מתמודדים יחד עם טראומת המלחמה: "חיינו בגיהינום"
הגופות, ההרס והרעב: העולים שחוו את התופת בעיר האוקראינית ההרוסה סובלים ממצוקה נפשית ● השרה תמנו שטה יזמה עבורם טיפול קבוצתי: "מתאמצים לסייע להם להתמודד עם הטראומות"
מאז תחילת המלחמה בין רו סיה לאוקראינה הגיעו ליש ראל במבצע "עולים הביתה" כמעט 27 אלף עולים חדשים. בשבועות האחרונים מספר העולים פחת, וב מלונות ששכר משרד העלייה והק ליטה נמצאים 500 עולים. רבים מהם הגיעו מאזורי הקרבות הקשים ביותר, והם מספרים סיפורים קורעי לב על מה שחוו שם בזמן האחרון.
במלון קלאב הוטל שבטבריה שוהה בימים אלה קבוצה של כ 40 עולים חדשים שהגיעו ממריופול - העיר שהוחרבה ברובה. פגשנו אותם וש מענו מהם את התיאורים על התופת שחוו. הם סיפרו על הגופות ברחובות, על המצור הממושך, על החיים ללא חשמל וגז ועל הרעב. כולם דיברו על החשש לבן משפחה שנאלצו להשאיר מאחור, על מפעלי חיים שנהרסו ועל התערערות תחושת הביטחון.
במשרד העלייה והקליטה הבינו את המצוקה שבה נמצאים העולים, והשרה פנינה תמנו שטה העמידה לטובתם, באמצעות עמותת "משא בים" - מרכז המסייע בהתמודדות עם משברים - קו טלפוני פתוח של מוקד סיוע עם פסיכולוגים וסדנאות תמיכה לעיבוד הרגשות, המועברות על ידי פסיכולוגים מומחים לטראומה.
הסדנאות מתקיימות בבתי המלון שבהם שוהים העולים החדשים, וב מהלכן הפסיכולוגים מדובבים ומ עודדים אותם לדבר ולשתף בקשיים שחוו, בפחדים ובחששות. בסדנה שה תקיימה בשבוע שעבר, העולים החד שים שהגיעו רק כמה ימים קודם לכן סיפרו על התנודות במצב הרוח, על החרדה מהעתיד, על הגעגועים לי קיריהם ולבית שהשאירו מאחור ועל התחושה שמשותפת לכל מי שהגיע משם - אשמה, על כך שהם שרדו ונמצאים במקום בטוח, וחלק מבני משפחתם לא.
"השכנים חילצו אותי"
הם יושבים במעגל ולאט לאט נפ תחים. בין המשתתפים - צעירה בקו שי בת 20 שמחזיקה תינוק. תוך ני סיונות להרגיע את בנה חסר המנוחה היא מספרת על עצמה ועל כך שה גיעה לפה לבד, ואילו בן זוגה נאלץ להישאר במריופול. היא ממעטת למ סור פרטים, ומסבירה שהיא בעיקר דואגת לאבי בנה. אישה נוספת פור צת בבכי כשהיא מתחילה לגולל את קורותיה, וכל המשתתפים מוחים דמ עות מעיניהם כשהם שומעים אותה.
משתתפת נוספת היא סבטלנה, ול צידה בכיסא גלגלים יושב בנה יורי .(36) אולג, התאום של יורי, נמצא גם הוא במלון. סבטלנה מספרת שרק בגלל מצבו של יורי אפשרו לאולג לעבור את הגבול, אך את בעלה זה 40 שנה נאלצה להשאיר מאחור. אמא שלה נשארה איתו. היא מספרת על הגעגועים לאמה ולבן זוגה, ועל הפחד שהרגישה כשפרצה המלחמה ולא ידעה אם תצליח להגן על בנה הנכה.
סבטלנה: "איך יכולתי לרוץ עם בני כשהוא בכיסא גלגלים? מצאתי את עצמי מחבקת אותו חזק בידיים. זה כל מה שיכולתי לעשות"
רימה: "גיליתי שחצי מהבניין שלי קרס. רבים מהשכנים שלי נהרגו, כולל החברה הכי טובה שלי. עד היום אני לא יודעת איפה הבת שלי"
"כשהתחילו הבומים, ידעתי שאני צריכה להשתטח על הרצפה, אבל מייד חשבתי: איך אני אשמור על יורי? איך אני ארוץ איתו כשהוא בכיסא גלגלים? מצאתי את עצמי מחבקת אותו חזק בידיים. זה כל מה שיכולתי לעשות", היא מספרת בבכי.
