משבר מדעי הרוח: תהליך ישראלי הרסני
הכל רואים שתחומי דעת חשובים כמו פילוסופיה, היס טוריה, סוציולוגיה, מדע המדינה, ארכיאולוגיה ולימודי התרבות למיניהם מצויים במשבר עמוק בכל הארצות של "כלכלת המידע" או הקפיטליזם הפוסט תעשייתי.
דווקא כאשר ההשכלה נעשית, ביתר שאת, מטבע עובר לסוחר ומקור של כוח, ניכרת הידרדרות חמורה במעמד תחומי הדעת ההומניסטיים. מצד אחד הם רוחניים, לא די חומריים. מצד שני הם קשים להבנה, שלא כמו ה"רוחניות" השטחית הניו אייג'ית, שהיתה לה עדנה בעשורים האח רונים בתור הפוגה קלילה.
במקביל חלה ירידה חמורה בנורמות המקצועיות של מדעי הרוח והחברה, כלומר בתוכם פנימה, ולא רק ביוקרתם החיצונית. כמו שקורה לעיתים קרובות במצבי משבר, על המצור שהוטל עליהם מבחוץ נוסף ניווּן חריף מבפנים. רלטיוויזם, או הנחות פרועות ש"הכל הולך" ות לוי בנקודת המבט, הרסו את הנורמות הביקורתיות בעולם כולו, וההרס לא פינה את הדרך ל"שחרור רוח האדם", אלא דווקא לכפיית אחידות דכאנית של מחשבה "פרוגרסי בית" ולצנזורה "נכונה מבחינה פוליטית". זו דרך לא דרך שכבר יש לנו ניסיון היסטורי איתה: אימי הטוטליטריות הקומוניסטית והפשיסטית לגרסאותיה הרצחניות התבססו אף הם על הרס נורמות אינטלקטואליות.
המשבר הזה אינו פוסח על התרבות האקדמית היש ראלית ועל בתי הספר התיכוניים הניזונים ממנה. דווקא כאשר האקדמיה ההומניסטית בעולם כולו מתנוונת באופן חמור, דווקא אז מוכפפים כללי מדעי הרוח והח ברה הישראליים למרכזים האקדמיים בצפון אמריקה ובאירופה. כמעט אין פילוסופיה בעברית, למשל. כתבי העת ה"נחשבים" לצורך קידום אקדמי הם אלו שמעבר לים. נכון שגם מדינות תרבות קטנות יחסית אחרות, כמו הולנד, מוסרות "החוצה" את ההערכה המקצועית של אנשי האקדמיה שלהן. אבל היא הנותנת - גם בישראל וגם בארצות כמו הולנד, ואף בארה"ב "בכבודה ובעצמה", התפשטה פרובינציאליות עלובה ונמוכת רוח.
התהליך הזה מגיע אצלנו לשפל מדכדך במיוחד במדעי היהדות. על המשבר הכללי של המקצועות ההומניסטיים נוסף אצלנו משבר במחשבת ישראל, בחקר המקרא ובת למוד, בלימודי ישראל לסוגיהם ההולכים ונדחקים מפני מקצועות הכסף, הכוח והתועלת החומרית. היסטוריה של עם ישראל, היסטוריה של מדינת ישראל, סוציולוגיה של החברה הישראלית - כל אלה נופלות קורבן למשבר הכללי של מדעי הרוח והחברה, וגם למסירה עבדוּתית של ההערכה שלהם למרכזים אקדמיים שמחוץ לישראל. וזה מקרה חמור במיוחד, מפני שמדינת ישראל היא מרכז בלתי מעורער של הלימודים האלה, ובכל זאת כופפת עצמה למרכזים פחות חשובים ממנה.
בהקשר הזה צריך לראות את משבר מדעי הרוח, ובכללם מדעי היהדות בבתי הספר התיכוניים שלנו - היסטוריה, מחשבת ישראל, תנ"ך. המקצועות האלה נעלמים, פחות ופחות נלמדים, ועכשיו באה שרת החינוך שאשא ביטון ובמקום להתמודד עם המשבר )למשל, להוסיף להם שעות הוראה(, מנחיתה עליהם מכת מוות: ִשנמוך לכדי מקצועות נטולי בחינת בגרות שאיש לא יתייחס אליהם עוד. תנ"ך, היסטוריה יהודית וספרות עברית ייהפכו למחוזות נידחים.
היסטוריה של עם ישראל, היסטוריה של מדינת ישראל, סוציולוגיה של החברה הישראלית – כל אלה נופלות קורבן למשבר הכללי של מדעי הרוח והחברה
המשמעות החברתית של הרס מדעי הרוח והיהדות היא פגיעה אנושה ביכולת של החברה להתבונן בעצמה באופן ביקורתי ולעצב את עצמה. ללא מדעי רוח וחברה מפותחים נאבד באופן קיבוצי את יכולתנו לשלוט בגור לנו. לא נדע מי אנחנו ולאן ראוי ללכת. בישראל פירוש הדבר אובדן העצמאות הרוחנית שלנו, עצמאות שהיתה בבת העין של היהודים מהיותם לעם.
אולי זה טוב להולנדים, נראה שלא, אבל לישראל זה תהליך הרסני ביותר. נדרש תהליך שיקום: "מלמעלה", ב"קריית הספר" של המשכילים, חלקם אנשי אקדמיה; ו"מלמטה", בבית הספר הישראלי המצריך בנייה מחדש, מהפכה ממש. יש לחולל רפורמות עמוקות במשרד החינוך, שכבר עשרות שנים צולע מרפורמה כושלת אחת לאחרת, ובפקולטות למדעי הרוח, ששכחו מזמן מה תפקידן החברתי.