מחלום אל מציאות
נפתלי בנט כבר יודע שהגיע הזמן להתעורר ולהבין שרק נס ימנע את פירוק הממשלה, שציינה השבוע שנה לכינונה ● אחרי שהשיחה שלו עם ח"כ אורבך הסתיימה בפיצוץ, מתמקד רה"מ במאבק ג'נטלמני )נגיד( עם לפיד על ראשות ממשלת המעבר ● וכשהבחירות באופק גם סער מהווה איום עליו, בהנח
מלחמות היבשה, ושיש להכריע באמצעות הגדרת יעדים מדויקת. אבל זו אינה פריצת דרך מחשבתית, אלא חזרה לתפיסות צה"ל המסורתיות מאז ומעולם. אולי דווקא כדאי לנסות אותן מחדש מול אויב "חלש".
פעילות חוץ־ספרותית א. ב. יהושע היה נגיש יותר מעמוס עוז, אך פחות מאופק בהתבטאויותיו. במותו נחתמה גם מסורת הסופר הפוליטי, המגויס והמגייס
הם היו צמד בתחום הפוליטי והספרותי, עד שהצי טרף השלישי, דויד גרוסמן. אבל אני לא זוכר שעמוס עוז וא. ב. יהושע נהגו להופיע במשותף באירועים. למשל, עמוס עוז השתתף לא פעם כנואם בהפגנות שלום עכשיו, כשעוד היתה בשיאה. הוא היה סוג של מסמר הערב. זה משונה שסופר, ועוד כל כך מרכי זי, מסוגל לנאום בפני 100 אלף איש. עם כל הזעם והאנרגיה הרטורית.
גם לא. ב. יהושע היתה כריזמה של הופעה בפני ציבור, אבל היא פעלה מול קהלים של עשרות בודדות עד 300 איש מקסימום. פעם אחת עוז ויהושע כן הופיי עו במסיבת עתונאים זוגית, שמכל המופעים והאירוי עים דווקא היא זכורה. זה היה בתחילת .1991 ארה"ב והקואליציה שבנתה עמדו לתקוף בעיראק במלחמת המפרץ הראשונה, או שהמתקפה כבר החלה. באירופה, בעיקר בגרמניה, היתה אופוזיציה מאוד פעלתנית ותי קיפה של אנשי רוח, גינטר גראסים למיניהם, שמתחו ביקורת חריפה על האמריקנים והתנגדו למלחמה.
בישראל היה קונצנזוס של כל הקשת הפוליטית לטובת המערכה נגד סדאם חוסיין. יהושע ועוז התייצבו למסיבת עתונאים מתוקשרת, שבה הביעו תמיכה מלאה במלחמה. הסיבה היתה כנראה גם לתת קונטרה לאנשי הרוח האירופאים, וגם כדי לשמור על מעמדו של השי מאל בציבור בשעה שהוא הופך לניצי. זה היה יישור קו לא אופייני עם הציבור בארץ.
גם יוסי שריד הכריז אז, בעקבות תמיכת ערפאת והפלשתינים בסדאם והמצהלות מהטילים על תל אביב, שהפלשתינים יכולים לחפש אותו. אבל הם לא היו צריכים, הוא ואחרים מצאו את הפלשתינים. 15 שנה לאחר מכן, בזמן מלחמת לבנון השנייה, ערכו יהושע ועוז, יחד עם גרוסמן, מסיבת עיתונאים נוספת, שבה קראו לממשלה להפסיק את הלחימה.