רימה בת ה 74 מספרת על היום שבו כמעט נהרגה, כשפיצוץ עז הר עיד את הבניין שבו היא התגוררה באזור הנמל. "שמענו רעש אדיר, הח לונות התנפצו ועשן מילא את הבית. חשבתי שאני בגיהינום".
השכנים שלה חילצו אותה מה ריסות דירתה. את מה שראתה לא תשכח לעולם, ובדמעות היא מספרת: "גיליתי שחצי מהבניין קרס. רבים מהשכנים שלי נהרגו, ובהם החברה הכי טובה שלי".
"הדלקנו מדורות להתחמם"
רימה התגוררה במשך יותר מחו דש וחצי עם שאר השכנים ששרדו את ההפצצה במקלט קטן, שבו לא התאפשר להם אפילו לשכב ולתק שר עם שאר העולם, עד שחולצה על ידי רב הקהילה של מריופול והגיעה לישראל. "עד היום אני לא יודעת איפה נמצאת בתי", היא אומרת בבכי.
גם מריה ודימיטרי, שהגיעו ליש ראל בתחילת יוני, מתארים מציאות קשה מאוד. הם מספרים על הטנקים ברחובות, על הירי, על אנשים שנה רגו מול עיניהם. "במארס התחיל ירי מאסיבי. כל הזכוכיות בבית התנפצו. נשארנו בלי חשמל, בלי חימום ובלי גז. היה קר מאוד, מינוס עשר מעלות, וכדי להתחמם הדלקנו בחצר מדורה משותפת לכל השכנים שבאמצעותה חיממנו מים לקפה ולתה", הם מספ רים ומוסיפים: "ראינו אנשים נהרגים ברחוב מול עינינו. הגופות נשארו בר חובות במשך ימים".
אחרי שביתם נחרב הם הסתתרו עוד כשבועיים במרתף של בית ספר, עד שהבינו שאם יישארו במריופול הם ימותו. "החלטנו שאנחנו רוצים לחיות. יצאנו משם עם קבוצה של כ 150 איש, צעדנו ברגל במשך יום וחצי, כי הגשרים הופצצו ולא היה אפשר לנוע ברכבים". במשך כשלו שה שבועות הם שהו בעיירה סמוכה לגבול עם רוסיה, ולאחר מכן חצו את הגבול ועלו לטיסה לישראל. "במ ריופול פחדנו מהמוות, פה אנחנו מר גישים בטוחים", הם אומרים.
הפסיכולוגית שמנחה את הסדנה היא מאירה סוזנוב, אחראית על נושא השיקום במרכזי טיפול באוקראינה כבר עשר שנים, ומתמחה בשיקום ילדים נפגעי לחימה. היא מסבירה: "הסדנאות עוסקות בעיבוד החוויות מהלחימה ומהקליטה בישראל. אני עושה זאת באמצעות דיבוב, שיטה שמפחיתה סימפטומים של דחק, ומ סייעת להתמודד האירועים שעברו".
בסדנה היא מפזרת בחדר קלפים. "זו שיטה לעזור לאנשים שמתקשים לתאר את הרגשות שלהם לספר את הסיפור בדרכים יצירתיות", היא אומ רת. "זה מצוין לעבודה עם ילדים".
שרת העלייה והקליטה, פנינה תמנו שטה: "העולים החדשים שחו לצו זה עתה מאזורי הלחימה זקוקים לסיוע נפשי שיעזור להם להתגבר על החוויות הקשות שעברו. כחלק מהמעטפת הרחבה שאנו מעניקים להם, משרד העלייה והקליטה, בשי תוף עם עמותת 'משאבים', מעניק סיוע נפשי על ידי פסיכולוגים דוברי השפה ובאמצעות סדנאות לעיבוד טראומה עם פסיכולוגים ופסיכותר פיסטים מומחים. כולי תקווה כי אלו מסייעים לעולים, ולו במעט, לה תאושש מהחוויות הקשות כדי שי תאקלמו בצורה מיטבית בישראל".