשונה אחרי הרבה שנים אנחנו מקבלים את אריק איינשטיין המרוחק, שנמנע מתקשורת ומראיונות, במשהו שאפשר להכניס תחת הסיסמה ההיא של הסנדלים: "אתה הכי יפה כשנוח לך". אריק מלהג, מקפץ ומקשקש חופשי מול עדשת המצלמה של האדם שהכי נוח לו מולו בעולם.
חוץ מהשירים האלמותיים שיצאו לאור והסרטים האייקוניים שנ שארו, כולל הדוקו המשובח "שיר אהבה סטנדרטי" על אריק, רוב הניסיונות לצלם את איינשטיין נטו לכתבות, מה שתמיד היה סוגר אותו כנראה. שיסל אפילו לא יודע שאריק מרגיש הכי בנוח לידו, ושמה שיש לו ביד זה זהב טהור.
שיסל עשה סלט מהחומרים הביתיים שלו, שדרכם הוא מספר לנו על המקריות והאגביות שבהן התנהלה החבורה, מכור ההיתוך היצירתי של חבורת לול, דרך הקמתה של חברת ההפקות "הגר" ועד לתקופה שבה נשארו רק הוא ואריק ומצלמה ותל אביב.
הכי מתבקש זה לכתוב כי הסרט מספק "חומרים נדירים שמעולם לא נראו עד היום", אבל הפעם זה לא ממש העניין - מדובר בסיפור ישן על מפיק ושחקן שעשרות שנים היו הכי לא ביחסים של מפיק ושחקן: לא שיסל השטותניק שנקלע לסיטואציית המפיק, ולא אריק שרצה לעבוד לאורך הקריירה רק עם חברים. לא היה שם ניהול של טאלנט ולא של כספים, לא של המרדף אחר יח"צ. מדובר לא פעם בצעירים עם מזל, שבסלט שהרכיב שיסל, הוא ואריק מספרים איך נוצרו הקלאסיקות שהם חתומים עליהן.
קצת אחרי הצבא נפלה על שיסל הידיעה שהוא הולך להיות המפיק של "הגר הפקות", ובמשך כמה עשורים הוא הפיק והיה שותף יצירתי ליצירות שנחשבות היום לנכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית.
הסלט של שיסל ואריק יקפוץ פתאום לתקופת היצירה שאחרי אמ ריקה ובלי אורי זוהר, כששיסל כבר לא צריך חברת הפקה כדי לצלם את אריק, אלא מצלמה ביתית שאיתה הוא מטייל ברחובות תל אביב, קופצים לירקון, לסט של "מציצים" וסתם מקשקשים למצלמה בבית את התובנות והמחשבות שהביאו השנים, וכן את השינויים סביבם בתל אביב ובישראל.
קשה להתייחס אל הדוקו הזה כאל יצירה עגולה. מדובר במכונית ישנה שנוסעת לה לאורך השנים עם איינשטיין ואורי זוהר, שמתחי לה לנסוע קדימה, פונה שמאלה, נופלת מצוק אל מנהרת זמן וחוזרת בתור הצריף מ"מציצים" - הרייד הזה לא רק צולח איכשהו את קפיצות העריכה, הוא אפילו מהפנט. בערך באמצע הסלט אריק מדבר בעצב על הסיבה שבגללה אנחנו צוחקים, ושיסל משיב לו "כדי לעשות את המקסימום מהמינימום" - החומרים של שיסל מינימליים, גם ההשקעה בסרט עצמו, אבל איכשהו זה יוצר איזה מקסימום.
מיטיבי הלכת, שבקיאים בתיק העבודות של החבורה העליזה, יקבלו הצצה קצרה ומתבקשת אל מאחורי הקלעים שמכניסה אותך פנימה לחברות הבלתי אמצעית הזו, לאהבה שלא היתה כנראה תלויה בדבר ביניהם, כשבתוך זמן קצר אתה הופך להיות חבר של שני בטלנים שטו תניקים של תל אביב ומקנא שמעולם לא היו לך חברים כאלה - עד שהאבל והצער על מותו הפתאומי והכואב של איינשטיין פוגשים אותך בסוף. שם הברז בעיניים בוודאי כבר ייפתח מעצמו.
אם מקובל לסיים בשורה משיר של אריק, אז תנו לראש לנוח מהפי צוצים, ללב לנוח מהלחצים, ופשוט תיהנו. כלומר, בחלקים שבהם לא תיאלצו לנגב את הדמעות.