צבא החינוך לישראל
אני בעד שילוב נשים לוחמות בצבא, אבל האם צה"ל צריך לשקף שוויון אזרחי גם במחיר מבצעי?
על פי אמות המידה המוסריות
של המערב היום, מצביאי צבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה היו חבורת פושעי מלחמה. מפקד חיל האוויר המלכותי הבריטי, סר ארתור "המפציץ" האריס, הלך במישרין ובמכוון על אוכלוסייה אזרחית. הבריטים פגעו ביותר אזרחים גרמנים מאשר הגרמנים בבריטים. הצבא האדום נקם בגרמניה בסטנדרט גרמני פלוס. יותר משני מיליון נשים גרמניות נאנסו ע"י חיילי הכיבוש הרוסי. ועוד לא אמרנו מילה על נגסאקי והירושימה. אז בעלות הברית רעות? נסכים כי רוע מוחלט ניתן לפעמים להביס רק ברוע נגדי. מוסר משתנה מתרבות לתרבות ומתקופה לתקופה. כך גם ערכי החברה. יש רק דבר אחד חשוב יותר ממוסר, ערכים ומילים נמלצות: הישרדות.
בעקבות העתירות לבג"ץ בדרישה לאפשר לנשים לשרת ביחידות מובחרות, צה"ל הודיע השבוע שהוא פותח את גיוס הלוחמות בשורה של תפקידי לחימה בחטיבות החי"ר. וכאן יש מקום לדיון: האם תפקידו של הצבא לחנך את החברה? האם על הצבא לשמש כתנועת נוער חמושה? האם על צה"ל כצבא העם לשקף את השוויון האזרחי גם במחיר מבצעי?
מה הופך מצביא למצביא טוב? קצין לקצין טוב? האם קונפורמיזם, בינוניות והתקדמות באמצעות קשרים, או דווקא נועזות מחשבתית, יצירתיות ומקוריות? מה היו עושים בצבא של היום עם קצין שמסתובב במחנה עירום כביום היוולדו כשרק כובע שעם קולוניאלי על פדחתו, בידו האחת שוט מזנב סוס לסילוק זבובים, בידו השנייה תנ"ך? אדם שחווה תקופות ממושכות של דיכאון, "התקפי עצבים" הוא קרא להן, שהיה צולח רק בחזרה בלתי פוסקת על המשפט "אלוהים הוא טוב". הוא אכל בצל חי כתפוח, מיצה תה דרך גרביו, סירב להתרחץ וקרצף את גופו היבש במברשת נוקשה. כן, האיש היה מעט קוקו, הקב"ן היה משחרר אותו בצו ראשון. אבל בואו נוסיף פרמטר - מה אם אותו טיפוס אקסצנטרי הוא גאון יצירתי מבריק ונועז, שאחראי לתפיסה המבצעית של צה"ל ולאסטרטגיה הביטחונית של ישראל?
מייג'ור ג'נרל צ'ארלס אורד וינגייט פיתח את תורת הלחימה של צה"ל (כולל "נוהל שכן" מקורי והלקאות פומביות). "הידיד" היה לוחם ומפקד, ציוני נלהב, מאמין אדוק שנאמר עליו שיצא לקרב כשבידו האחת תנ"ך ובידו השנייה שעון מעורר. כשדוד הכהן, מראשי ההגנה בחיפה, שאל את וינגייט אם קרא חומר על הציונות, השיב לו וינגייט: "בנושא זה קיים רק ספר חשוב אחד - התנ"ך - ואותו קראתי במלואו".
אורד וינגייט ("אורד" הוא ארד, בנו של בנימין בן יעקב) הקים את פלוגות הלילה המיוחדות (הפל"מ), שהצילו יישובים רבים מהרס במהלך המרד הערבי. דור שלם של מפקדי צה"ל לעתיד למד בשדה את טקטיקות הקרב מווינגייט. מפקדים כיגאל אלון, משה דיין, יצחק שדה ויעקב דורי, שיהוו מאוחר יותר את הגרעין הפיקודי של צה"ל, קיבלו את הכשרתם הצבאית הרצינית מידיו. הם אימצו את התעלמותו מדרגה ומפרוטוקול וקיבלו את דרישתו שקצינים ישמשו דוגמה בכך שיובילו את אנשיהם בקרב. הוא המקור של קריאת הקרב "אחריי". וינגייט לימד אותנו להעביר מהר ככל האפשר את זירת הלחימה לשטח האויב, לאסוף מודיעין לפני מבצע, קצינים בראש, ניצול יתרון הלילה, מארבים נודדים ושימוש ביחידות קטנות ומובחרות.
