הבלש היהודי הראשון

הדבר הכי מדהים לגבי ספרות עברית הוא העובדה שספרות שנכתבת בעברית בכלל קיימת.

יהודים שחיו לפני 300 שנה במרוקו או בוורשה אמנם התפללו בשפת הקודש, ולפעמים ערכו חוזי מסחר בעברית, אבל הם לא העלו על דעתם לק רוא רומן של 300 עמודים בשפה הזו. השפה העב רית התקיימה בבתי כנסת, סביב שולחן ליל הסדר, אבל אף אחד לא נשאר ער במיטה עד אמצע הלילה כשהוא אוחז ספר שנכתב בעברית. ואולי בגלל זה, כשמגיע שבוע הספר, אני תמיד קצת מתרגשת מה מראה - שפע של ספרים, שנכתבו בשפה שהתעוררה מחדש לחיים.

מייחסים לבן גוריון את המשפט ״כאשר יהיו לנו גנב יהודי, זונה יהודייה ורוצח יהודי, נדע שיש לנו מדינה". במשך שנים ארוכות, הספרות הישראלית הקנונית התקיימה כמעט ללא רוצחים, גנבים וזונות, ומשום שבקושי בוצעו בה מעשי פשע, גם לא היה בה הרבה צורך בבלשים. המגמה הזאת השתנתה בהדרגה החל משנות ה 80 עם ספרי הבלש של בתיה גור ושו למית לפיד, וכיום הספרות העברית כבר מרשה לעצ מה לצלול אל הפינות האפלות והמופרעות של הנפש האנושית בכלל, והנפש הישראלית בפרט. עדויות לכך מהשנים האחרונות אפשר לראות, למשל, בספרי הבלש של דרור משעני.

אבל השינוי הגדול ביותר שהתרחש בספרות הישראלית מימי קום המדינה ועד ימינו מסתתר כנראה בדו"ח היבשושי שפרסמה לאחרונה הספ רייה הלאומית. שם, בין עשרות נתונים סטטיסטיים משמימים )הידעתם? 6% מתרגומי הספרות בשנה האחרונה בוצעו מצרפתית!(, מופיע נתון מהפכני באמת: בשנת 2021 עלה לראשונה מספר ספרי הפ רוזה שהוציאו נשים על זה שהוציאו גברים, ושיקף את חלקן באוכלוסייה: .52%

אפשר, כמובן, לשאול למה הנתון הזה משנה בכלל. הרי מה שמעניין אותנו כשאנחנו בוחרים ספר הוא לא השאלה האם הסיפור שמולנו נכתב על ידי גבר או אישה, אלא האם מדובר בסיפור טוב. במשך שנים, הספרות העברית הקנונית נכתבה ברובה בידי גברים מוכשרים, שהעמידו יצירות ספרות נהדרות. כך נוצ רה כאן שושלת מפוארת של אבות מייסדים, שאפשר להעריץ אותם או להיאבק בהם, לחקות אותם או לש חוט אותם, ולפעמים שני הדברים גם יחד. האימהות המייסדות של הספרות העברית אמנם קיימות גם הן, אבל כדרכן של הרבה אימהות בדורות הקודמים, גם הן היו נחבאות אל הכלים בהשוואה לגברים: הן קיבלו פחות נראות על מדפי הספרים, וזכו לפחות הוקרה, ול חלופין, הוצגו כ"תופעה" יוצאת דופן. הסופרת ילידת 1926 עמליה כהנא כרמון כתבה על כך כשתיארה את המסלול של אישה כותבת כ"ריצת מכשולים", והזהירה נשים סופרות מפני "עזרת הנשים של הספרות".

אני מקווה שהצלחנו מאז לצאת מעזרת הנשים ולה תערבב בקהל. בשבוע הספר השנה, הספרים של נעה ידלין, צוריה שלו, אורלי קסטל בלום ומאיה ערד יונחו לצד הספרים של מאיר שלו, אתגר קרת ואשכול נבו.

ומי שיבחר להרים אותם יעשה את זה לא בגלל שהוא מחפש "ספרות נשים", אלא פשוט מפני שהוא מקווה לקרוא סיפור טוב.

האימהות המייסדות של הספרות העברית אמנם קיימות גם הן, אבל כדרכן של הרבה אימהות בדורות הקודמים - הן היו נחבאות אל הכלים בהשוואה לגברים