אבל עוז ויהושע הפכו לאורך השנים לתופעה שלא מוכרת ממקומות אחרים. מותו של יהושע סוגר תקופה. זו תקופה שהחלה .1967יב משה שמיר, נעמי פרנקל ונעמי שמר פנו לימין. גדולי אנשי הרוח חתמו על הכרוז למען ארץ ישראל השלמה. ואילו שני הסופרים הצעירים בעצם הלכו נגדם, ובתקופה מסוימת נראה שגברו על סופרי אחדות העבודה, עגנון, הזז, שמיר ושמר. יהושע היה נגיש יותר מעוז. הוא לא היה מאופק ומחושב בהתבטאויותיו. היו בין סופרי וסופרות הדור החדש שהתקוממו נגדו. א. ב. יהושע שנפטר השבוע היה שייך למסורת של הסופר הפוליטי, כממד נוסף של פעילות חוץיספרותית. חלף זמנו של הסופר המי גויס והמגייס.
תרגיל בהתעוררות הפלא ופלא, בסן פרנסיסקו נוצרה תמימות דעים בין השמרנים לדמוקרטים - אלה ואלה דורשים אכיפת חוק קפדנית
זה היה .1981יב אחת מפעולות הטרור האחרונות של המחתרות המהפכניות באמריקה. קאתי בודין ודיוויד גילברט השאירו את התינוק שלהם שהיה אז בן 14 חוי דשים אצל שמרטפית, והלכו לשדוד משאית ברינקס בפרבר ניוייורקי. זאת היתה חבירה עם ארגון מיליטי נטי של שחורים, והם גם ביצעו את העבודה השחורה. קאתי בודין חיכתה במרחקימה במכונית מילוט, שאליה היו אמורים להביא את הכסף. בעקבות השוד, תוך כדי הבריחה, ירו חברי הכנופיה ברודפיה והרגו שלושה, שני שוטרים ומאבטח ברינקס.
קאתי בודין ריצתה בעקבות השוד האלים 22 שנות מאסר. היא הפכה לדמות מיתולוגית הלקוחה כאילו מתקופה רחוקה בעבר. בן זוגה, דיוויד גילברט, עדיין במאסר. לתינוק שלום. קוראים לו צ'סה בודין. בשנת 2019 הוא נבחר לתפקיד התובע הכללי בסן פרנסיי סקו ומייד החל ליישם מדיניות אכיפת חוק "פרוגרי סיבית", דהיינו: שחרור מאסיבי של עבריינים ממעצר לרחובות העיר. זאת השורה התחתונה. במקום אכיפת חוק קפדנית, שינוי השיטה. תקופת הקורונה ומהומות ג'ורג' פלויד החמירו את המצב בסן פרנסיסקו בצורה בלתי נסבלת.
בהתחלה נדמה שהדיווחים על אנרכיית הפשע ברחובות העיר, שהיתה פעם יפהפייה, הם מגמתיים ובאים ממקורות שמרניים. אלא שעכשיו, כשהשי מאל האמריקני, דהיינו הדמוקרטים, מתחילים לעי שות חשבון נפש מה קרה שאותו צ'סה בודין נבעט החוצה ממשרת התובע בבחירות מחודשות, מתברר שגם כתבים ליברליים ממגזינים ליברליים שמאליים מספרים אותו סיפור.
כששומעים את המילה אנרכיה זה כמעט מצטייר יפה. אבל זה קודם כל עיר מלאה בהומלסים, בפושעים ובמזריקי מנת יתר, שהפכו את הרחובות לבית שימוש אחד גדול עם גופות. אחד הכתבים שדיבר עם התוי בע בודין לפני כשנה, אמר שכל מה ששמע ממנו זה "הסברים, הסברים, הסברים". אולי גם סברות והסבי רות. פריצות המוניות לחנויות וקניונים הפכו לתחביב המוני. בסוף מתברר שהמצב הזה נמאס גם על האזרחים ה"פרוגרסיביים". הם דורשים שלטון חוק.
