ראיתי בו את אחד האחים הגדולים שלי, הוא יחסר לי מאוד
כלא שקובץ הסיפורים של א. ב. יהושע "מול היערות" ראה אור
הכרתי אותו, אבל כתבתי מאמר ביקורתי ב"משא" והס ברתי למה כל הסיפורים בנויים על פי מכאניזם אחד. שבועיים לאחר מכן, מנחם ברינקר, שהיה חבר טוב משותף של שנינו, קם להגן על בולי וכתב מאמר התקפה נגדי. מאותו רגע, אף שלא הכרנו, נוצר קשר שבו אני הייתי בעמדת הצעיר המרדן.
לימים, כתבתי מאמר משבח על אביו של בולי, יעקב יהושע, שהיה ראש המחלקה לעניינים מוסלמיים במשרד הדתות. איש משכיל, ס"ט מסוגנן ומהודר, והוא, האב, התרגש, התקשר אלי ושאל איך הוא יכול לגמול לי. אמרתי לו "צרור כמה דוקאטים זהב ושלח לי, או קח אותי לטיול בירושלים הספרדית". בסוף הסיור, כשישבנו לנוח, הוא שאל: "את הסיפורים של אברם )כך הוא קרא לו, אברם( אתה קורא?". אז כבר עבדתי ב"קשת" וק ראתי את "שתיקה הולכת ונמשכת של משורר", שהוא בעיניי מן הדברים הטובים ביותר שנכתבו כאן, ואמרתי: "כן, אני קורא וחושב שהוא סופר גדול".
באותה הזדמנות אמר לי יעקב יהושע: "חבל לי שהוא לא כותב על הספרדים הירושלמים. אני מכין לו חומרים, ויום אחד אחרי שאמות הוא יכתוב". לימים, כשסיפרתי לו את זה, בולי התרגש ומאז בעצם נקשרו נפשותינו. היו לנו שיחות מעניינות מאוד, שיחות של גילוי נפש, ובאחת מהן, כשבא לבקר בדירת הכתיבה שלי, הוא ראה את ספרייתי שמכילה כ 40 אלף ספרים. הראיתי לו שבתוכה יש חוברת למדריכי צופים שהוא עצמו כבר שכח
בולי היה הסופר רב הדמיון וההמצאות, בעל התעוזה והפרוע ביותר, במובן החיובי של המילה, מבין סופרינו
שכתב. להפתעתי הוא פרץ בצעקות, "הפכת לאספן? תחזור לכ תוב!". הייתי המום, אבל הבנתי שרק חבר קרוב יכול לצעוק עלי כך ולהציל אותי מעצמי. לא נעלבתי, הוא ניער אותי ובזכותו כתבתי את "חלומותיהם החדשים" ואת " אל מקום שהרוח הולך".
המזל הגדול של בולי היה שהיתה לו אישה חכמה ואמיצה, שהוא אהב והעריץ מאוד - היא סיפקה לו את בוחן המציאות, והוא היה קשוב לה, וזה ניכר בספריו. בולי היה הסופר רב הד מיון וההמצאות, בעל התעוזה והפרוע ביותר, במובן החיובי של המילה, מבין סופרינו. הוא התעקש להיות גם פולמוסן ולבטא את הדעות הפוליטיות שלו. הוא לקח על עצמו תפקיד: לא להיות בעמדת הצופה המדווח, אלא לשנות את המציאות. אהבתי מאוד את העמידה המוסרית שלו, ראיתי בו )ביחד עם יהושע קנז ועמוס עוז( את אחד האחים הגדולים שלי, והוא יחסר לי מאוד.