הבלדה על אריק ונורית

מי שהאזין לג'ידא רינאוי־זועבי מתראיינת בימים האחרונים, קיבל לפנים את כל מה שמכוער, מלחיץ, ואפילו קצת מפחיד בפוליטיקה פרלמנטרית. חברת כנסת שמצופה ממנה שתתפטר ולא תפגע בקואליציה מבפנים, סיפרה מפורשות שהוצעה לה משרה כמנכ"לית חברה ממשלתית בתמורה לפרישתה.

הח"כית לא הציגה הוכחה לעניין, אבל מותר להאמין שבמסגרת הלחצים שהופעלו עליה, הוצעה גם תמורה שכזו. מדוע? מפני שכך הדברים האלה עובדים, לצערנו הגדול. כך זה עבד כשגייסו את מנסור עבאס ששכנע את מועצת רע"מ להצטרף לממשלה, וכך זה עובד גם ברגעים אלה ממש כשהקואליציה צריכה להציע את כל מה שיש לה למאיימים בפרישה. לדעתי, אם ניר אורבך יבקש היום להיות רמטכ"ל, אביב כוכבי ייאלץ לחפש עבודה.

והחידוש הגדול בכל זה הוא - שאין שום בעיה חוקית עם העניין הזה. יש כמובן צחנה גדולה של מתת וסחר פוליטי, וקח ותן וכל דבר רע, אבל ברוב המקרים זוהי הצחנה הפוליטית הרגילה. הפוליטיקה היא דבר מצחין מאוד מעצם היותו עניין ש־09 אחוזים ממנו נסבים סביב כסף, אבל הציבור נחשף בדרך כלל רק לחלק מעשרת האחוזים הנותרים.

אז מה בכל זאת הבעיה? הבעיה היא, כרגיל, באריק ונורית. אריק ונורית הם שמות הקוד שלי כבר שנתיים ימים. הם מייצגים אצלי ישראלים טובים ויקרים שחיים את חייהם בנחת, תורמים לחברה ככל יכולתם, מחזיקים בדעות מרכז וימין מתון מנעוריהם, מסורתיים במידה ושונאי פנאטיות במידה, שבמסגרת הטרפת הפוליטית של השנתיים האחרונות הוסתו עד הקצה ומצאו את עצמם עולים לירושלים בחום ובקור ובקורונה, כדי להניף דגלים ולנבל את הפה נגד השחיתות ונגד המושחתים.

כבר שנתיים שאני מנהל עם האריקים והנוריות דיאלוג בלתי פוסק. מיעוטו נערך פנים אל פנים, אבל רובו מתרחש באופן חד־צדדי, בתוך הראש שלי. כשההפגנות האלה נערכו והשנאה שטפה את הרחובות, השאלות שלי אליהם היו מתוך הלם וזעזוע מוחלטים: באמת? אתם מאמינים שהשלטון נגוע בשחיתות שמצדיקה את המהומה הזו, את הקרע? באמת כל כך רע לכם במדינה, עד שזה מצדיק קללות והצגת בובות בצורת איברים?

אבל מאז שיש ממשלת ריפוי בישראל והמפה השתנתה לרגע, ואריק ונורית שבו לביתם הנוח והם צופים בטלוויזיה ואומרים לעצמם "איזה שקט. הכל נראה נורמלי פתאום. אין, הם באו בשביל לעבוד", השתנו קצת השאלות שלי. הן כבר פחות כואבות וזועמות, ויותר מלאות בוז עמוק עד אין סוף. ואחרי רינאוי־זועבי והמנכ"לות רציתי באמת לשאול אתכם, אריק ונורית ההגונים, שעברו מהצד של הייאוש לצד של התקווה: ריפוי, אה? פוליטיקה נקייה, אה? תתביישו.