כשהספינה טבעה באמת
74 שנה לאלטלנה: הפשע שמכניס לפרופורציות את אזהרותיו של בנט ממלחמת אחים
בוקר אחד, כשהתעורר אראל סג"ל מחלומותיו הטרופים, גילה שהפך במיטתו למכונת רעל ענקית. מוטל היה על גבו המתכתי, וכשהרים קצת את ראשו ראה על בטנו המבהיקה לוגו ענק של ערוץ 14 מרצד בנבזיות למול עיניו.
"כולנו עומדים למבחן אם נצלח את העשור השמיני כמדינה ריבונית ומאוחדת או שניכשל שוב בגלל סכסוכים פנימיים", הוא קרא באיגרת ראש הממשלה, ואז בדק לעצמו את מצב גן הפלגנות.
האופוזיציה הפכה למכונת רעל, מתלונן האיש שצעק בכנסת "העם שלי מת" וחבר כיום מעשית ותודעתית למחנה בלפור וש לוחותיו. זה דפוס קבוע. כמו הרפס, זה בא והולך עם לחץ נפשי. בכל פעם כשממשלת הריפוי ותומכיה נתקלים במחאה ציבורית, בהתנגדות תקיפה של האופוזיציה, בביקורת ארסית ברשתות החברתיות, מתחיל מסע פאסיב אגרסיב נגד הימין המסית.
הרי הממשלה הזו, בוחריה ושופרותיה בתקשורת, מפעילים שנים מכונת הסתה נגד נתניהו ומצביעיו. מודעות עצמית יוק. מסיתים ומתלוננים על הסתה. "אנחנו צריכים לגאול את ישראל מהמחלה הממארת ששמה בנימין נתניהו", אמר השבוע סגן השר יאיר גולן, ולמחרת סירב להתנצל וקבע: "אלוף הארץ בהסתה הוא בנימין נתניהו, תקראו לילד בשמו. אני חושב שהשמאל והמרכז הישראליים לא מבינים עם מה אנחנו מתמודדים, את עוצמת הסכנה ומידת ההרעלה של המרחב הציבורי של האיש הזה". מ.ש.ל
האיגרת של בנט כוללת אזהרה מפני מלחמת אחים. הש מאל תמיד מאיים. מותר לו. הימין כמחנה, במבחן המעשי, לא בתיאוריה, בהתנתקות, בכה ונכנע. אך האופציה עמדה בהיכון.
ערב ההתנתקות הציע עמי איילון, אלוף )מיל'( וראש שב"כ לשעבר, אלטלנה שנייה. "אגיד את זה במילים ברורות: בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת", אמר איילון בראיון ל"ידיעות אחרונות". ומאיר שלו, החבר של ניסו שחם )"חרא עליהם, תפעילו מכת"זית"(, כתב בעט הסופר שלו: "רק כלי נשק אחד חסר היום בארסנל הנשק של צה"ל, והוא התותח הקדוש".
ביום שלישי השבוע ציינו 74 שנה לפשע אלטלנה. "ואני בתוך כל ההמון הגדול למטה על שפת הים עמדתי, ויחד עימהם במו עיניי ראיתי בחורי ישראל קופצים ממכוניות גדולות
וכובעי פלדה על ראשיהם, ומקלעים דרוכים בידיהם והם חמושים מכף רגל ועד ראש והם שניים שניים, שלושה, עשרות, מאות רבות - רצים לירות ביהודים. ואיני יודע עוד: למה לי עיניים אם כזאת הן רואות. ובין הבתים עברתי, ועל הגגות והגזוזטראות פלוגות ישראל למטה בים. על תורן האונייה ועל סיפונה יהודים עומדים ומניפים דגל לבן וזועקים 'אל תירו'..." )"ידינו שפכו", עזריאל קרליבך, יום ד', ט"ז בסיוון תש"ח(.
אלטלנה קושרת בגורל אחד, עקוב מדם, את דור המייסדים: בן גוריון, בגין, גלילי, אלון ורבין. ככל שאני מתבגר ומתגבר על דעה קדומה, כך מבין בשכל את גדולתו של דוד בן גוריון, איש עצום, דמות תנ"כית, משיח בן יוסף - אבל הלב רותח. קשה עד בלתי אפשרי לסלוח. אני משוכנע כי באלטלנה גבר עליו יצרו. שנאתו לבגין ולאצ"ל שהביאו את הספינה, וגם היו נכונים לפש רה, טרפה עליו את דעתו. בן גוריון רצה למחוץ, לחסל, להעלים את מתנגדיו הפוליטיים. בן גוריון רצה את העימות. קודם לחסל את האצ"ל, ואח"כ את הפלמ"ח שחיסל את האצ"ל. גם אם נקבל בכאב את העובדה שבן גוריון בתודעתו אכן ראה באלטלנה ני צני מרד שחובה לדכאו ולכן הטבעת הספינה כאקט סמלי נניח מוצדקת, אי אפשר להבין את הטבח בניצולים שנכנעו והניפו דגל לבן. העובדה שאלטלנה לא הפכה לכתם שחור בתולדות הציונות היא רק "בזכות" היסטוריונים מטעם. הפשע נותר פשע.