בודין מסמל משהו בעלייתו לגדולה יותר מאשר בהדחתו. מתברר שהוא גדל אצל ביל איירס, שהיה במעגלי הקירבה של הנשיא ברק אובאמה. איירס היה ממייסדי מחתרת "מזג האוויר", שאמו של צ'סה בוי דין היתה אחת מחברותיה. כשהשתחררה קאתי בודין מהכלא בשנת ,2003 היא מייד התקבלה כפרופסורית באוניברסיטת קולומביה, כלומר הממסד האקדמי חיבק את בוגרי מחתרות הטרור וצאצאיהן. הבן צ'סה הוא בוגר אוניברסיטת ייל במשפטים, ואחר כך היה מה שנקרא מתלמידי מלגת רודס באוקספורד, כמו רוברט מאלי וביל קלינטון. היתה לו תקופה שבה שימש מעין יועץ של הוגו צ'אבס בוונצואלה, ובקיצור: כל הרזומה הדרוש למי שרוצה להיבחר מטעם הדמוקרטים בקליפורניה.
התוצאה של התורה המרקסיסטית הזאת היא שוד ושבר ו"הסברים, הסברים, הסברים".
האלוף הלוי (בתמונה) נראה יותר מדי כמי שסומן לפני שנים לרמטכ"לות. זאת בעיה מסוימת. הוא היה אלוף פיקוד הדרום באחת התקופות שבהן צה"ל דשדש והכיל את הבלונים וטפטופי הטילים
הבלשכות שאלה שהדהדה השבוע ברחבי משכן הכנסת,
של כמעט כל הח"כים, במזנון וב שיחות המסדרון היתה - מה רוצה ניר אורבך? חבר הכנסת מימינה, שהודיע השבוע כי הוא אינו חלק מהקואליציה )אבל עם כוכבית(, הצ ליח באמצעות שורה של החלטות תמוהות וחסרות כיוון ללכוד את עצמו בלימבו - לא לפה ולא לפה.
תומכי הממשלה כועסים על שזירז את פירוקה, אבל שבעי רצון מכך שלא הצטרף להפלתה כבר השבוע, ומתנגדיה עדיין חושדים שיחזור ויאריך את ימיה אולם שמחים, כמובן, על העובדה שגם בלי זה כבר ערער את יסודותיה.
ביום שני יביא גדעון סער את החוק לתקנות יו"ש להצבעה. אם לא יעבור - המסלול לפיזור הכנסת ייכ נס לנתיב המהיר. אורבך אמור לתמוך בחוק בקריאה טרומית, ומכאן הדרך להתפרקות מוחלטת קצרה מאוד. אם יעבור, באמצעות המשותפת או בדרך אחרת, ייתכן שהממשלה קנתה לעצמה כמה חודשים נוספים, אולי עד אחרי הפגרה.
יש פער גדול בין המעשה של עידית סילמן שפר שה מהקואליציה )וגם של עמיחי שיקלי לפניה( לבין זה של אורבך. סילמן בחרה להציג את מהלכה כבחירה אידיאולוגית. המהלך של אורבך נדמה יותר לעסקנות מפד"לניקית של שנות ה .90 ניסיון לסגור עם הליכוד, בלי שחתך סופית מהקואליציה. לפרק לבנט את העסק, אבל לנסות להשאיר לו יד מושטת. בלי מילה אחת על ערכים או על המניעים שהביאו אותו לפרק את החבילה.
השיחה הרביעית של אורבך ובנט מאז כישלון העברת תקנות יו"ש במליאת הכנסת היתה הקשה מכולן. בנט, שניסה לשכנע את אורבך להפגין מעט יותר אורך רוח ולאפשר לו לנסות לייצב את הספינה, איבד את הסבל נות. אם הוא רוצה לפרק - שיפרק כבר, העיקר שישחרר מהחפירות שלו, אמר אחר כך למקורביו.
"אתה אומר שמצבה של הממשלה מעורער", צעק על אורבך, "אבל זה בעיקר באשמתך! אתה זה שמערער אותה!" השיחה הסתיימה בפיצוץ. בנט לא ידע על המכ תב שיפרסם אורבך זמן קצר לאחר מכן, שבו הודיע על פרישתו מהקואליציה, לפחות לשבוע הקרוב.
