המאמר שלא כדאי לקרוא
השיח הפוליטי בישראל עבר לפסים אישיים מופרעים ● פעם היו ויכוחים על דרך ועל מדיניות - אך מאז 2019 הכל הפך לסוגיה אישית ● הרוב הדומם מתחנן: תתחילו לעבוד בשבילנו
אל תקראו את המאמר הזה. הוא לא יעיף לכם את הראש, לא יעשה לכם נעים בגב ולא יסדר לכם את המציאות בקופסאות שחור לבן. כי בשורות הבאות לא אטען שביבי אסון, וגם לא שבנט כישלון, לא ַאראה שנתניהו נורא, וגם לא שבנט נביא הבשורה.
ברשותכם, כמה עובדות כדי לפתוח את הדיון. בתום שנה לכהונת הממשלה ברור שאין הבדלי מדיניות משמעותיים בין לפיד בנט לבין נתניהו. הוא לא היה מאוד ימני )שמר על מערכת המשפט, לא אכף את החוק אצל הבדואים והערבים, דגל במדינה פלשתינית והקשה את הבנייה ביו"ש ובירושלים(. הם לא כאלה שמאלנים )בנט מסרב לומר "מדינה פל שתינית", בלם את פתיחת הקונסוליה לפלש תינים בירושלים, אישר בנייה ביו"ש והתחיל לאכוף חוק על הערבים(.
גם בתחום הכלכלי חברתי אין פערים בת פיסה. הממשלה הזו, בדיוק כמו נתניהו, מא מינה בשוק חופשי עם סיוע לחלשים.
גם באשר ליכולת הביצוע קשה לטעון שממשלה זו טובה משמעותית, או גרועה מש מעותית, מאלה של נתניהו. הפקקים אותם פקקים, מחירי הדיור ממשיכים לזנק, ומערכת הבריאות, שתפקדה היטב במשבר הקורונה, היא אותה מערכת בריאות.
הוא הדין בביטחון. נתניהו הכיל את גל הט רור שהתפרץ ב ,2015 באופן די דומה לזה של בנט לפני חודשיים. כנ"ל לגבי חזיתות הדרום, הצפון או איראן, ככל שאנו יודעים.
בסוף, וזו נקודה מהותית, 80 אחוז מההחלטות של המנהיגים הן בסך הכל אישור ההצעות של גורמי המקצוע. לכן אין הבדלים גדולים במדיניות.
ומה לעניין האמינות? בתחרות "למי יש אף ארוך יותר" כולם מנצחים. בנט הגיע לתפקידו כי הונה את שותפיו ומצביעיו. נתניהו עשה אותו הדבר לגנץ ולמנסור עבאס. ולפיד? הוא העלה באש את כל הבטחותיו במשך השנים, כי הדחת נתניהו הרי שווה הכל.
מה שמביא אותנו ללב העניין: הכל אישי, רק אישי. פעם היו בישראל ויכוחים על דרך. בעד או נגד נסיגות, וכן או לא כלכלה סוציאליסטית.
מאז 2019 אין ויכוחים על מדיניות. אין מחלוקות אידיאולוגיות. אין פערים בתפקוד. כל כולה של הטרפת הפוליטית המטלטלת את מדינת ישראל נובעת ממאבק של מספר אנשים קטן בעלי אגו ענק. זה נכון לנתניהו וליריביו בדיוק באותה המידה.
קחו, למשל, את אביגדור ליברמן. הוא נתן לנתניהו גט כריתות בשלהי 2018 בנימוק שזה סירב לפנות את ח'אן אל אחמר והתנגד למב צע קרקעי נגד חמאס. נימוקים כבדי משקל. אך חלפו ארבע שנים, ביבי כבר לא בשלטון. האם הממשלה שליברמן כעת חבר בה עושה משהו שונה? התשובה כמובן שלילית. כי לי ברמן, כמו לפיד, כמו סער, כמו גנץ, הטיל וטו אישי על נתניהו. מובן שגם נתניהו תרם את חלקו לווטו הזה, אך בסוף על זה בדיוק מדובר - שנאה אישית ותו לא.
גם עיתונאים מובילים את מסע ההשנאה האישי בין המחנות. קחו, לדוגמה, את עמי תיי, בן כספית וינון מגל. כספית מגויס כבר שנים למסע שמד נגד נתניהו )מעולם לא הב נתי מדוע(. מגל מעריץ את האדמה שביבי דורך עליה.
שניהם מספיק חכמים, בוגרים ומנוסים כדי לדעת שהמציאות החד צדדית שהם מתארים למאזיניהם ולעוקביהם פשוט אינה כזו. ובכל זאת, הם ישדרו ויצייצו עמדות קוטביות, בעד הממשלה ונגד נתניהו, או להפך, שופכים עוד ועוד שמן למדורת השנאה ההולכת ומתלקחת.
גם מחנה "רק לא ביבי" )שכל כולו כזכור שנאה אישית לאדם אחד(, גם מחנה נתניהו, שוטפים את מוחות האזרחים, כאילו ביבי הוא או המשיח או השטן, כאשר שני הדברים אינם נכונים. כל אישי הציבור שמשתתפים במרחץ השנאה הזה יודעים בינם לבינם ששום דבר מהותי, אלא רק אישי, מפריד בין הצדדים.
הטרפת הפוליטית המטלטלת את מדינת ישראל נובעת ממאבק של מספר אנשים קטן בעלי אגו ענק
לפחות חלק מהיריבים בהווה ייאלצו לשתף פעולה בעתיד הקרוב. מה הטעם, אם כך, במטחי התיעוב ההדדיים?
יתרה מכך, בין אם בכנסת הזו ובין אם אחרי עוד בחירות, לפחות חלק מהיריבים בהווה ייאלצו לשתף פעולה זה עם זה. מה הטעם, אם כך, במטחי התיעוב ההדדיים? הרי מחר הם יצטרכו להציג מצג של חזות אחידה.
האם לא נבון יותר להפסיק את בלוף התיעוב כבר עכשיו? האם לציבור לא מגיעים טיעונים קצת יותר אינטליגנטיים ואלגנטיים מאשר הרפש הנמוך שאתם מטילים זה בזה?
האם לא הגיעה השעה להפסיק לדבר לגופו של איש ולעבור לדבר לגופו של נושא?
אני מאמין שזו הציפייה של הרוב הדומם והבוגר, היודע שהמציאות מורכבת, ואשר יש לו בחילה מטרפת האגו האישית שקורעת את המדינה ואת העם הזה. הרוב הדומם מתחנן ליושבים שם למעלה: די, תפסיקו, תתבגרו, תשתחררו, תפסיקו עם הרעלות המוח, עם טמטום הציבור, ותתחילו לעבוד בשבילנו. זה, ורק זה, מה שמצפים מכם.