חיליק שפירא, לוחם אצ"ל בן 16 שעלה לאונייה פצוע לאחר קרבות יפו שבהם השתתף, סיפר לי בראיון כיצד לאחר שהניפו דגלים לבנים וקפצו מהסיפון הבוער, ירו עליהם אנשי פלמ"ח כשהם במים. לידו שחה מתנדב אמריקני, גוי, שהשתתף בקרבות האוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. הוא אמר לו: "אפי לו היפנים הפסיקו לירות כשהניפו דגלים לבנים". לפי שפירא, הסיפור ברור. הם רצו לרצוח את בגין.
בספרו החשוב "אלטלנה" מביא שלמה נקדימון עדויות של מי שהיו שם. ד"ר שלום וייס, רופא ספינת חיל הים "וג'ווד", השקיף מהסיפון. הוא צפה בתותח פוגע באלטלנה, והבחין בדגל לבן מונף. וייס ראה את אנשי אלטלנה קופצים למים. "למרות זאת האש מהחוץ לא חדלה, אש רובים ומקלעים הפוגעת במטרות חיות".
המתנדב ג'רי זלצמן קפץ פצוע לתוך המים. "פצועים ולא
פצועים ששהו במים נורו במשך 20-15 דקות". שני מתנדבים מיחידתו של זלצמן, קצינים לשעבר בצבא הבריטי, פרסמו הודעה אחרי אלטלנה: "אנו, כמפקדי הקבוצה האנגלו אמריקנית שבאה לארץ להצטרף לצבא היהודי ללא נטיות פוליטיות, דורשים שתיערך מייד חקירה צבאית לאיתור הקצין האחראי שהורה על אש לעבר אנשים ששחו במים בניסיון להציל את חייהם".
הסופר היהודי ארתור קוסטלר, שסיקר את האירועים בישראל, תיאר כיצד חברי אצ"ל רצו לקראת המכוניות המשוריינות של ההגנה, פורמים חולצות וצועקים: "ירו בי, אך הניחו להם, לא חינו על האונייה, לחיות!" גם רבין היה שם. הוא נקלע במקרה למקום ומונה למפקד כוח הפלמ"ח במטה הפלמ"ח בבית האדום ברחוב הירקון.
פרופ' זאב צחור המנוח טען שהאשמת רבין בא חריות לרצח עולי אלטלנה היא שקר. במאמר כתב: "אלטלנה היא פרשת פולחן, החוזרת ותופסת כותרות אחת לכמה שנים. חוגים ממחנהו של הרוצח 'גילו' שרבין פיקד על הריגת ניצולי אלטלנה הבוערת שקפצו למים מול חוף תל אביב, דבר שלא היה ולא נברא. רבין לא היה שותף לשום תפקיד בפרשת אלטלנה". לא נכון. יצחק רבין העיד על עצמו בספרו האוטוביוגרפי "פנקס שירות" כמי שפיקד על כוח הפלמ"ח באלטלנה. וכך כתב רבין: "האונייה בוערת. קולות של פיצוצי תחמושת בוקעים ממנה. אנשים קופצים מסיפונה לים. אנשי האצ"ל שעל החוף נתקפים היסטריה, צווחים: 'בגין על האונייה! בגין על האונייה! הצילו את בגין!' (...) אש תופת, בעוצמה בלתי רגילה, מכל כלי הנשק, נפ תחה לעבר האונייה. משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וההגנה כלפי הארגונים ומנהיגם מצאו ביטוים בעוצמת האש".
באותו לילה בגין נשא נאום בתחנת הרדיו החשאית של האצ"ל, שבמהלכו פרץ בבכי. למרות הזעם בגין הזהיר את אנשיו: "אנו לא נפתח באש. לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער". הרל"בים של אותם ימים, רק לא בגין, לעגו לו על הדמעות. בזיכרונותיו התייחס בגין ללגלוג שלהם: "יש דמעות אשר שום גבר אינו צריך להתבייש בהן. יש דמעות מצילות. יש שהברירה היא: דמע או דם".
העובדה שאלטלנה לא הפכה לכתם שחור בתולדות הציונות היא רק "בזכות" היסטוריונים מטעם, הפשע נותר פשע