עם ג'קלין מוריארטי, מחברת "שיעורים בתעופה", הוצאת הכורסא
זה ספרך הראשון למבוגרים. הכתיבה למבוגרים נותנת יותר חופש מכתיבה לצעירים?
"בכתיבה למבוגרים יש יותר ופחות חופש. יש יותר מקום להתעכב על דברים ולחקור לעומק רעיונות, בעוד לילדים דחוף לדעת מה העלילה. מצד שני, ילדים גם סלחנים יותר לקפיצות של הדמיון ולאקספרימנטים בז'אנר ובצורה. הם מוכנים לקבל את הסיפור כפי שהוא. למבוגרים קשה יותר לתת אמון והם מודעים יותר לחוקי הז'אנר. הם רוצים לסווג את מה שהם קוראים, ואם זה לא ברור, הם נעשים חרדתיים )גם אני בעצמי כזאת(. אז בספרי מבוגרים יש פחות מקום למוזרויות )ניסיתי לא להיות מוזרה בספר הזה, אבל אני חושבת שמידה של מוזרות היא בטבע שלי(".
באופן מפתיע, נראה שהיחס שלך לספרי עזרה עצמית הוא לא שלילי לגמרי.
"מזל, חשבתי שהייתי יותר מדי ביקורתית כלפי ספרי עזרה עצמית! קל להלעיג על תעשיית העזרה העצמית, אבל זה רק חלק מהתמונה. אני חושבת שספרים כאלה יכולים להיות מאוד מזיקים )כי הם מציעים תקווה כוזבת, הם פשטניים מדי, הם נותנים את האשליה שיש לנו אחריות להצלחה ולכישלון ומתעלמים מפערים מבניים בשוויון וכו'(, אבל לפעמים הם יכולים להועיל. "פעם הייתי במסיבה ואמרתי לקבוצת אנשים שאני כותבת רומן על ספרי עזרה עצמית, וכולנו לגלגנו עליהם, ואחר כך ניגש אלי אחד מהקבוצה, אדם אינטליגנטי להפליא, ואמר לי, 'שיישאר בינינו, אבל
ספר עזרה עצמית הציל את חייה של אשתי כשהיתה נערה'".
את מעלה בספר את האפשרות שגם ספרות יפה יכולה לעזור לנו, בדומה לספרי עזרה עצמית, דרך היופי שלה.
"ספרות יכולה להציע נחמה ומפלט כשאנחנו צריכים לברוח מהטראומה של המציאות. היא נותנת לנו הפוגה כדי שנוכל לחזור למציאות חיינו חזקים ורגועים יותר. ספרות טובה מאוד יכולה גם להכניס את הנשגב לקיום שלנו, שמכל בחינה אחרת הוא חסר משמעות".
האם הגיבורה דומה לך?
"גם אני, כמוה, אם יחידנית לילד שהיה בן 4 כשכתבתי את הספר, וכמה מהדיאלוגים ביניהם שאובים ישירות משיחות שהיו בינינו. היה חשוב לי שהיחסים ביניהם יהיו מרכזיים ברומן כמו שהם היו מרכזיים בחיי".