בנט נפנף בשיחה גם בביקור ביידן הקרוב. מדובר
אנחנו מחויבים להפלת הממשלה, אומר טיבי, ואם בקואליציה חוששים שהדבר יביא לעליית ביבי - שיואילו להביא להצבעה את חוקי הנאשם שימנעו ממנו להרכיב קואליציה, ואנחנו נתמוך בכך
באירוע מדיני רגיש ביותר, בייחוד עבור הציבור הימני. עד כה "שילמה" ישראל תמורת הביקור בעצירת הריסת ביתו של המחבל שביצע את הפיגוע בתל אביב, בהגד לה משמעותית של היתרי הבנייה בישראל של ערבים מהשטחים, בעצירת כל הליכי התכנון באזור ,E-1 וזה עוד לפני המחיר הגבוה שייגבה בביקור עצמו - ביקור ביידן במזרח ירושלים, בבית לחם, וכנראה גם הכרזה על הצורך לעצור את אלימות המתנחלים.
"אתה יכול לתאר לך מה יקרה אם לפיד יהיה ראש הממשלה בזמן הביקור", הטיח בנט באורבך, "הוא יזרום עם כל דרישה אמריקנית, זה ממש לפעול נגד האינטרס הימני". בנט ניסה לחלץ מאורבך אמירה על כך שלא הוא יהיה זה שיתמוך בפיזור הכנסת, אולם חבר הכנסת לא השיב. בצר לו ניסה בנט להוציא ממנו התחייבות שגם אם יתמוך בחוק, ימסמס את קידומו בוועדת הכנ סת בראשותו עד אחרי ביקור ביידן. גם לכך לא השיב אורבך. מאוחר יותר תקפו בימינה את אורבך בחריפות: "בגלל משכנתא שנטל כדי לבנות את ביתו הדו קומתי החדש בפתח תקווה, שגורמת לו להסס ולחשוש לקבל החלטות לגבי גורלו, עשויים 80 חברי כנסת מהימין בכנסת הנוכחית לראות את לפיד מקבל את ביידן, על כל המשתמע מכך".
כמו ללכת בשדה מוקשים
למרות ההתפתחות שמיטיבה עם מצבם, בליכוד הביעו לא מעט חשש שגם כל האבנים הנופלות מהקונסטרוק ציה הקואליציונית לא יועילו להביא להפלת הממשלה במהלך השבועות הבודדים שנותרו עד לסיום מושב הקיץ וליציאת הכנסת לפגרה. כדי שהממשלה תיפול סופית, יש צורך בפעולה אקטיבית, כמו העברת חוק לפיזור הכנסת. מלבד סימן השאלה שמרחף מעל אורבך בסוגיה זו, הם לא יודעים בוודאות את אופן הצבעתם של חברי הרשימה המשותפת.
בפומבי מודיעים אחמד טיבי, איימן עודה וחבריהם לרשימה המשותפת שיצביעו בעד. אבל מי יודע מה יעשו בזמן אמת. קמפיין הקואליציה על כך שהפלת הממשלה משמעותה עלייתו של נתניהו, עשוי להשפיע עליהם. לפי שעה במשותפת אומרים כי יצביעו חד מש מעית בעד פיזור הכנסת, לא רק בקריאה הטרומית אלא גם בכל הקריאות שלאחר מכן עד הקריאה השלישית והסופית. אנחנו מחויבים להפלת הממשלה, אומר טיבי, ואם בקואליציה חוששים שהדבר יביא לעליית ביבי - שיואילו להביא להצבעה את חוקי הנאשם שימנעו ממנו להרכיב קואליציה, ואנחנו נתמוך.
