עלם נעלם ביער
"הכרתי את מוישי. הייתי איתו כאן בשבת האחרונה, ישנתי איתו במרפסת הכוהנים מעל הקבר", ניגש אלי נער ירושלמי במירון ולוקח אותי למקום האחרון שבו נראה מוישי קליינרמן ממודיעין עילית ● לפני 82 יום הגיע לציון הרשב"י, ומאז נעלמו עקבותיו ● "מוישי הוא נפש סוערת, הוא כ
"עכשיו באתם? אתם יודעים כמה זמן עבר מאז שהוא נעלם? זה היה לפני פסח. מה קרה שנזכרתם בכלל?" שואלים אותי הנערים במירון. לא פשוט להיות בצד הלא נכון של התשובה. הסברים יש המון, אך לאורך כל המסע בין מודיעין עילית עד מירון העילאית השאלה הזו שבה ודוקרת בין הצלעות. 82 יום חלפו מאז נעלם מוישי קליינרמן בן ה 16 במירון - ואילו בתודעה הציבורית שקט גדול.
חמישה קילומטרים מפרידים בין עיר חלומות הביניים והכלב של מודיעין לבין עיר עגלות הילדים ומערומי האופניים במודיעין עילית. עיר התחדשות שטעטלית וישראליות חדשה. רחובות על שם רבנים, מגדלי די רות עם אפשרויות הרחבה ומרפסת סוכה. הרבה טיפות חלב, שני מוסכים וחרדה גדולה לגורל אחד מבניה, שיום אחד פשוט נעלם.
בלובי הבניין ילדים משתובבים בשמש הנעימה. הדלת חצי פתוחה אל ביתם של גיטי ושמואל קליינרמן. בין המדבקות יצרו בני הבית שלט: "ברוך השב". האם גיטל חוזרת מראיון לאחד מערוצי הטלוויזיה, ושמואל מסביר שלאור חומרת המצב הם קיבלו אישור חריג מהרב. "הם צילמו אותי כאן ביער כאילו אנחנו במירון", מאבחנת האם את דרכיה המשונות של התקשורת. בלב הבית ספריית קודש גדולה. על השולחן פרושות תמונות של מוישי ומחשב שבו נרשמים כל פרט ושבב מידע, שה שניים מלקטים על בנם הנעדר.
ניכר בשניים שאין הם מורגלים בתשומת הלב התקשו רתית, שנפלה עליהם כרעם ביום בהיר. אבל הם לומדים איך הדברים עובדים במדינה הזאת. אנחנו נפגשים בבוקר יום שני, כשבתקשורת דיווחים על הליך זיהוי גופתה של ספיר נחום ז"ל. הנעדרת שמאות שוטרים ואף המפכ"ל עצמו השתתפו בחיפושים אחריה, עד שנמצאה.
"וזה מה שמקומם מאוד", מעיר שמואל, "מה האיפה והאיפה הזאת? למה מתייחסים להיעלמות של מוישי כל כך באדישות? אנחנו לא אנשים שהופכים שולחנות
ואנחנו מאוד עדינים, וזה נשמע כאילו פחות אכפת להם, או שאיכשהו במקרה שלנו פחות יש להם יכולות, אני לא יודע".
בגיל ,40 קליירמן הוא התגלמות המושג אברך. אב ורך בנעימות כלפי סביבותיו. עד לפני שלושה חודשים נעו חייו בין לימוד התורה לגידול שמונה ילדים, אלא שהיעלמו של מוישי הפך את חיי המשפחה. טרוט עיניים, הוא מחזיק את הטלפון בידו. בכל כמה רגעים הוא מצלצל, ובכל פעם הוא עונה לשיחה באותה תקווה מהולה בחרדה שכל חייו יכולים להשתנות מקצה לקצה.
