השפה היא בריחה מהכלא
המשורר ואמן הספוקן וורד, יונתן קונדה, חי ויוצר בתוך תרכובות תרבותיות ולשוניות של עברית וערבית ● בראיון לרגל צאת ספר השירה השלישי שלו, הוא מדבר על הקשר בין עברית מדוברת לכתובה ולמה הוא לא אוהב את המונח "להתחזק"
כשבור, שיונתן קונדה רוצה לדבר על לב
הוא מתרגם פסוקים מ"שיר השירים" לערבית מדוברת, ומוליד ממנו שיר חדש. את השיר שכתב הוא יתמלל בהמשך לקטע ראפ מולחן ומו קלט, ויופיע איתו על במות. קונדה, משורר ואמן ספוקן וורד, חי שעטנז של שפות, תרבויות והקשרים, שמציצים כולם מפינות שונות בחייו ומשירים השזורים בהם. כך נולד אחד מהשירים בספר השירה השלישי שלו, "באר הב חירה בך" - מדרש יצירתי על הפסוק "אני ישנה וליבי ער" משיר השירים, שנשזר בתרגום חופשי לערבית. הוא נכלל בספר השירה וגם הוקלט עם סולן הדג נחש, שאנן סטריט, כשיר ראפ. מנ גינה ליטאית מלווה את השיר, שחבר מג'לג'וליה הכיר לו בשבת משותפת ביפו, ובסופו של דבר התגלגל להתנ גן בחתונה של קונדה עם בחירת ליבו.
האפשרויות הלשוניות שמציעה התרכובת התרבותית הזו מניעות את חייו ויצירתו של קונדה. "כשהשירה מתקיימת בסיטואציות מורכבות, בין זהויות שונות, היא מאפשרת נשיאת הפכים", הוא מסביר בשיחה איתו בטב עון, שם הוא מתגורר כיום עם משפחתו. "בחוויה שלי שירה מרפאת - אישית, משפחתית, רוח נית ופוליטית. היא ריפאה אצלי המון פצעים. גם פוליטית - זה התמיר אצלי המון כעס ושנאה, למפגש, לאפשרות לבקש. שירת מחאה לא קשורה לתוכן של מה שכותבים, אלא לפעולה שאתה מבקש ליצור במציאות. שיר טוב לא יכול להיות בפעולה שלו אלים. שירה יכולה להיות פעולה מאוד חריפה על המציאות, אבל זה הכל שאלה של איזו עבודה אדם עושה עם עצמו".
מה הקשר בין שירה מדוברת לכתובה?
"הספר הזה נכתב כדי לאחות את החיץ בין העברית שמדברים אותה לע ברית שכותבים אותה. שחררנו כבר את ההכרה שזה או גבוה או נמוך, אין יותר הפרד ומשול. בשירה המדוברת, במ פגש עם הקהל, אפשר ממש להתנבא, לעשות ג'אגלינג עם המילים, אקרו בטיקה מילולית, למשוך את השטיח מתחת לשפה המוכרת".
כשהלב ער
אתה רץ בין המון שפות וזהויות. באחד השירים אתה כותב: "ִעְבִרי / ַדֵּבּר ֵאַלי ֲעָרִבית. ַדֵּבּר ֶגְּרָמִנית. ַדֵּבּר ַאְנְגִּלית / ְרצוָּצה. ִאימוִּג'ים. ִסיָמ ִנים. ַדֵּבּר ְשַׂפת / ִצפּוִֹרים. וְּדָקִלים, ְוֻדִבּים". איך אתה מרגיש עם פולי טיקת הזהויות של ימינו?
"פוליטיקת הזהויות זו תרדמה עמו קה של 'האני'. היא עושה את הזהויות שלנו לצלמים של עצמנו, צילומים ריקים. עבודה זרה. האני האישי של כל אחד נרדם במקומות האלה, כשהוא מול בש בכל מיני ודאויות נחרצות. דווקא מתוך הריק, הַאִין, נוצרת היצירה. כשלוקחים את קודש הקודשים של האדם, שזה העצמי האישי שלו, ומתחילים להרוג בשמו, זו אלילות. זה מעורר בי קבס. התנצחויות של זהות אתניות, עדתיות, דתיות, הופכות אותנו לקורבנות, וזה נורא. כשהלב ער הוא לא יכול להיאחז בסרטן התודעתי של שיח זהויות. הוא לא סובל את זה, הוא נשאר ער. כשחוזרים אל הלב אנחנו מגלים שאנחנו הרבה יותר מסך חלקינו, ואהבה אינה תלויה בדבר - בלי קשר למחנה כזה או אחר, כיפה כזו או אחרת, שפה כזו או אחרת. השפה היא הבריחה מה כלא הנורא הזה".
יונתן קונדה בורח מהגדרות. אחת היצירות המוכרות שלו הוא קטע ספוקן וורד בשם "אתה דתי?", ובו הוא מציג את מגוון השאלות שהוא נשאל על הזהות הדתית שלו. כצעיר עם זיפים וקסקט אופנתי, קשה למקם את קונדה בציר החילוני-דתי, והוא מוחה על הצורך של הסביבה למקם אותו על הספקטרום הזה. "אני גם וגם. גם דתי וגם חילוני. השא לה היא למה שואלים ומי שואל", הוא מסביר. "זה כמו פוליטיקה - יש לנו יד ימין ויד שמאל, השאלה מה עושים איתן. האנשים הכי אמוניים שפגשתי רחוקים מעולם דתי, והפוך גם. היהדות היא לא זהות בעיניי, היא פשוט ידיעה פנימית".
