עיר של מעלה

סיפוריו של יובל יבנה חותרים אל המופלא ולעיתים הספקולטיבי, בין ביקורת חברתית לחיפוש רוחני, בין פנטזיה למתח ● חרף פלקטיות יתר, שיאיו הפואטיים שווים את נקודות השפל

קובצי סיפורים קצרים הם מהפורמטים המעניינים בשדה הספרות, המקומית ובכלל. מצד אחד, על פי רוב הם אינם זוכים להצלחה מסחרית; מצד שני, ואולי גם כתוצאה מכך, אלה לעיתים קרובות הטקסטים שבהם סופרים מעיזים יותר מכל לפרוש כנפיים ולהמריא מעבר למוסכמות של ז'אנר ושל מסורת ספרותית.

"פרידה מהצד המערבי העליון", קובץ הסיפורים החדש של יובל יבנה, הוא דוגמה מובהקת למגמה הזו. הסיפורים שכלולים כאן נעים בין ביקורת חברתית לחיפוש רוחני, בין פנטזיה למתח ולאימה קוסמית; אם אפשר להצביע על מכנה משותף מובהק בין הסיפורים השונים בקובץ, מדובר בדיוק בעובדה שכולם חותרים בצורה זו או אחרת אל יוצא הדופן, המופלא והחד פעמי.

שם הספר, כמו הכריכה, עשויים להצביע על כך שמרבית הסיפורים מתרחשים בניו יורק, אך למעשה זה נכון רק לסיפור הפותח את הקובץ ולנובלה החות מת אותו. עם זאת, יש אכן משהו בינלאומי ברוחו של הספר: סוגיות חברתיות ופוליטיות שמרבות להעסיק את הספרות העברית נעדרות ממנו כמעט לגמרי, והסיפור האחד שעוסק בסוגיות כלכליות חבר תיות נדרש דווקא למאבק של יוון לשמר את עצמאותה ואת זהותה הלאומית אל מול האיחוד האירופי בתקופה של גזירות הצנע. באופן כללי יותר, הסיפורים מדל גים בין מדינות, תרבויות ושפות, כמדומה מתוך התעלמות מן הגבולות הללו.

במובן זה ניתן לראות ב"פרידה מהצד המערבי העליון", הסיפור הפותח את הקו בץ, כעין קריאת כיוון: הסיפור עוסק בשני צעירים יהודים תושבי ניו יורק, שהעברית תופסת מקום נכבד בחייהם. אלא שבניגוד לציפיות הוריהם ומוריהם, "העברית שלהם לא שימשה גשר אל ישראל - היא התפתחה כמו מוט ציה פראית והפכה לשפה פרטית", שפה ששימשה אותם לכונן אוטונומיה היבראיסטית מדומיינת בלב "יורק הח דשה". זוהי אוטונומיה שמתקיימת ברוח בלבד, ומוחזקת בכוח האמונה המשותפת של שני החברים - ובהתאם לכך, היא מתחילה להתערער ברגע שאחד מהשניים מתקבל ללימודים באוניברסיטת ייל.

אין ספק שגיבורתו האמיתית של הסיפור היא הע ברית עצמה - העברית העתיקה, הנשגבת, הפרועה, ששפתה הרשמית של מדינת ישראל היא רק אחת מן האפשרויות הרבות שהיא אוצרת בקרבה, ולאו דווקא המעניינת שבהן. כאמור, רבים מן הסיפורים בקובץ עומדים בסימן תנועה מן השגרתי אל הנשגב ואל יוצא הדופן )תנועה שמתבטאת גם בשימוש התכוף במטבעות לשון שמקורם בתורת הסוד העברית(.

