בעל המאה הוא שר הדעה
שר האוצר מתכנן, לפי הדיווחים, לקצץ מיליארדים מתקציבי רשתות החינוך החרדיות אם לא ילמדו מקצועות ליבה.
הוא לא היחיד שפועל כך, גיבוש מבחני תמיכה והכרעה בדבר תקצוב פרויקטים הם חלק מרכזי מהיכולת של הממשלה לקדם את מדיניותה. כך שרת התחבורה הודיעה מייד לאחר שנבחרה כי תשנה את סדרי הע דיפויות להשקעה בכבישים והקפיאה תכנון פרויקטים ביהודה ושומרון; וכך שר הבריאות הביא לתמיכה של עשרות מיליוני שקלים בקהילה הגאה; זו משמעותה של החלפת ממשלה. ממשלה חדשה מבקשת לקדם מדיניות שונה, והיא עושה זאת באמצעות ניתוב תמיכות ותקציבים.
מה שמפתיע הוא השתיקה נוכח המהלך מצד מי שבלמו בעבר הת נהלות דומה. כאשר שרת התרבות לשעבר מירי רגב החליטה להעניק "בונוס" לאמנים שיופיעו ביהודה ושומרון, וכשניסתה לקבוע מבחני תמיכה שימנעו תמיכה מיצירות שמעודדות טרור והסבירה שהממשלה זכאית ל"חופש מימון", היא נבלמה בשם חופש הביטוי של האמנים, אף שלא היתה כוונה למנוע מהאמנים להופיע וליצור על חשבונם.
אוטונומיה של הורים הרוצים חינוך מסוים לילדם ראויה להגנה חו קתית, לפחות כמו חופש הביטוי של אמנים המבקשים להביע אהדה לטרור. חינוך שכל אדם מבקש להעניק לילדיו הוא בלב החירויות שעל המדינה לשמור. אבל השאלה איננה מה מותר לבטא ואיך לחנך, אלא אם הממשלה חייבת לתמוך כלכלית ברצונות של כל ההורים וכל האמנים באופן עיוור. חירויות הן שליליות באופיין, ולכן אסור למדינה לפגוע באפשרות שיש לכל אדם להשמיע כל ביטוי ולבחור כיצד לחנך את ילדיו, אבל אין חובה מעשית לקדם אותן. מנגד, חובתם של השרים לקדם את מדיניותם ואת ההשקפה שבשמה נבחרו. הם עושים זאת גם באמצעות מתן או מניעה של תמיכות ותקציבים.
כאשר ניסו בעבר לקדם את רעיון חופש המימון, עלתה טענה בדבר חובת ניטרליות שלטונית. אבל מדינת ישראל איננה ניטרלית - היא מדינה שמקדמת מדיניות ציונית. כך היה מאז הקמתה. הניסיון לצייר את המדינה כמדינה שמספקת רק שירותי "טוב משותף" לכל האזרחים הוא שגיאה משפטית וסילוף היסטורי. אסור לשרים ולממשלה לקדם מדיניות משיקולים זרים, אבל המדיניות שלהם והרצון לקדם לימודי ליבה, להרחיב או לצמצם את ההתיישבות ביהודה ושומרון או להגביר את לימוד התורה בישראל, אינם שיקול זר.
מכיוונם של משפטנים שפעלו כדי למנוע את חופש המימון בעבר לא נשמע כעת הגה. עד שמתגנב ללב חשד שהסטנדרט החוקי נקבע ונאכף לאור העמדות שמבקשים השרים לקדם, ולא לפי כלל משפטי קשיח.
תהא אשר תהא עמדתנו לגבי כל אחת מהרפורמות של ליברמן, מי כאלי או רגב, אסור לקבל מציאות שבה ההתייחסות המשפטית לשרים משתנה לפי העניין.
כתומך בחופש המימון, אני שמח לראות את הטבעיות שבה השי מוש במימון לקידום רפורמות מתקבל כיום. חבל שהניסיונות הקודמים לקדם את חופש המימון לא צלחו, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.