הסופר היהודי האחרון

רק השם על ראשי תיבותיו - א. ב. - היה בו כדי לצקת מש מעות סמלית באדם. צירוף האותיות הראשונות בלוח העברי, "אלפבית", שממנו והלאה נפרסים האותיות והסימנים, וגם הדרכים היהודיות - מכנען דרך בית שני ועד הציונות והדמוקרטיה הישרא לית. א. ב. יהושע ניצב בצומת של זהויות לאומיות ופרטיות כל חייו הספרותיים, בקי, רגיש לניואנסים, קשוב, החלטי, מעשי.

במרכז הסיפור "שתיקה הולכת ונמשכת של משורר", שנכלל בקו בץ הסיפורים השני של יהושע "מול היערות" ,(1968) עומדת דמותו של משורר ש"מחליט להפסיק לכתוב מתוך ייאוש גמור. שראוי לו לשתוק, כי הניגון אבד". המשורר באותו סיפור הוא נטול שם, כמו רבים מגיבורי סיפוריו המוקדמים של יהושע; אלא שהאנונימיות של הגיבור, שתיקתו, ייאושו - כל אלה הופיעו אצל יהושע כאקט משחרר והכרחי, ולא כמהלך מצמית. זה האקט שהחזיר את הניגון, שמצא את הכתיבה.

בתחילת שנות ה 60 שיוועה הספרות העברית לסופר כא. ב. יהושע - מודרניסט ששייך למסורת של קפקא ובורחס יותר מאשר למו רשת שהנחילו סופרי תש"ח, המבוגרים ממנו. 'יהושע, "בן היישוב הספרדי הישן בירושלים, המתחזה כאשכנזי מובהק לכל דבר" )כפי שהגדיר עצמו ב ,(1989 שחרר את הפרוזה המקומית מעיסוק מקובע בנטורליזם ובריאליזם לאומי לעו לם אוניברסלי של סמלים ורעיונות. היו לו הסמכות והיכולת להתנתק ולברוא, לא מתוך ניכור לשורשיו, אלא מתוך הבנה של מורכבות ומ רכזיות המחשבה היהודית בהוויה האנושית הכללית.

די במהירות, ניסח את הקיום הישראלי מחדש בספרות כמקום פתוח ומהותי, לא בהכרח מוגדר, שיתרונו באפשרות להכיל סתי רות וחצאי זהויות. רק ב"מר מאני", שכתב לאחר מות אביו, יהושע "עורר את העבר", כדבריו, ויצא מעמדת "האשכנזי המתחזה" אל עיסוק מתמשך במוצאו הספרדי.

כתיבתו של יהושע שוטטה בנוף הארצישראלי גם בנבכי התודעה של גיבורי מועקה ומצפון. הוא לא נהג כפסיכולוג של אומה, אלא כמתבונן אובססיבי ומתוחכם, וזיהה את הקורבן הנפשי שמקריבים יהודים לאורך הדורות וישראלים על אדמתם המסוכסכת.

הוא עסק רבות במבנה המשפחתי וביחסי אב ובן, אך מתוך היח סים הללו ניסה לבחון אפשרות לשלב הבא של הקיום הקולקטיבי של העם היהודי - כאן בארץ ושם בגלות.

כדמות ציבורית, יהושע היה שמרן ודווקא המשיך את מסורת אבותיו הספרותיים. יחד עם ידידו ובן דורו עמוס עוז הוא התעקש לתפקד כ"צופה לבית ישראל", גם כשזו הפכה לעמדה פוליטית כמעט נאיבית, שהיתה טבעית בעיקר לימים שבהם הספרות נכללה במהלך הלאומי הגדול.

אבל יהושע, המוקדם כמו זה המאוחר, לא היה נאיבי; הוא באמת דאג בכל נפשו לעם היהודי - ביקש להגדיר לו מרחב ומקום ונצחיים, למרות הדנ"א הנודד, למרות ההרס העצמי. "משה רבנו בעצמו הוא שנתן ליהודים את האופציה של הגולה, כבר בהר סיני. וזאת הצרה", אמר בראיון לקרן דותן ב"ישראל היום" לפני כשנה.

א. ב. יהושע היה הסופר היהודי האחרון, כי המסה הקריטית של סופרינו בהווה לא שואפת לטפס לעמדת "הצופה" - הם פשוט "בית ישראל". כמו רבים מנבחרי הציבור שלנו, שאינם מגביהים עוף מעבר לליבת האגו שלהם, כך גם רוב סופרינו, מולכים על ידי ההזדמנות האישית המיידית, מונעים משיקולי תדמית ולא מאחריות תרבותית. במובן זה - האובדן גדול.

"יהושע לא בא לסכם תרבות דתית אדירת ממדים, אלא כדי להקים פיגומים אבסטרקטיים ולהיות ניצב בהצטלבויות חווייתיות בחלל הגבוה, השקוף והרועד של ארץ חמסינית וצעירה, בין הרים לים, במקום ש'קדמותם של הרי גזיב' ושיכוני ביורוקרטיה חדשה נושקים ונפגשים בין הערביים", כתב עליו בעבר גבריאל מוקד. הפיגומים הפכו לבניין, שכעת נותר בעיזבונו. יהי זכרו ברוך.

כתיבתו שוטטה בנוף הארצישראלי. הוא לא נהג כפסיכולוג של אומה, אלא כמתבונן אובססיבי ומתוחכם, וזיהה את הקורבן הנפשי שהקריבו היהודים לאורך הדורות על אדמתם המסוכסכת