במצב רגיל לא היה צורך ב 61 חברים לפיזור הכנסת, ומי שהיה יוזם את הפיזור היה הממשלה עצמה, לאחר שהעומד בראשה היה נוכח לדעת שזו חדלה מלתפקד. ראשי ממשלה רבים עשו זאת, אבל בממשלה הנוכ חית אבדה הבושה. למרות ההשפלות בכל יום במליאה, הם ממשיכים. נראה שיאיר לפיד עוד יותר נחוש וחסר עכבות מבנט בנושא הזה. ראש הממשלה כבר מתחיל להרגיש את המועקה. את הלעג שהממשלה סופגת, גם בתקשורת, גם מהפרשנים שעשו הכל כדי לשמור על הממשלה. אבל בנט לא יכול לפרק בעצמו, אחרת יאבד את ראשות ממשלת המעבר.
לפיד, לעומתו, נראה כמי שאיבד כל רסן. התחושה היא שאפשר להקריב את הכל, אבל הכל, על מזבח יציבותה של הקואליציה. גם אם צריכים לשלם מאות מיליונים לכל חבר כנסת סורר לשם כך. להבטיח מינויים פוליטיים, בשירות המדינה, בשירות החוץ, בחברות הממשלתיות. לשתף פעולה עם הקיצונים שברשימה המשותפת. אין שום בעיה, רק תראו לו איפה חותמים.
אחרי אחת הפגישות עם אורבך אמרו בסביבת בנט כי ראש הממשלה אמר לחבר הכנסת כי בכוונתו לפעול להוציא את חברי הכנסת רינאוי זועבי ומאזן גנאים כדי לייצב את הקואליציה. לשמע הדברים ניגש אחד מבכירי ימינה לאחד מסביבתו הקרובה של בנט ושאל בתמיהה כיצד אפשר לומר משפט כזה, שרק יבצר את השניים בסירובם להתפטר. הם יסכימו לעזוב את הכנסת רק כדי לרצות את ניר אורבך? תהה באוזני הבכיר. המקורב חייך ושאל חזרה: מי אמר שאנחנו רוצים שיתפטרו?
הקרב המעונב והג'נטלמני על ראשות ממשלת המעבר מתנהל לפי שעה בקריצות ובעקיצות. כל אחד מנסה להפיל את הממשלה באמצעות חברי כנסת המשויכים לצד השני, וזה מבלי להפוך את המאבק לפומבי וגלוי ולעורר את חמתו של עמיתו. לפיד היה רוצה מאוד שמי
שילחץ על הכפתור להפלת הממשלה יהיה אורבך. בנט היה רוצה שאלה יהיו זועבי וגנאים. השאלה הגדולה, שלה לא ניתן עד כה מענה, היא מה רוצה גדעון סער.
אלקין מתחיל לתפור
על פי ההסכמים הקואליציוניים, סער משויך למחנה של בנט. כלומר, אם הוא או מי מאנשיו יצביע בעד פיזור הכנסת בקריאה סופית והממשלה תיפול, יתמנה לפיד באותו רגע לראש ממשלת המעבר. לכאורה סער אמור להעדיף את בנט כראש ממשלה, ולא לאפשר ללפיד להגיע לתפקיד, זאת בשל המחנה הפוליטי המשותף שאליו הם משתייכים.
אבל רק לכאורה. מי שבעיקר חושש מבחירתו של סער הוא בנט עצמו, ששוחח על כך בימים האחרונים עם אנשיו. אם יהיו בחירות, יתחילו מגעים בין ימינה לת קווה חדשה על איחוד הרשימות. שתי המפלגות בנפרד יתקשו לעבור את אחוז החסימה. בנט חושש כי איחוד כזה יפתח את שאלת העומד בראש. מבחינתו, הענקת ההובלה לסער לא קיימת, אולם בשביל להבטיח זאת עליו להישאר ראש הממשלה.
מאז החלה להתערער הממשלה, הלך והתמסמס גם המשא ומתן בין הליכוד לבין סער על הקמת ממשלה בכנסת הנוכחית בראשות נתניהו. ראש האופוזיציה הבין שאין צורך במחירים גבוהים לזירוז פירוק הקואליציה, סער הבין שמורחים אותו והחל לתקוף את הליכוד ול חדש את ההצהרה הפומבית שלא יישב תחת נתניהו.