"מוישי הוא הילד השני שלנו. מאוד עצמאי, יודע להסתדר, בדרך כלל מתקשר בכל יומיים הביתה. היתה לו אמירה שלא יקרה כלום, אם הוא לא יתקשר שבוע. כשמוישי לא התקשר בערב שבת כהרגלו, כדי לקבל ברכה מאבא ומאמא, נדלקו כל הנורות האדומות. במוצ"ש יצאתי לישיבה שלו בירושלים, ומאותו רגע הבנתי שמ שהו לא בסדר, ושלא ראו אותו מאז שהוא נסע למירון שבוע לפני כן. זה בהחלט לא היה כל כך פשוט להבין את זה. הוצפתי בדיסאינפורמציה. היה שם אחד שאמר שראה אותו בירושלים באותה שבת, או במירון, ופתאום ראו אותו בטבריה, בבני ברק, באילת. זרקו אותנו לכל קצות הארץ ורצנו לשם כדי לבדוק. בהתחלה התייחסנו לכל דבר, אנשים באמת רצו לעזור, וראינו מישהו דומה פה, ומישהו דומה שם, וכל דפיקה בדלת וכל צלצול טלפון אתה חושב אולי "...הז קולו דועך. מתי מוישי יצר איתכם קשר בפעם האחרונה? "הוא התקשר ביום שישי ואמר שהוא נוסע לשבת במירון עם הרב יואלי רוט. רוט הגיע מארה"ב ועשה בי רושלים מסע של שיעורי חיזוק עם שירים וגיטרה, מעין חוויה רוחנית והתעלות. כשהוא בא למודיעין, הלכתי ומאוד נהניתי, זה היה מאוד סוחף. הוא דיבר על פרשת פרה, ועל זה שאפילו בן אדם ששקוע בטומאה הכי גדולה שאפשר, טומאת מת, ולאו דווקא פיזית, אפילו לו התורה אומרת שגם מהמצב הכי גרוע אתה יכול להיטהר... קצת מים ופרה, ואתם תצאו מזה ושום דבר, כאילו לא היה כלום". כשמשמעות הדברים שוקעת בשמואל, מאי שם בוקע אור גדול ומאיר את עיניו.
זה היה מקובל שהוא נוסע ככה לבד למירון? לא קצת מוגזם לנער צעיר כל כך?
"מוישי הוא נפש סוערת, הוא כל הזמן מחפש יותר ויותר להידבק בקודש. להכיר עוד איזה רב, להתחבר, וזה לא סתם כך ללכת לרב להתברך ממנו. הוא הולך לרבנים לשמש אצלם, לדבר איתם, להתקרב אליהם, להתארח בשבתות אצלם. רצה ללמוד ולהתקרב כל הזמן אל הקודש". מה קרה במירון?
"הוא התארח במתחם ההארחה של טדגי עם כמה חברים. לאחר חודש והרבה־הרבה ביורוקרטיה הצלחנו לראות את הסרטים ממצלמות האבטחה בקבר הרשב"י, ושם ראינו אותו עובר בשעה ארבע. זו ההוכחה הוודאית האחרונה שיש לנו היכן הוא היה. חבר מהשכונה שהיה במירון במקרה ראה אותו במוצאי השבת, עולה מבית ההארחה לעבר הקבר, עם עוד אדם. הוא אמר לו שלום, ומוישי כנראה לא שמע אותו. הוא והחבר פנו באמצע הדרך ליד בית הכנסת אור הרשב"י שמאלה אל תוך היער וזהו, ומאז מוישי נעלם". מצאתם את האדם שאיתו הוא נכנס ליער?
"לא, עד עכשיו אף אחד במירון לא יודע לומר מי האיש הזה".
שום סימן שרצה להיעלם
אין שום קורס הכנה לבלתי נודע. מבולבלים ודואגים, שבוע ומשהו לאחר ההיעלמות, משפחת קליינרמן מגישה תלונה על היעדרותו של מוישי ביישובם - מודיעין עילית. שמואל מניד בראשו כשהוא נזכר בנאיביות מעשיהם כשהבינו שבנם נעלם.
