פורצים את הגדרות
הפופולריות הגוברת של בן גביר היא לא רק תוצאה של הסתה מצד האופוזיציה, אלא גם של ההסלמה בהתרסה ובאלימות בחברה הערבית ובקרב נציגיה
ידידה שלי, מצביעה קלאסית של הליכוד וימינה, הודיעה באחרונה בחצי התרסה שבבחירות הבאות היא עומדת "להצביע לבן גביר". הגברת תתעשת, כנראה, עד הקלפי, אבל מה שמקפיץ אותה ניכר בזינוק של בן גביר בסקרים וצריך להקפיץ את כולנו. דוברי השמאל והקואליציה מייחסים הכל ל"הסתה" של האופוזיציה, אבל זה בהחלט לא כל הסיפור. כי דווקא כאשר הנצו ניצני המנהיגות השפויה בצד הערבי ישראלי, בדמותו של מנסור עבאס, מתחזקת תופעה הפוכה לחלוטין, כזו של אלימות וחוצפה ערביות חסרות תקדים.
אכן, חלק מהתמיכה בפריפריית בן גביר נובע ממסע העלילות המכוון שמנהלים בנימין נתניהו ונאמניו. מי שכראש ממשלה הפקיר את הנגב והגליל, קרס במהלך הפרעות ב"שומר החומות", התחייב לתת למנסור עבאס יותר מכל פוליטיקאי מהשמאל - דווקא הוא מפיץ עכשיו בדיות והגזמות כדי לרסק את הממשלה הנוכחית. אז נכון שמה שאנחנו חווים כעת הוא תוצר של תהליך ארוך שנים שלא נולד בקדנציה הנוכחית, אבל כל זה לא מפחית מחומרת התופעה.
רוח של התקוממות
אפשר להתחיל במה שאירע רק בשבת האחרונה ליד ראשון לציון, כשחבורת בדואים שתויים ומסוממים, לכאורה, השתוללה ודרסה למ וות מתנדב משטרה שניצב במחסום. לפחות אחד מהפורעים כבר הורשע בעבר בתקיפת שוטר וישב בכלא. זו דוגמה לחוצפה טרייה כלפי נציגי החוק, שהיא חלק מתופעה נרחבת. וחשוב לשים לב לעוז לפגוע בשוט רים, כי הוא נובע ממעיינות עמוקים, שמפכים בשנים האחרונות בחברה הבדואית והערבית.
התופעות ידועות - ההשתוללות בכבישים, התקפת תחנות משטרה, ירי לעבר שכונות יהודיות בדרום, וכמובן מה שמתחולל ביישובים הבדואיים והערביים עצמם. אמת, כמות הרציחות אצל הערבים ירדה בשנה האח רונה בעשרות אחוזים, בשל פעולה נחרצת של הממשלה הנוכחית, אבל ההתרסה והחוצפה כלפי החוק ונציגיו לא פחתו, ההפך. רק באחרונה היו באזור ירושלים כמה מקרי חטיפת נשק משוטרים בידי ערבים. ומי שמעז לנסות לקחת נשק משוטר או מחייל, מזלזל במדינת ישראל, במוסדות שלה ובייחוד ביכולתה להעניש. זהו ביטוי להלך נפשי של היעדר כבוד והרתעה. חטיפת הנשקים מתחברת להתקפות על שוטרים בהר הבית ובשער שכם, להתנפלות על אוטובוסים של יהודים בבירה וגם בנגב, ומעבר להפרת החוק עצמה - פשוט מצפצפים עלינו.
האלימות וההתרסה הפיזיות מחוברות ישירות לאלימות המילולית ולקריאת התיגר של חברי כנסת ערבים. כאשר אחמד טיבי משחרר בכוח חשוד מידיו של שוטר, כשעופר כסיף מכה איש משטרה, כשאיימן עודה מסית את החיילים והשוטרים הערבים להתפטר, כשח"כים ערבים נואמים במליאה בערבית בהתרסה ואומרים "לכו תלמדו ערבית" - הכל מתחבר. כשמתגברת הנפת דגלי אש"ף בהפגנות של ערבים ובדואים בקמפוסים, ניכרת רוח של התקוממות נגד מדינת ישראל, מוסדותיה ומהותה.
