אל תוך ליבת הניסוי
התלות הפוליטית במי שרואה בהקמת מדינת ישראל אסון ומזדהה עם אויביה - עלולה להפוך נורמה ●נדרשת הסכמה לאומית שתעדיף את היחד הציוני יהודי על פני הכרעת היריב הפוליטי
ילום הולדת עצוב לך, ממשלת ישראל ה .36 מה ייזכר ממך, כשאת קורסת עתה אל תוך עצמך, וכשהטיח הפוליטי התקלף מיסודותייך? איזו מורשת תותירי אחרייך?
יותר מכל תהיה זאת כנראה ליבת ה"ניסוי": הלגיטימציה התקדימית לשותפות ולתלות פוליטית בח"כים אנטי ציוניים, שרואים עד היום בהקמת מדינת ישראל אסון ושחותרים תחת קיומה כמדינה יהודית; לגיטימציה לברית פוליטית, שבפועל מכ שירה כשותפים ח"כים מחבקי שאהידים, שעבורם הציונות היא גזענות וקולוניאליזם, ושעדיין מבקשים, הלכה למעשה, לממש את "זכות השיבה".
כל מה שמדינת ישראל סירבה, לאורך שנים, להעניק ל"פלשתינים של החוץ" ושהיה עבורה בגדר "ייהרג ובל יעבור" - פטור מהכרה בישראל כמדינת העם היהודי וויתור על "זכות השיבה" - הוענק השנה דה פקטו על ידי ממשלת בנט לפיד למ פלגה, שלראשונה מייצגת בממשלה את "הפלשתינים של הפנים" )ערביי ישראל( באמצעות אותן עמדות ממש. הנדר שהיה בגדר טאבו מול מחמוד עבאס, הותר מול רע"מ ומנסור עבאס, שהשו תפות המתעתעת עימם סימאה עיני רבים.
רק בשנה שעברה עוד ביקשו בנט וכהנא מוועדת הבחירות המרכזית לפסול את רע"מ ואת אבתיסאם מראענה מהעבודה מלהשתתף בבחירות לכנסת, מכיוון שהללו שוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ואף תומכים במאבק מזוין של ארגוני הטרור נגדה. חודשים ספורים בלבד אחר כך, ממשלת הניסוי כבר טיהרה את השרץ הזה.
לראשונה עומד היום בראשות ועדת הפנים של כנסת ישראל אחד, וליד טאהא, מבכירי "הסניף הישראלי של 'האחים המוס למים', שמקביל לסניף העזתי שנקרא חמאס" )דברי בנט עצמו בינואר .(2021 טאהא, שסבור כי מחבלים הם "אסירי מצפון וחו פש", שהציונות היא "פרויקט גזעני ואכזרי", וש"הפלשתינים הם בעלי הארץ הזאת" - ירש בתפקידו את סעיד אלחרומי המנוח שהתעקש לציין את יום הזיכרון לרוצחי היהודים בתרפ"ט. עמיתם, ח"כ מאזן גנאים, הניף כראש עיריית סכנין תעודת הוקרה לעזמי בשארה, הח"כ הנמלט לקטאר, שנחשד בסיוע לחיזבאללה, ואילו חברתם ח"כ אימאן ח'טיב יאסין הפגינה בעכו נגד מעצרה של איה ח'טיב, כשזו הואשמה בהעברת כספים לחמאס.
כמו "פילגש" או "כמו גבר"?
ה"ניסוי" שילב בניהול הבית הלאומי שהקימו כאן בן גוריון והאבות המייסדים חבורה של מחבקי מחבלים וטרוריסטים, והדו גמאות לכך רבות. אפילו עבאס היה שותף. כן, עבאס, כשנסע לעכו לנחם את משפחתו של פאוזי נימר, מנהיג החוליה שביצעה 22 פיגועים באזור חיפה ורצחה שלושה יהודים; כשביקר בבית משפחה שבניה סייעו למחבל מתאבד בצומת מירון; או כשכיבד בנוכחותו קבלת פנים ללינה ג'רבוני, מי שסייעה לתוכניות אנשי הג'יהאד בג'נין לרצוח אזרחים ישראלים.
לא, בנט. הם לא השתנו, גם אם נתניהו רצה אותם רק כ"פילגש", כהגדרתך, ואתה הכנסת אותם "כמו גבר", דרך הדלת הראשית, לסלון של המדינה. עבאס וחבריו, כמו ח"כים ערבים מהמשות פת, ממרצ ומהעבודה, ממשיכים להתייחס להקמת מדינת ישראל כאל אסון - "אל נכבה" - וסביבו הם רוקמים את חלום השיבה. לרבים שם קשה עד היום אפילו עם העלייה היהודית לארץ. הם ממשיכים להתחשבן איתנו היסטורית ולהחזיק בחבל משני קצותיו: גם להצדיק את דחיית תוכנית החלוקה ואת ההתקפה של צבאות ערב שנועדה להשמיד את המדינה היהודית, וגם להתלונן על כך שבמהלך אותה מלחמה האוכלוסייה הערבית סבלה בדיוק מאותו גורל שביקשה להביא על האוכלוסייה היהודית.