"היום אני יודע שזו היתה אחת הפאשלות הכי גדולות. ברגע שהתיק נמצא בידיים שלהם, אין להם הרבה יכולות ולכן כל דבר זה קשיים ביורוקרטיים מטורפים וקשיים טכניים, להגיע לשם מפה. יש פה משהו שאני לא יודע אם זה משחק כבוד, קשיחות הנהלים או חוסר רצון טוב. למרות שביקשנו רבות, התיק לא עבר לטיפול במירון. התחננו שהשוטרים במרחב שבו מוישי נעלם יטפלו בזה, או במחוז ש"י, שלהם יש את האמצעים, אבל זה לא קרה. כשהתלוננו שמוישי נעדר אמרתי למשטרה שצריך לפרסם את התמונה שלו, והייתי בטוח שזה מה שיקרה, והם אמרו לי שזה לא החלק שלהם. עד שבכלל לקחו מאיתנו תמונה, לכו ותביאו ותשלחו דרך המייל, ולא מפה, ובכל פעם מחדש זה נראה כל כך ביורוקרטי. הייתי תמים, חשבתי שזה דבר נורמלי שהמשטרה תפרסם מודעות בכל מקום, כמו בחו"ל. לקח להם זמן עד שהם בכלל נכנסו לתמונה, ועד שבכלל הראו לנו נכונות.העניינים מאוד יגעים. למעשה עכשיו הם כן מחפשים, אבל גם - לא ברמה ארצית וברמה של להביא את הקצונה וכל השב"כ והיכולות שלהם. משום מה הסיפור שלנו נתפס בעדיפות מאוד משנית". למה?
"אולי בגלל החרדיות, אולי בגלל שהמשטרה בנתה איזו קונספירציה שמוישי בבריחה, אפילו שזה בכלל לא מתאים לו בשום צורה. מוישי ילד שכל כך מחובר לדת".
ולא היו סימנים שמוישי אולי רצה לצאת מהדת או להיעלם לזמן מה?
"להיעלם? אפילו את התפילין שלו הוא השאיר בירושלים. כלומר הוא תכנן לחזור במוצ"ש לירושלים כדי להתפלל ביום ראשון. הוא יכול היה להסתדר יום-יומיים עם תפילין מחבר, אבל זה לא משהו שגרתי אצלו. ולומר שרצה לצאת מהדת? זה כל כך תלוש מהמציאות. הוא היה מחובר לדת בכל נימי נפשו וכמה שיותר! נוסע לקברי צדיקים להתפלל, והיית צריך לשמוע אותו, אילו תפילות חמות, ברמה נדירה. מאז שמוישי היה ילד הוא התעניין בקודש, לא עניין אותו טלפון ולא שום דבר שמעניין ילדים אחרים בגילו. רק צדיקים, ורק קברים, והוא היה כל כך מחובר לחברים ולמשפחה והוא אהב את הישיבה ואת הרב שלו. זה כל כך מופרך לחשוב שזו הסיבה. מוישי בכלל לא היה בכיוון של לזרוק הכל, זה לא נראה לנו. זה פשוט נראה שהוא לא יכול ליצור איתנו קשר כי זה לא בידיים שלו". שקלתם את האפשרות שנחטף על רקע לאומני או פלילי?
"בינתיים לא היו סרטונים עם בקשות כופר או משהו כזה, אבל צריך לבדוק את האפשרות הזאת. מוישי תמיד היה הולך להתפלל בקברי צדיקים גם בכפרים ערביים, בשכם, בכיפל חארת׳ ששם נמצא הקבר של נון. באיזה שלב החיילים אמרו להם להתפנות. כל החברים ברחו והוא נשאר שם לבד, ואז איזה פלשתיני בא מולו וזרק לו אבן גדולה בפרצוף, שבר פרונטלי מורכב בגולגולת. הוא היה בסכנת מוות, היה בטיפול נמרץ שבועיים בבית החולים. בנס גדול הוא יצא מזה רק עם הצלקת".