הרוח הזו יונקת מהעובדה שהמערכת הפוליטית זקוקה למצביעים הערבים, מחזרת אחרי הפוליטיקאים שלהם ומוכנה לשלם להם מחירים כבדים. אבל המגמה הזו מעציבה במיוחד, כי במקביל ניכרת תופעה הפו כה לחלוטין. לראשונה בתולדות המדינה מתייצב מנהיג מפלגה ערבית וקובע שישראל היא מדינה יהודית ציונית, והציבור הערבי לא שואף לשנות אותה אלא להשתלב בה באופן שוויוני. ברור שההקצנה וההתרסה של מתנגדי ההשתלבות נובעות גם מניסיונם לעצור את ההשפעה של מנסור עבאס ולמנוע את המגמה החדשה. אבל בשורה התחתונה, זה לא משנה. את מי שרוצה לחיות איתנו צריך לאמץ בשתי ידיים, ואת סימני המרי וההתרסה חייבים לדכא ביד ברזל. החל בפורעים צעירים שפורצים מחסומים וכלה בחברי כנסת שפורצים כל גדר.
קדושת חופש הביזוי
אהוד אולמרט הוא איש מתועב. עבריין מורשע, אחראי לפיאסקו של לבנון השנייה, שותף בכיר לפשע ההתנתקות, שתכנן "התכנסות" דומה ביו"ש. עצם העובדה שהאיש הזה ממשיך לקבל במות ציבוריות היא תעודת עניות לחברה הישראלית. מעל במה שכזו סיפק אולמרט אבחנות קליניות למצבם הנפשי של בני הזוג נתניהו, כדי לפגוע במערכת הבחירות של ביבי, וההמשך כיכב השבוע בבית המשפט בתל אביב.
מתוך הדיווחים העסיסיים על מה שהתחולל באולם, התברר, שלא במ פתיע, כי גם ליאיר נתניהו יש ארסנל של ציוצים, שבהם הוא הדביק אב חנות קליניות ליריבים פוליטיים של אבא שלו. למשל בוגי יעלון, שאותו שלח נתניהו הצעיר לבית חולים פסיכיאטרי, בגלל מהלכיו הפוליטיים.
מעבר לתחושת הסחי הכוללת שעולה מהדיונים בין שני ראשי ממשלה, מעבר לתוכן העדויות שחייב להדאיג כל אזרח - לא מובן איך אפשר לה טיח האשמות פומביות חמורות כל כך במישהו אחר ולצאת מזה בשלום. כיצד נוצר שיח של קללות, העלבות וכזבים מכוונים, פייק ניוז, מבלי שהמערכת המשפטית שמה לזה קץ. זו בעיה שבוערת בטוויטר, בפייסבוק ובאינסוף הטוקבקים הכוזבים והמשמיצים, שפעמים רבות מופעלים על ידי פוליטיקאים מסוימים עצמם.
עיקר הבעיה נובע מהפרשנות של ביהמ"ש העליון לחוק איסור לשון הרע, שמגלה סלחנות מופלגת להשמצות, לקללות, ואפילו להתיימרות לקבוע עובדות קליניות והיסטוריות שקל להפריך. הפרשנות הזו חזקה במיוחד כשמדובר בתחום הציבורי והפוליטי. כך היה, למשל, בתיק שבו ייצגתי את "אם תרצו", כשחבורת חוליגנים מהשמאל ערכה נגד הארגון קמפיין השחרה בפייסבוק, בטענה שמדובר ב"תנועה פשיסטית". אף שה משמיצים נכשלו בהוכחת קשר כלשהו בין מאפייני המפלצת של מוסוליני לבין הארגון הישראלי הפטריוטי, שופטים במחוזי ובעליון חמקו בכל דרך מהסקת המסקנות המתבקשות. בסופו של דבר, הם קבעו שצריך להכיל כמעט כל גידוף במערכת הפוליטית, גם אם הוא כולל הדבקת עובדות כוזבות; שעדיף חופש הביטוי על הזכות לשם טוב.
המדיניות הזו יצרה חופש ביזוי שאת תוצאותיו רואים גם בהאשמות של אולמרט, בציוצים של יאיר נתניהו, ואפילו בטוקבקים לכתבות שלי. זו מציאות של חופש להשחיר ולבנות מציאות שקרית שמרעילה את הספקטרום הציבורי. הכנסת צריכה היתה לשים קץ לחופש הבזוי הזה לפני שנים, אבל היא עסוקה בדברים אחרים לחלוטין.
את מי שרוצה לחיות איתנו צריך לאמץ בשתי ידיים, ואת סימני המרי וההתרסה חייבים לדכא ביד ברזל. החל בפורעים צעירים שפורצים מחסומים וכלה בחברי כנסת שפורצים כל גדר
עיקר הבעיה נובע מהפרשנות של ביהמ"ש העליון לחוק איסור לשון הרע, שמגלה סלחנות מופלגת להשמצות, לקללות, ואפילו להתיימרות לקבוע עובדות קליניות והיסטוריות שקל להפריך