בשם ה"דמוקרטיה" ו"חופש הביטוי" הם מותחים את ההזדהות שלהם עם הפלשתינים ועם שאיפותיהם, עד כדי אהדה, הבנה ואמ פתיה לטרור ולמבצעיו, ומצד שני - הם מצפים מאיתנו שלעובדה הזאת לא יהיה כל משקל ביחס של המדינה אליהם. עבאס וחבריו אולי מוכנים לחיות על פי חוקי המדינה וליהנות ממשאביה, אבל במקביל הם מסרבים עד היום להשלים עם ה"פורמט" של מדינה יהודית. עבאס עצמו אמנם הכיר במציאות כמצב קיים, אבל הוא עדיין חותר לשנותה. מנקודת המבט של הנציגות הפוליטית הע רבית בכנסת )ולא רק של רע"מ(, אסור היה להקים את המדינה מלכתחילה ואסור להמשיך ולקיימה כמדינה יהודית.
לכל אלה ניתן בשנה שחלפה "הכשר", מבלי לרדת לעומקם של דברים: יסוד הבעיה הוא ההישענות על מפלגות ועל ח"כים שמזדהים עם האויבים הכי מובהקים שלנו וחותרים תחת הקיום הלאומי היהודי שלנו - גם אם באופן זמני הם עוטים על פניהם את מסיכת האג'נדה האזרחית.
שחיקת המצפן הציוני
הנזק הכי מוחשי שהביאה הממשלה הזאת )שעשתה גם דברים טובים( הוא ההסתגלות למציאות הבלתי שפויה הזאת; התרגלות שנכפתה עלינו בשם הדרתו והרחקתו, בכל מחיר, של נתניהו. התלות בחתרנים ובמהללי שאהידים - אם להשתמש בלשונו הרפואית של ח"כ יאיר גולן - היא "ממאירה" ואינה נורמלית. העובדה שרבים היום כבר "זורמים" איתה, והמהירות שבה התר גלנו אליה, מהוות תעודת עניות עבור כולנו.
נזקי ה"ניסוי" תודעתיים ומעשיים כאחד. הקרונות של רע"מ, שבנט וחבריו חיברו לרכבת הציונית, הורידו אותה מהפסים. זה קרה בהר הבית ובנגב ובמשולש ובגליל, וזה השפיע על סדרי הע דיפויות לתקציבים ולפרויקטים שונים, ובשוליים גם על מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל. אפילו האווירה ברחוב הש תנתה, אם כריאקציה לשותפות של רע"מ ואם כהשראה ממנה. בשנה האחרונה הלך וגדל מספרם של מיצגי הַאְדנוּת וההשת לטות הפראית מצד ערבים ישראלים, רובם צעירים, על חלקים של הפרהסיה והמרחב הציבורי שלנו; בקמפוסים, בבתי החולים, בכבישים, באתרי טיול וטבע ובחוצות הערים. השתלטות הפגנ תית, בוטה, קולנית, פרועה, ובעיקר לעומתית ומתריסה, שגווניה הם במובהק לאומניים ודתיים.
גם הליכוד היה שותף לשחיקת המצפן הציוני. ה"רומן" שניהל עם רע"מ אחרי הבחירות האחרונות ִאפשר לבנט וללפיד לחרוש באותו תלם. גם במעשה הפלת הממשלה נסמך הליכוד על מפלגות אנטי ציוניות החותרות תחת קיומה של ישראל כמדינה יהודית.
ככל שתארך התלות במפלגות הללו לכל מטרה פוליטית שהיא - הקמת ממשלה וקיומה או הפלתה - התיאבון האנטי ציוני שלהן יגדל. לקראת הבחירות הקרבות )עם או בלי חוק הנאשם( דרו שות אפוא בדחיפות שבירה של הפרדיגמה והבריתות הפוליטיות הקיימות, לצד הסכמות על כללי משחק חדשים; כאלה שיעדיפו את היחד היהודי ציוני על פני המחנאות המפלגתית, שבראש מעייניה רק הניצחון על המחנה הפוליטי היריב.
מי שימשיך לקדש את השלטון, או את הפלת השלטון, בכל מחיר - גם במחיר תלות במי שמלכתחילה היה מעדיף שמדינת ישראל לא תקום כלל ושלא פעם מזדהה עם אויבי המדינה - יביא, במוקדם או במאוחר, למציאות של מדינת כל אזרחיה ולסופו של החלום הציוני.
הקרונות של רע"מ, שבנט וחבריו חיברו לרכבת הציונית, הורידו אותה מהפסים. זה קרה בהר הבית ובנגב ובמשולש ובגליל, וזה השפיע על סדרי העדיפויות התקציביים, ובשוליים גם על מדיניות החוץ והביטחון