וזה לא גרם לו להפסיק להסתובב?
"לא, לא", שמואל מניד בראשו, "אין מעצורים. אני אלך, אני אתפלל, אני אכנס. באיזה להט הוא דיבר על העניין. אולי זה אפילו פעל בכיוון הפוך כי הטראומה לפעמים יוצרת מצב שבו אין פחד בכלל. לכן אני תוהה. אם היה אכפת למישהו, היו מערבים את השב"כ. עכשיו אנחנו מחכים לבדיקה של האזור עם רחפנים מלמעלה, לראות אם אפשר למצוא משהו, אבל מה כבר אפשר למצוא אחרי שלושה חודשים..." קולו של שמואל נסדק ונשבר לרגע, ידיו מונחות על ארובות עיניו כקורא קריאת
"מאז שהיה ילד התעניין בקודש, לא עניין אותו טלפון ולא שום דבר שמעניין ילדים בגילו. רק צדיקים, ורק קברים. הוא היה כל כך מחובר לחברים ולמשפחה, לישיבה, לרב שלו. הוא לא היה בכיוון של לזרוק הכל"
"זו היתה אחת הפאשלות הכי גדולות. למרות שביקשנו, התיק לא עבר לטיפול במירון. התחננו שהשוטרים במרחב שבו מוישי נעלם יטפלו בזה, או במחוז ש"י שלהם יש את האמצעים. זה לא קרה"
"יש הרבה כאלה שמגיעים לכאן, הוא לא היחיד. בכל יום אני רואה פרצופים חדשים, אני לא יודע מי הלך ומי ברח. אתה זוכר שלפני שנים אנשים היו בורחים לאילת? אז ככה זה מירון, עיר מקלט לחרדים"
"כל הזמן יש כאן עניינים. נערים באים, הולכים, חוזרים. זה מקום כזה שבו יקבלו אותך ואתה תרגיש בבית. גם אם אין לך שקל, לא צריך. אנשים מביאים פה אוכל בחינם, בחסד, או תמורת שעה קריאה בזוהר"
שמע, "איזה מחדל נורא "...הז הוא נשנק לרגע, אך ברגע הבא הוא מתעשת ואוסף את עצמו.
"אני רוצה לומר תודה לכל עם ישראל. היום אני מרגיש שהוא גוף אחד ממש, וזה מדהים. אנשים עוזרים המון, מביאים לנו אוכל, דואגים, מתעניינים, מתפללים, מקבלים קבלות על עצמם להתחזק בכל מיני תחומים, זה לא ייאמן. ואם אפשר, אני רוצה לבקש שלושה דברים: הראשון שכל מי שיכול, שיתפלל על מוישי בן גיטל, מי שיכול להגיד עליו תהילים או לעשות משהו רוחני. כי רק אלוקים יכול לעזור לנו עכשיו והוא היחיד שעוזר לנו כעת. דבר שני - לפרסם את תמונתו ולפקוח עיניים, והדבר השלישי הוא שמי שיכול לסייע במישור הכספי, יש קרן שהקימו בשבילנו ואפשר לחפש ברשת, "מחזירים את מוישי הביתה". כל אחד שיכול לתרום זה יעזור, כי כל החיפושים והחוקר ששכרנו עולים לנו המון כסף".
בקצה הבית מצוי חדרו הריק של מוישי. חלון גדול פעור אל השמיים. מיטת כורסה קטנה, שולחן צד וארון עמוס ספרים. אני מביט בטורי הספרים כמו היו התבנית שממנה נטבעה נפשו של מוישי. ספרייה המעידה על ייחודיות הנער. בין ספרי הקודש המתבקשים אני רואה ספרים על רבנים ומקובלים כמו הבאבא סאלי, במקביל לאנציקלופדיה על העולם ומדע המותאמת לנוער חרדי. אני נזכר בכלוב החיות שראיתי במרפסת, ושמואל מבאר: "מוישי אוהב חיות. היו לנו תוכים, אוגרים, מה לא. הוא אוהב לשוטט בסביבה, גם כאן היה הולך להתבודדויות של כמה שעות בקברי המכבים, אבל תמיד רק כמה שעות וחוזר".