אחרי 2,000 שנות גלות, רדיפות ואימה, שנים שבהן נולדה דמותו של היהודי החלש, וינגייט האמין שאפשר לחצוב מתוך היהודי את הלוחם שבו. בצה"ל של היום, היו מאשימים אותו בהדתה והקב"ן היה מעיף אותו על .21
דמות אקסצנטרית
אחרת היא דהיה אל־כהינה, המלכה הברברית שהמחקר חלוק על יהדותה, שפיקדה על שבטים ברבריים בהתנגדות לכוחות הכיבוש המוסלמי במאה השביעית. אם היתה חיה בזמננו, יש סיכוי לא קטן שהיתה מוצאת עצמה על ספסל הנאשמים בבית הדין הבינלאומי בהאג בגלל פשעים נגד האנושות. על פי אבן ח'לדון, ההיסטוריון וההיסטוריוגרף הערבי החשוב, שבטה של אל־כהינה התגייר והיא היתה יהודייה. "חזקה כמתגושש, בת מדבר אמיתית, רוכבת מצוינת וקולעת אל המטרה בלי להחטיא", תיאר אותה ההיסטוריון נחום סלושץ. האם מצדדי שילוב נשים ביחידות קרביות ראו בעיני רוחם את דמותה כמקור השראה? ניחוש מושכל שלי הוא 1,400־ש שנה אחרי מותה, דהיה אל־כהינה לא היתה מתחברת לאפליה מתקנת לנשים, ולא לכיסא ליד הקיר שצריך לעבור.
התומכות בשילוב נשים ביחידות קרביות טוענות שהן לא מבקשות הנחה בגלל מינן, אלא הזדמנות שווה להתקבל לשייטת ולסיירת מטכ"ל אך ורק על פי קריטריונים מבצעיים אובייקטיביים. נשמע הוגן. אבל למה אם כך, בעתירה, הדרישה היא לקבוע "מדיניות מגדרית רשמית להתאמת הצבא לשילוב נשים בתפקידי לוחמה"? הרי אם השיקול המגדרי אינו רלוונטי, ורק השיקול המבצעי קובע, אז מדוע אתן דורשות התאמה?
שלא תטעו, אני בעד שילוב לוחמות בצבא. באמת. במג"ב זה עובד מצוין, בחי"ר קל בגבולות. גם במוסד! כשהדרישות המבצעיות הפיזיות פחותות מאשר לוחמי חי"ר, כשהאתגר הגופני פחות חריף, אפשר להוריד את הדרישות. ולא נכנסתי בכלל לעניין הדתי או לשאלת הנפילה בשבי. לוחם חי"ר עובר הכשרה בת 30 שבועות, ולקינוח - מסע בן 45 ק"מ שבו הוא סוחב 45 אחוז ממשקל גופו, כולל נשיאת משקל על הגב של 37 ק"ג מינימום. בסוף ההכשרה בבוחן הלוחם הוא צריך לעלות 9 עליות מתח עם וסט מלא.
חברי ינון מגל צייץ: "גם בנינג'ה ישראל בנו מסלול מיוחד לנשים, אחרי שאחת אחרי השנייה נשים התנפצו על המסלול. אז נכון שצה"ל, על יחידותיו הקרביות וסיירותיו המובחרות, הוא לא חשוב וקריטי לקיומנו כמו נינג'ה ישראל. אבל עדיין נראה לי שאפשר ללמוד מפה משהו על הטבע האנושי וההבדלים בין המינים".
הנתונים מהמחקרים הפיזיולוגיים בכל העולם על שילוב בנות בלחימת חי"ר - עגומים. אחוזי נשר עצומים ופערים פיזיים שרק התאמות והקלות יכולים להם. ממצאי ניסוי במארינס הוכיחו כי ישנו פער משמעותי ביכולת נשיאת המשקלים וכי 92% מהנשים אינן מסוגלות לצלוח את בוחני הכשירות הדורשים כוח מאומץ מפלג גוף עליון. המחקרים בארה"ב היו עוד הוכחה כי ההתאמה בשלבי ההכשרה הבסיסית לא עובדת בשלבים מתקדמים של ההכשרה, ולא בזירה מבצעית.
אסור לקבל את התזה שאם היכולות הפיזיות אינן שוות אז אפשר פשוט להנמיך את הקריטריונים. זה נכון רק אם המטרה של הצבא אינה לנצח במלחמות, אלא למות באופן פרוגרסיבי, שוויוני וצודק.