ב"כנס הלהטוטנים" מופע ג'אגלינג שהמספר הולך אליו עם ילדיו הופך בהדרגה לטקס פגאני מזרה אימים, והאווירה הניו אייג'ית הקלילה והמעט מגוחכת נעשית לניסיון להחליף את הזמן המודרני בזה הקדמוני; הגי בור של "שער רעש", דוקטורנט להנדסת קול, זונח את השאיפה ליצירת צליל טהור ככל האפשר ומנסה במ

קום זאת לחוות את הרעש המושלם ששום צליל אינו מפריע לו - מהלך שבמרומז מהווה גם סוג של חתירה נגד ההרמוניה הכפויה של כור ההיתוך והמחיקה של זהותו הרוסית; ו"נזיר", שהגיבור שלו עוקב אחר נזיר מסתורי ברחובות ירושלים, עומד כולו בסימן החיפוש אחר צורה שונה ומועצמת של קיום.

גם הכתיבה עצמה מבטאת את התנועה הזו: רבים מן הסיפורים מתאפיינים בפסקאות ארוכות, קצרות נשימה, ובתיאורים שמנסים לתפוס את החוויה שאינה ניתנת לתפיסה. כך, למשל, ב"שער רעש": "זה היה רעש טהור, לא רעש שדבק בעקבי הצלילים כמו בוץ בעקביו של ההלך אלא רעש שהוא כמו עורק זהב שהצלילים נחצבים ממנו, רעש שהוא מלכתחילה ולא בדיעבד, רעש שכל המוזיקה הטובה שנכתבה אי פעם מנסה להגיע אליו, אבל יכולה רק להתקרב". הסיפורים נוטים להיגמר מעט אחרי השיא, בשינוי דק שקשה להגדירו: החתירה אל הנשגב נכשלת - הנזירות נשברת במהירות שבה החלה, הסטודנט לא מצליח לשחזר את חוויית הרעש - אך עצם הניסיון מותיר בכל זאת את חותמו על הדמויות.

חלק מן הסיפורים בקובץ נוטים בבירור אל הספקולטיבי: "ארץ החיים" מסופר מנ קודת מבטו של שד, שמגיע לבית הקב רות בבית שמש כדי ללוות את אביו - זה שטיפת הזרע שלו, שנשפכה לשווא על הארץ, הפיחה בו חיים. אלא שבמקום יצור האופל המוכר לנו מן המסורת היהודית, שמגיע מרחמה של לילית, השד הוא הת גלמות של האנרגיה שמצויה בארוס, ובד בריו הוא חושף את המטען הארוטי שחבוי בדת עצמה.

כפי שמשתמע משמה, הנובלה "בימי המגיפה" - שחותמת את הספר - עוסקת בימיה הראשונים של מגיפת הקורונה. מדובר בטראומה משמעותית בקנה מידה גלובלי, שיש להניח שהספרות עוד תידרש אליה רבות - ואין זה מפתיע שהסיפור הקצר והנובלה קודמים בכך לרומן. הנובלה מתרחשת בשני צירי זמן: הראשון, טרום קורונה, מתאר את אהבתם העזה של בתיה )שמופיעה גם בסיפור הראשון בקובץ( והנרי; והשני מתאר את חוויותיה של בתיה לאחר הפרידה, על רקע הריחוק החברתי. החיפוש אחר המופלא מתבטא כאן בעיקר בסצנות הסקס: ארוכות, מפורטות וממושכות, וכמדומה חותרות לאיזו תמצית שמצויה מעבר לבשר.

לספר בהחלט יש גם מגרעות: הדיאלוגים נוטים להיות מלאכותיים למדי, והסיפורים שנוגעים בסוגיות חבר תיות פוליטיות )"השוטר והליצן", "מכיכר סינטגמה לאלפתריוס וניזלוס עם ראש אפולו"( סובלים לעיתים מפלקטיות יתר. באופן כללי, נדמה שהלהיטות להגיע אל החלקים הנשגבים ויוצאי הדופן של הסיפור מובילה לבנייה ולהצגה מעט שטוחה של הדמויות והסיטואציות. אבל אין ספק שהשיאים שווים את נקודות השפל, ומדובר בספר מעניין, יוצא דופן ומעורר מחשבה. יובל יבנה / פרידה מהצד המערבי העליון, הוצאת כהל, עמ' 245