יערות מירון הם סוד
נהוג לומר שבישראל אין באמת אפשרות להיעלם. עם שפם או זקן, מדובר בארץ קטנה ומשפחתית, מישהו ראה, מישהי שמעה. אלא שכל זה בטל בשישים כשאתה מגיע למירון. המקום שבו הקודש והטבע גרים בכפיפה אחת, ובין ל"ג בעומר למשנהו מתקיימת במקום קהילת מתבודדים ייחודית. עיר מקלט לצעירים חרדים המחפשים את דרכם, קבר קדושים לכל בקשה, מענה או צורך, מקום לעלות ולהתעלות.
במדרגות היורדות מהחניה אל הקבר חסיד הופך המבורגרים על האש. "חבר, רוצה?" כמה זה עולה, אני תוהה. "זה לא בכסף", הוא מחייך, "זה בחסד", אני לומד פרק בהלכות מירון.
בבית המדרש מעל הקבר אני פוגש את ש' מצפת. צרוב שמש עם פאות ג׳ינג׳יות וסיגריה מגולגלת בפה. ש' מגע לכאן בכל פעם שהוא יכול ומרגיש צורך להיות כמה שיותר קרוב אל השמיים. "כל הזמן יש כאן עניינים, נערים באים הולכים חוזרים. זה מקום כזה שבו יקבלו אותך ואתה תרגיש בבית. גם אם אין לך שקל, לא צריך. בכל יום אנשים מביאים פה אוכל בחינם, בחסד, או תמורת שעה קריאה בזוהר". מאוחר יותר, מחוץ למקווה מקומי, אני לומד שבמירון שעת קריאה בזוהר היא מטבע מקומי כמעט רשמי.
"תשמע, ילד כזה לא יכול להיעלם כאן תקופה ביערות מבלי שיראו אותו", ממשיך ש', "זה לא מציאותי, היו רואים אותו די מהר. אני אומר לך, הוא לא פה, בטוח הוא הגיע לאנשהו, ואם הוא פה, אז הוא לא חי. השם יעזור לנו ורק שימצאו אותו חי ובקרוב. אבל אתה יודע, מה שמוזר זה שהמשטרה, בל"ג בעומר, שמה פה 8,000 שוטרים, חודש אחרי שהוא נעלם, וכולם עמדו בשביל לחסום את הגישה ולהראות סדר, אבל מה - אף אחד לא חשב להשתמש בהם כדי לחפש את הילד?! איזה היגיון יש בזה?"
"את מי אתם מחפשים?" שואל אותי עבדקן עם עיניים בורקות. "את הנער הזה שנעלם? אני אומר לך יש פה הרבה כאלה שמגיעים לכאן, הוא לא היחיד. בכל יום אני רואה פרצופים חדשים, אני לא יודע מי הלך ומי ברח. אתה זוכר שלפני שנים אנשים היו בורחים לאילת? אז ככה זה מירון, עיר מקלט לחרדים. יש פה מלא אוכל חינם, ברוך השם, וגם אם הוא לא רוצה את האוכל שיש פה, הוא עומד חמש דקות ומבקש עזרה, מייד ייתנו לו 30-20 שקל, שיקנה פלאפל ואם קצת יתאמץ גם בקבוק ערק. אתה חייב להבין, המקום הזה קדוש!"