"שבת היא כמו תדר"
הוא גדל ברמת השרון, לאב יליד הארץ ולאם שעלתה מקנדה. בתיכון החל לכתוב שירים והראה אותם למורה לספרות ותיאטרון, גדעון ירון ז"ל, אביו של המוזיקאי יהוא ירון. "אלה היו שירים גרועים", צוחק קונדה, "אבל הוא הקדיש להם זמן וקשב לפנים משורת הדין. לא מצאתי את עצמי בבית הספר, בטח לא בספרות. גדעון נתן לי את ההבנה שזה משהו שראוי לתת לו זמן ומקום לצמוח. זה היה חשוב לו. מאז למדתי שבכל מקום שאנחנו נפגשים עם אהבה שלא תלויה בדבר, זה משנה לנו תודעה. זו חוויה שאפשרה לי להיות מחנך".
אחרי התיכון החל שנת שירות ביפו ונשאר לחיות שם במשך 15 שנים. הוא התנדב כמדריך רחוב לנוער מקו מי, ועבד איתם באמצעות כתיבה. "זו היתה חוויה מכוננת מבחינה רוחנית וחברתית, פעולה מאוד חזקה. להצליח ליצור מפגשים וקהילה סביב הדבר הזה. אני מכיר לא מעט ילדים שזה היה רגע מכונן שלהם בתפיסה העצ מית - ההבנה שיש לי יכולת בשפה". ביפו גם הקים את ההרכב המו זיקלי "סיסטם עאלי", ששילב שירה בעברית, ברוסית, בער בית ובאמהרית.
בגיל ,20 כשסבו, שהיה אדם דתי, נפטר, קונדה החל בתהליך חיפוש פני מי של חזרה למקורות היהודיים. "המ וות סימל עבורי אקורד שנעלם, נגנז. אז התחלתי לקבל על עצמי עול תורה ומצוות. שבת, למשל, היא כמו תו, תדר שהוא לא טקסט, אבל אין חיים בלע דיו בעבורי. הרגשתי חלל בקרבי, וכ ששוהים בחלל הזה קורה משהו".
באופן טבעי, החיבור למסורת היהודית נפתח דרך טקסטים. "התהליך שלי צמח מתוך אהבה גדולה שטמונה בעברית. גדלתי במקום מאוד לא הלכתי, אבל כשגיליתי את האפשרות של יצירת אמונה ואהבה מתוך העברית והמקורות שלה, כשנחשפתי לנביאים ולשירה של תהילים מתוך מסע יצירתי - החוויה הזו כוננה את המרחב הרוחני שלי".
כיום הוא חוזר אל יפו ומקורותיה דרך דמותו של יונה הנביא הנבלע בלוע הלווייתן, במה שהוא מכנה "חזיון ספוקן וורד" בשם "קום יונה". "ברמה הדתית, לנסות לכתוב שירה זה היה ניסיון לפגוש קדושה ואמונה. בלי קשר לזהות דתית במובן הסוציולוגי, אלא במובן העברי. מה אפשר לעשות עם מילים בעברית. לפעמים אנשים מש תמשים בדת כדי לברוח מעצמם. אני לא מקבל את המושג 'להתחזק', שזה בפועל אומר 'להתקשח'. אני לא מתחבר לזה. התורה מבקשת מאיתנו לפ תוח את הלב. במובן הזה, תורה היא חירות מאוד גדולה".
על כריכת הספר מופיעה כתובה מסדרת הדפסים שי צרה אמו של קונדה, האמנית לזלי רו בין קונדה. היצירה הזו עיטרה גם את הכתובה של יונתן ואשתו, ובמקום שבו היו כתובות המילים בארמית מופיע שם הספר, "ְבֵּאר ַהְבִּחיר ָּך", הפונה לזוגתו. רצף השירים מתאר מהלך של בחירה בבת הזוג באמצעות השאלה מי צחק ורבקה המקראיים, עובר דרך הקמת בית משותף, וסופו בהולדת הבן ובטקס ברית המילה, המזוהה עם יצחק.
"באר הבחירה היא הזוגיות - אם אתה יורד לבאר ודולה משם או לא. הבחירה היא באר, בחירה אישית וזו גית, וגם שייכות לבאר מסוימת, לבית מסוים, לעם, לקהילה, לשפה. מהבחי נה הזו לכל מגזר יש בארות. אבל מי תהום, אין עליהם בעלות. והשירה - היא שמייצרת מי תהום".
ָשֶׂדה ַא ְתּ ְמַבֶקּ ֶשׁ ת ִמֶמִּנּ י ַלֲעמֹד ַרק עוֹ דֶרַגע וְּלַהְק ִשׁ יב: ֵאיְך ָהר וַּח ֵבּ יֵנינ וּ נ וֶֹשֶׁבת ֵאיְך ַהֶקַּמח ִנְטָחן ַבֲּחַשׁאי ְכֶּשַאְבֵני ָהֵרַחִים ֶשׁל ֵעיַנִיְך פּוְֹגוֹשׁת ֶאת ֵעיַני ֵבּ י ֵתנ וּ
ָרִציִתי וֹקּשֶׁ רוֹ תֵבּ יֵתנּוּ ִיְהי וּ ֲאָרִזים ָר ִהי ֵטנ וּ ְבּ ר וֹ ִתים ֲאָבל ֵישׁ ִלי ַרק ְנָיר ְזכ וּ ִכית ֶשׁ ל ִמ ִלּ ים