"בתור במאי, הדמיון שלי מתחיל מהשפה, לא מהסיפור"

"אני מבמאי הקולנוע המוזרים שרוב חבריהם הם סופ רים ולא במאים", מעיד על עצמו הבמאי, התסריטאי והמפיק אבי נשר. "הגעתי לקולנוע מכתיבה - הת חלתי בתור תיאורטיקן של קולנוע, ואני תולעת ספרים ידועה. כילד הייתי אוקסימורון מהלך: בכל יום הייתי יוצא מהספרייה העירונית אחרי ארבע שעות של קריאה וחיפוש ספרים - ישר למגרש הכדורגל של הפועל רמת גן, הקבוצה שבה שיחקתי ארבע שנים.

"בקולנוע שלי אני אוהב להפליג למחוזות העבר ולהתח קות אחרי התפר שבין היסטוריה למיתולוגיה. זו בדיוק הח וויה שהזדקקה אצלי בספר שקראתי זה עתה, 'הספר האדום' של אסף ענברי, פרוזה מרתקת, רזה ועוצמתית, שמאז ארי דה לוקה לא קראתי כמותה. הספר של ענברי פושט על מרחבים מרתקים בהיסטוריה של השמאל הישראלי, אבל לכתיבה שלו יש גם ערך אסתטי; היא נוגעת בגבוה ובנמוך של החוויה האנושית.

"עברתי עם הספר הזה חוויה מהממת, ואני קורא אותו בפעם השנייה. הוא הזכיר לי, איכשהו, את 'שואה שלנו' של חברי הטוב, אמיר גוטפרוינד ז"ל, שאף הוא היה מסוג הסופרים שלא מנותקים מהעבר. יש לי עניין מיוחד בסופרים שכאלה".

איך אתה צד את הספרים שלך? חברים ממליצים? אתה מעורה בשיח הספרותי הביקורתי?

"על אסף ענברי סיפרה לי אלונה קמחי, אבל באופן

כללי אני קורא מדורי ספרות בכל שבוע, וגם את ה ,TLS מוסף הספרים של ה'סאנדיי טיימס', הרגל מימיי כסטודנט באוניברסיטת קולומביה. אפילו בתקופות שבהן אני עושה סרט ונמצא כל היום על הסט, אני קורא ויכול להיות שקוע בספרים דוגמת 'נפילת ברלין '1945 של אנטוני ביוור.

"כשאני קורא ספר, הדמיון שלי מתחיל מהשפה, אני מתענג עליה. גם בקולנוע, אצל האמנים הגדולים ביותר - היצ'קוק, ברגמן, אנטוניוני - השפה קודמת לתוכן. אתה זוכר סצנות ושוטים, ופחות את הסיפור. השפה היא זו המכשפת. אני אף פעם לא קורא ספר וחושב אם הוא מתאים לקול נוע. יותר מכך, שנים סירבתי לעבד ספרי פרוזה לסרטים, כי אני חושב שמה שאפשר לאצור בספר, קשה מאוד בקולנוע.

"היצ'קוק אמר שרק ספרות בינונית היא חומר לקולנוע, ואפשר להבין את דבריו. 'הסנדק' של מריו פוזו הוא ספרות פופוליסטית, אבל היה קרש קפיצה ליצירת מופת קולנו עית של קופולה. הדבר נכון גם לגבי ספרות בלשים אמרי קנית. מהסיבה הזו, למשל, סירבתי לעשות עיבוד קולנועי ל'שואה שלנו' של גוטפרוינד. אבל בכל זאת יש לי גילוי קטן - הגיבור בסרט שאני מתחיל לצלם בעוד כשבוע, הוא סופר. הסרט, 'גן קופים' שמו, מתרחש כולו בעולם הספרות הישראלי ונכתב בהשראת סיפור אמיתי".

מתי אתה קורא?

"בשישי אחר הצהריים ובשבת בבוקר - אלו מסגרות זמן שבהן הקריאה היא אקט ריטואליסטי עבורי. אני רואה אנשים הולכים ומתרחקים מהרגלי קריאה, וזה מצער אותי. אנחנו דור שמופצץ בגירויים, ולרוב הצעירים אין בכלל הרגלי קריאה. אני לא נוסטלגי, אבל לגבי הקריאה, לצערי אנחנו במקום לא טוב. כשילדיי היו צעירים מאוד, הייתי עושה איתם הסכמי קריאה כדי להקנות הרגל. אני לא יכול לומר שהצליח לי".

אז מה עושים לגבי זה מכאן והלאה?

"אמנויות שונות מצליחות בזמנים שונים. אם אני חוזר לספר של ענברי - אז הנה, הפרוזה המאוד רזה ואינטנסיבית שלו מתאימה כנראה לעידן הצפוף והאגרסיבי שבו אנחנו חיים, בטח יותר מאשר פרוזה רכה ומתפייטת. המקצב שלו תואם ביט של טכנו, זה פשוט נכון יותר לתקופה. גם אני מוצא את עצמי כותב סרטים שיש בהם המון סצנות. אני לא עושה את זה בתכנון, זה קצב של הלמות לב שמסתדר טוב יותר".