גבוה, פראי ועם זקן פרוע, זה שמונה שנים שא׳ נמצא במירון, לרוב בבית המדרש שמעל הקבר. הוא לא מספר, אבל כמו רבים במירון, נראה שהעבר שלו שווה כמה סיפורים. "אתה מבין למה אני לא חוזר למרכז? אלוהים ישמור, מכל חלקת אדמה עשו שם נדל"ן. ברחתי מהרעש. פה זה השקט, רק אתה ורשב"י. תבוא לפה לשבת בלי המצלמות, תראה איזה כיף. אני אומר לך, אתה תרצה להיעלם במירון. לא תרצה ללכת!"
השבת האחרונה
השמש מתחילה לגלות סימני חולשה. בערב השוקע עשן הקורבנות הנצלים על האש מערפל את הצללים הארוכים. מתוכם מגיח יוסי (שם בדוי), עוד מעט בן ,16 ירושלמי, ואומר לי כאילו היה לו ברור שכבר ידעתי: "הכרתי את מוישי. אני הייתי איתו כאן בשבת האחרונה, ישנתי איתו במרפסת הכוהנים מעל הקבר". איזה רושם הוא עשה?
"ילד טוב, ילד שקט, הוא לא היה בעייתי. חיפשו אותו בכל חור שאפשר, בכל מירון וגם בתוך היער. יחידת הכלבנים של המשטרה, יחידת החילוץ, כולם חיפשו אותו, חקרו את כל הבחורים שהיו בקרבתו".
יוסי מתנדב לקחת אותי לסיבוב ומוביל אותנו במסלול שעשה מוישי, לפי מה שידוע, בשבת האחרונה שבה נראה. אנחנו יורדים ועולים ברחבי המתחם, קשתות ומדרגות עתיקות, מחסומים חדשים, עד שמגיעים אל מרפסת הכוהנים בשולי המתחם. הסדר הלכתי שנוצר עבור אלו שרוצים להתקרב אל קדושת הקבר, אך עובדת היותם צאצאי מעמד הכהונה מונעת מהם להגיע עד הקבר עצמו, ולכן הם רואים ועומדים במרחק נגיעה משם. בלילה מתגנבים לשם הנערים לישון ליד הקודש.
קירות מבנה המרפסת הרעועים מתפקדים כלוח מודעות אלטרנטיבי, מהמלצות ש"אין כמו אומן בראש השנה", הקו החם כיצד להגיע לקברי צדיקים, ועד מרד במלכות - "מוות לממסד ולאויב הציונאצי". מי כתב את זה? אני שואל את יוסי, "איזה בחור אחד שמסתובב כאן. הוא אנטי־ציוני, הוא עושה כאן הרבה רעש, נעצר הרבה
פעמים. כבר פתחו לו תיקים על זה, תעשה עליו גוגל".
וזו דעה נפוצה כאן?
"לא ממש". אנחנו ממשיכים אל עבר "שביל המהדרין", שבו הלך מוישי בפעם האחרונה, מתפתלים בין מחסומים וקירות הרוסים, קופצים מעל גדרות עד שלבסוף אנו עומדים מול גרם מדרגות ממתכת, חסום ומחוסם בגדרות מכל עבר. "אסון מירון, זה היה כאן. מאז, ועדת החמישה (איחוד הגופים שמנהל את מתחם מירון, ד"פ) הרסו ועשו כאן נזק חזק, חסמו את זה לגמרי. זו הסיבה שההוא מרסס את כל הסיסמאות, זה קשה לאנשים. איפה יש עוד מקום שמדינת ישראל לא ניהלה אותו? רק במירון, היו פה חוקים אחרים".
אנחנו יורדים במורד השביל המתפתל. מבנה הקבר מיתמר מעלינו מהצד האחד, ומהצד השני נעים היערות באופל חרישי מאחורי גדרות מתכת גבוהות. עדת אנפות לבנות יורדת לחניה לילית על אחד העצים בצווחות. אני מחפש את בית הכנסת "אור הרשב"י" כדי להבין היכן בדיוק נכנס מוישי אל היער. יוסי מוביל אל גל הריסות, מצביע ואומר: "הנה זה". במירון שאחרי האסון דברים נבנים ונהרסים מהר מאוד. "גם הגדרות לא היו כאן. היה פה גשר הכוהנים לכל הכוהנים שרצו לעלות לקבר, ובנו להם גשר כזה מעל האדמה כדי שלא ייטמאו מכל מערות הקבורה שיש כאן". "ואיפה הגשר?" אני מחפש. "הרסו אותו, הוא לא היה בטיחותי".