אבל תרחיש ממשלת הימין קיים גם קיים. כדי להוציא אותו לפועל הכנסת צריכה להיות על סף פיזור - בדומה לכניסתו של שאול מופז לממשלת נתניהו דקות לפני שהכנסת התפזרה בקריאה שלישית. מי שהיה אדריכל ההסכם ההוא, זאב אלקין, טווה את החוטים בימים אלה לקראת הסכם אפשרי נוסף. אז עבד בשירות נתניהו, היום הוא עושה זאת בשמו של סער.
אם יש שתי נקודות שהדרך הקצרה ביותר ביניהן היא קו ישר מחבר, אלקין יבחר תמיד בדרך הפתלתלה והמסובכת ביותר. כבר לפני הבחירות האחרונות, ועוד הרבה לפני שמישהו ידע מה יהיו תוצאותיהן, הגה אלקין את הכיוון שיוביל להקמת ממשלת השינוי, שתשאיר את נתניהו בחוץ. בעוד כולם נערכו לקרב על המנדט, כלומר מי יקבל את המנדט ראשון מנשיא המדינה לה רכיב ממשלה, קבע אלקין כי הקמת ממשלה שתחבר בין הימין לשמאל ותעקוף את כל גוש נתניהו, חייבת לעבור דרך כישלון של יו"ר הליכוד בהרכבת ממשלה בעצמו. רק אחרי שייכשל ויחזיר את המנדט, יוכלו אנשי הימין מימינה ומתקווה חדשה להסביר מדוע הצטרפו ליש עתיד, למרצ ולרע"מ.
השיטה הצליחה כמעט אחד לאחד, כי בתוכנית של אלקין היתה תקווה חדשה צריכה לסיים את הבחירות גדולה יותר מימינה, מה שהיה מכתיר את סער לרה"מ.
יש מקום לכולם
השיטה הפעם דומה למדי. סער, ובוודאי בנט, לא יעניקו לנתניהו את השלטון על מגש הכסף. אבל מה שרואים עכשיו, כשהממשלה עוד חיה וקיימת, זה לא מה שיראו כשחרב הבחירות תונף. כשהעתיד הפוליטי לוט בערפל והסכנה להיעלם מהנוף גוברת, גם הגמישות גוברת.
נתניהו לא בונה על התרחיש הזה, אבל לא ישלול אותו אם יגיע למסקנה שיוכל לעמוד בראשות ממשלה יציבה. בכל תרחיש אחר יעדיף בחירות. בסקרים הלי כוד נוסק ל 36 מנדטים, מה שמחזיר את הצבע ללחיים של כלל חברי הכנסת, שיכולים לישון היטב בלילה. הכיסא בכנסת הבאה מובטח להם. ברשימה הארצית, שאליה יכולים להתמודד חברי הכנסת המכהנים, יש מקום כמעט לכולם. ומי שלא ייכנס בהתחלה, ימתין מעט וייכנס במסגרת החוק הנורבגי.
בתנאים שכאלה לנתניהו אין סיבה להילחם על ביטול הפריימריז, ולכן ההערכה היא שהפעם, בוודאות גבוהה מאוד, הם אכן יתקיימו. גם המאמצים לקבל שריונים, מהלך שמלווה לא פעם במאבקים שנובעים בעיקר מלחץ על חברי כנסת שחוששים למעמדם, לא צפויים הפעם להיתקל בקשיים מיוחדים. זו בשורה טובה לסילמן, ולאורבך, אם יחליט סופית לחתוך מבנט, וגם לעמיחי שיקלי, במקרה שאפשר יהיה להחזיר לאחור את פרישתו באמצעות בית המשפט או באמצעות חקיקה.