"הגרמנים מתחזים"
במסגרת ועידת החובות של גרמניה, שהתכנסה בלונדון באמצע יוני ,1952 העבירו הגרמנים לישראל הצעת פיצויים בסך כ־05 מיליון דולר (יותר מ־054 מיליון דולר במונחים של ימינו). כעבור יומיים מסר דובר ממשלת גרמניה כי "הצעתנו האחרונה בדבר פיצויים נדחתה על ידי ממשלת ישראל".
זאת לא היתה הפעם הראשונה שישראל דחתה הצעה שהופנתה אליה במסגרת המשא ומתן לפיצויים עם גרמניה, שנערך באירופה וגרר תגובות זועמות בארץ מטעם הימין בהנהגת ח"כ מנחם בגין, יחד עם רוב חוגי הדתיים והחרדים.
בשלב מסוים של המגעים נראה היה שהצדדים מסכימים על דבר אחד בלבד: לשון הצהרת קנצלר גרמניה, קונראד אדנאואר, שבנאום בספטמבר 1951 בבית הנבחרים הגרמני אמר ש"בשמו של העם הגרמני בוצעו פשעים שלא יתוארו, המחייבים תקנה מוסרית וחומרית". עם זאת, כבר אז סייג הקנצלר: "אמנם הממשלה הפדרלית הגרמנית מוכנה לפתור את בעיית הפיצויים יחד עם נציגי היהדות ונציגי מדינת ישראל, אולם יש להתחשב גם במגבלות יכולתה של גרמניה".
הצהרת הקנצלר הכינה את נציגי ישראל למשא ומתן קשוח, ואחרי שהועברה ההצעה הגרמנית האחרונה, ביוני ,1952 גברו הקולות במשלחת הישראלית לדיונים בלונדון, שטענו כי "הגיע הזמן להסיר את הכפפות". כעבור ימים ספורים נמסר ממקור המקורב למשלחת הישראלית ש"הגרמנים מעמידים פני דלים, ולמרות שכלכלתם כבר חזרה לאיתנה בעקבות ההון העצום שהוזרם אליה במסגרת התוכנית האמריקנית לשיקום אירופה ('תוכנית מרשל'), דאגת ממשלת גרמניה ממוקדת יותר בשמירת רמת החיים הגבוהה של אזרחיה מאשר בסילוק חובותיה החומריים והמוסריים". ואכן, שינוי הגישה הישראלית הביא לתוצאות: בספטמבר 1952 נחתם הסכם, שבמסגרתו התחייבה גרמניה להעביר לישראל פיצוי בסך של פי )!(14 מהצעתה ביוני.