מול גל ההריסות נטוע מחנה אוהלים. כמה בחורים שלא רוצים או יכולים לשלם עשרה עד 30 שקלים למיטה ללילה, פורשים פה אוהלי מטיילים. זה השביל שעליו נראה מוישי לאחרונה פוסע עם חסיד מסתורי לתוך היערות. בקצה המחנה עומד עץ, כמסמן את קצה העולם הידוע. מישהו הדביק על העץ מדבקה - "ונשמרתם, שמירת העיניים והברית, הדרכה פרטנית אישית ומדויקת להפסקת החטאים, הורדת התאוות על ידי תיקון ומחיקת העוונות, שחרור מוחלט".
"מה זה?" אני תוהה. יוסי נבוך לרגע. "זה לכל מיני בחורים שיש להם תאוות, ולא יודעים איך להשתלט או מה לעשות, ורוצים להיגמל מזה".
ואתה מכיר כאלה שנגמלו מהתאוות?
"אני מכיר כאלה שניסו", הוא מחייך בביישנות. חסיד רטוב מגיח מן היער. אני מנסה לשאול אותו מהיכן הוא מגיע ומה מעשיו ביער. פיו חתום. "לא לצלם!" הוא אומר, ונעלם. אנו חוזרים אל השביל ויורדים אט־אט אל המקווה באכסניית טדגי, שבו ניסה מוישי לטבול לפני שהלך אל היער. כמה נערים חרדים מגיעים אל המקווה עם מקלות הליכה ותרמילים גדולים. הם הולכים בשביל ישראל, וזה סוף המסלול להפעם. באים לטבול במקווה לפני שהם מתפזרים לבתיהם. "שמעתי שהוא הצטרף לכת הלל", אומר אחד מהם. איזו כת? אני תוהה. "הלל, החוזרים בשאלה", הוא מחייך.
"אבל זה לא רק מוישי, יש עוד נעדרים שנעלמו כאן", אומר לי אחד מאנשי המקום. "מוישה אילוביץ, בן 37 עם חמישה ילדים, הגיע לכאן בל"ג בעומר לפני שלוש שנים, היה פה שבוע, יצא אל היערות, ומאז נעלם. הייתי בחיפושים אחריו. יש פה בורות ענקיים אבל לא כמו שמספרים. אין פה פינה בהרים שלא ביקרתי ואני לא מכיר. יש פה אחד שגר 20 שנה בתוך מערה. זה לא פשוט לחיות ככה, אבל מי שלא יכול אחרת בא לכאן. יערות מירון הם סוד". אז איפה אתם חושבים שמוישי נמצא?
השתיקה עוטפת את הקבוצה. בסוף היום מירון היא כספר הזוהר, המיוחס לרשב"י. לעיתים נדמה לך שאתה מבין דבר מה, אך בסופו של דבר החידה לאן וכיצד נעלם מוישי קליינרמן, עדיין מבקשת את פתרונה. אחד מהם אומר שאולי הוא בכלל ירד מכאן, בשביל המתפתל מטה.
תגובת משטרת ישראל:
מאמצי החקירה נמשכים כל העת, תוך קיום הערכות מצב תכופות. בהתאם, הוחלט אמש בהנחיית המפכ"ל על הקמת צוות חקירה מיוחד ביל"פ שומרון (היחידה לחקירת פשעים בשומרון), לצד צוותי חקירה של אגף החקירות והמודיעין, כדי להתחקות אחר עקבותיו של הנעדר, ולהשיבו לחיק משפחתו.