מדיניות של מדינת חסות

בימים האחרונים נחשפנו לשורת צעדים ביטחוניים מדי ניים, שישראל נדרשת לספק לקראת ביקור הנשיא ביידן. "הישג" המעבר הקצר של ביידן בישראל, כשהוא למעשה בדרכו לסעודיה, מלווה בוויתורים משמעותיים של ישראל לפלשתינים. במילים פחות מכובסות, הפוטואופ של בנט או לפיד עם הנשיא האמריקני - מי מהם שינצח ב"הישרדות "VIP - ראש ממשלה וחליפי - כרוך בתשלום. ניכר.

בראש נמצאת הדרישה הכללית מישראל "להרגיע את השטח". אין כמו אחזור המשוואה הכל כך לא סימטרית הזאת כדי לגרור בעקבותיה שרשרת של ויתורים חד צדדיים מישראל. כמו הצורך להרגיע את הרוחות ברמדאן ובפסח כאחד, גם כעת הבקשה מישראל לא להיות גורם מלבה - לא מעוררת זעזוע כלשהו בקרב ראש הממשלה, חליפו או מי מממשלתו. ועוד מתבקשת ישראל להימנע מהריסת בתי פלשתינים, דבר שהוביל כבר כעת להימנעות מהריסת בתיהם של המחבלים הרוצחים מהפיגועים בדי זנגוף ובאריאל. הימנעות תהיה גם מפינוי פלשתינים, כמו הדרישה מצה"ל לא להיכנס לשטחי ,A כדי למנוע הסלמה, כמובן.

ולצד התביעות הללו, המייצרות תמונת מצב שקרית על פעילות צה"ל ביו"ש )ככזו שאינה נובעת מתוקפנות פלשתינית יומיומית או מפיגועים רצחניים(, הועלו עוד הצעות שהן לא פחות מאשר ערעור מפורש על הריבונות הישראלית. בקשה מעין זו, שהוצגה בנימה כמעט סתמית, היא הצבת "פקידים" פלשתינים במעבר אלנבי, שעליו נאמר לנו שממילא רוב העוברים בו הם פלשתינים. רק שכחו לספר שהפקידים - הם נציגי הרשות הפלשתינית; המעבר - הוא גבול מדיני בינלאומי של ישראל; וכל זה קורה על גבול בקעת הירדן, על כל המשמעויות הביט חוניות האסטרטגיות הנלוות לכך.

כמו כן, אחרי שבנט ולפיד כמעט הצליחו לזקוף לזכותם את הישג מניעת הקמת קונסוליה אמריקנית לפלשתינים בירושלים, התברר שבמסגרת אותן מחוות מוקם "המשרד לענייני פלשתינים" - בירושלים. היחידה תהיה כפופה ישירות למשרד החוץ האמריקני, ולא לשגרירות האמ ריקנית בישראל. השינוי הזה נתפס בצד האמריקני כת שתית לאותה קונסוליה, שאך "נמנעה" הקמתה. לסיום, נאמר עוד כי בביקור עצמו יתקיים סיור במזרח העיר, ללא ליווי ישראלי רשמי. ואם נדמה היה שזוהי רק סימבולי קה, מעשית גם הדיון בתוכנית הבנייה באזור E1 ייעצר.

את המנה הראשונה הזאת, המוגשת לקראת ביקורו של ביידן, הקדים האפרטיף שהגישו לפיד ובנט בביקורו של שר החוץ בלינקן, בחודש מארס האחרון. התשתית הונ חה כבר אז. מה שכונה במונחים תמימים "פסגת הנגב", וסבב לכאורה סביב העצמת הסכמי אברהם, היה לא פחות מאקט מדיני להיפוך משמעותם. ההסכמים, שהיו בראש ובראשונה הסכמי שלום בין ישראל לבין מדינות המ פרץ, הסכמים שעיגנו את העיקרון )החדש( של "שלום תמורת שלום", תוך הוצאתה של "הבעיה הפלשתינית" מן המיקום ההכרחי שלה בכל מתווה יחסים מדיני אחר באזור - הפכו ביום אחד לברית אזורית שיש למנפה - למען הפלשתינים. בהתאם, הנאומים שחתמו את הוועי דה, מפי כל שרי החוץ, כבר לא הזכירו כמעט את האיום האיראני שלכאורה לשמו התכנסו, אלא דיברו, למרבה הצער, דווקא על הצורך בקידום תוכנית שתי המדינות, קרי: מדינה פלשתינית.

לכן, חרף הניסיון לצייר דרמה פוליטית, לא ממש משנה אם בנט או לפיד יעמדו לצד ביידן בעוד כמה שבועות. התשתית המדינית כבר הונחה. ביידן לא יסכם את ביקורו באזור ללא הישג מדיני ישיר. והישג כזה, מן הסתם, יהיה כרוך בעוד ויתור מדיני משמעותי - וגם הוא לא ילווה בתרעומת ישראלית. היות שהעומדים בראשות הממשלה אינם מוכנים להתנגד לשום מדיניות אמריקנית, באשר היא, לא בנושא האיראני ולא בנושא הפלשתיני, השא לה היחידה שנותרה היא: מה תהיה המנה העיקרית? בין שתוגש על ידי בנט ובין שעל ידי לפיד - טעמה לא יהיה שונה. השניים, לכל היותר, ממלצרים מדיניות הנמסרת להם כנציגי מדינת חסות.

ביידן לא יסכם את ביקורו באזור ללא הישג מדיני ישיר. והישג כזה, סביר להניח, יהיה כרוך בעוד ויתור מדיני משמעותי - וגם הוא לא ילווה בתרעומת ישראלית