הפלונטר של מרצ והעבודה

נפתח בחדשות מרעישות - הכנסת על סף פיזור. זה יכול לקרות בעוד שבוע, חודש או שלושה. אבל קואליציית ה־06 לא מסוגלת להחזיק יותר מעמד, ומכיוון שזה ברור לכל השחקנים הפוליטיים, יש הוראה במפלגות: הפסיקו לדאוג לשלום הקואליציה - החלו לדאוג לשלום המפלגה לקראת הבחירות.

כך, אותן המפלגות למעשה מקרבות את הקץ של עצמן בניסיון אחרון לחלץ הישגים בדעת הקהל.

בעוד כולן מנסות לשפר עמדות, הדבר שהכי חשוב למרצ ולמפלגת העבודה למכור לקהל שלהן כרגע, הוא שהן שומרות על הקואליציה בפרגמטיות. ״אי של יציבות״, כפי שמגדירה זאת מיכאלי. הן עושות את זה כי זה מה שהמצביעים שלהן הכי רוצים.

ברגע שח"כית אחת ממרצ שברה שורות, המפלגה ירדה אל מתחת לאחוז החסימה. ברגע שעידית סילמן פתחה את פיה על הורוביץ והחמץ, מרצ חטפה. ברור לכל בר־דעת שלא להורוביץ ולא לכשרות יש קשר, אפילו קלוש, לפרישתה. למעשה, כנראה רוב קוראי שורות אלה נזכרו בזה רק עכשיו. ובכל זאת, הורוביץ ספג אש. המצביעים רוצים דבר אחד: המתינו עם האידיאולוגיה שלכם עד יעבור זעם.

במחשבה ראשונה, זאת הוראה די פשוטה, אך כאן מגיע הפלונטר: מה ימכרו כשיגיעו לבוחר. הרי למרצ ולעבודה אין זכות קיום ללא החידוד האידיאולוגי שלהן - יום לאחר שהכנסת תתפזר ועשן המלחמה ייעלם, המצביעים ישובו לקלפיות ועשויים להגיד להם תודה על שנה של הקרבה, אבל עכשיו - הביתה. ככל שיתפשרו, לא יהיה להם במה לנפנף בבחירות. ככל שלא יתפשרו, לא יצליחו להגיע בכלל בריאים ושלמים לקו הזינוק.

מרצ היתה יכולה להתאבד על חוק האקלים, ובעבודה היו יכולים להיות המפלגה החברתית שמתפשרת כמעט על הכל, חוץ מעל שכר המינימום והרפורמה ביוקר המחיה

קל מדי להאשים את המצביעים בפלונטר או לטעון לרדידות, אך האמת היא שמפלגות רבות מדי לא בנו סיפור. הן לא טרחו, בתוך קואליציה מורכבת, להמציא את עצמן מחדש.

לפיד הוא מוביל הגוש. הוא ראש החץ ששומר עליו, והוא ייהנה בסופו של דבר ממצביעי "שמירת הקואליציה תחילה". לאחרות אין סיפור - מצד אחד הן התפשרו קצת על הכל, ומהצד השני לא התפשרו מספיק על הכל. הן מפלגות שמחזיקות בתפיסת עולם כל כך רחבה, שבפוליטיקה הישראלית הפכה לקללה - כי הן צריכות בקטנותן ובכוחות מוגבלים לשחק על כל המגרש, והמגרש הזה רטוב ומלא בבוץ ובבורות.

המפלגה החברתית, מפלגה אזרחית, מפלגה ירוקה. לבחור נושא דגל אחד מובהק ורצוי אפשרי, ולהכריז שהוא הסיפור שלהן. מרצ היתה יכולה להתאבד על חוק האקלים המצוין של זנדברג, ובעבודה היו יכולים בקלות להיות המפלגה החברתית שמתפשרת כמעט על הכל, חוץ מעל שכר המינימום והרפורמה ביוקר המחיה. אבל הן ניסו לשחק בכל המגרש. רשימות ההישגים שלהן טובות ומתאימות לפלייר מעוצב היטב, אבל בפועל - מול הציבור הרחב זה לא נדבק.

אף אחת מהן לא הצליחה להיות מזוהה עם שום נושא, למעט נשים לעבודה ולהט״ב למרצ.

ובבחירות הקרובות, עם כל הכבוד, מפלגת הנשים ומפלגת הלהט״ב יצטרכו לעבוד קשה מאוד כדי להצליח להרים מעל לאחוז החסימה שתי מפלגות נפרדות.