ועד הנמלים והסתדרות המורים: עיון משווה
כדי להבין את חומרת מצבה של מערכת החינוך ביש ראל שווה להביט בנעשה בנמל אשדוד, נמל שזכה לפ רסום עולמי בגלל חוסר יעילותו המשווע ופקקי הענק של אוניות הממתינות לפרוק בו סחורה. כאן לא צריך דמיון מודרך כדי לראות את השפעתם הקטלנית של ארגוני העובדים, תרבות השביתות, הקביעות והוותק. על פי סקירת האוצר, חוסר היעילות והפקקים בנמלים עולים למשק כ 40 מיליון שקלים ביום.
תפקודם הלקוי של נמלי ישראל מייצר קנ סות עתק לחברות המפגרות בלוחות זמ נים, ואלה מושתים בסופו של דבר על הצרכן. כמו הנמל, גם ארגוני המורים עושים שימוש דרקוני בשא לטר רב העוצמה המצוי בידיהם: השבתת מערכת החינוך.
הסכמי השכר היו יכולים להעניק הזדמנות להעלאת שכר המורים, לשדרוג מעמדם ולשיפור איכות ההוראה, אך במקום זאת ארגוני המורים נלחמים כדי לשמר את הסדר הקיים, המתגמל ותק וקבוצות לחץ במקום איכות ומצוינות. מדינת ישראל נמצאת בצמרת מדינות ה OECD בכל הנוגע לפערי השכר שבין מורים ותיקים לצ עירים, כשהפער בין מורה מתחיל לוותיק יכול להגיע לפי שלושה. כמו כן, כדי להגיע למדרגת שכר מקסי מלית מורה נדרש להגיע לוותק של 35 שנה במערכת. אחד הנושאים המדוברים הוא פיטורים. אין ספק כי כל מערכת בריאה חייבת להיות מסוגלת להיפרד מעובדים שלא עומדים ברף הנדרש, אם ברמה הערכית ואם ברמה המקצועית.
בשבדיה ובצרפת אורך תהליך ממוצע של פיטו רי מורה, על רקע תפקוד מקצועי לקוי, כ 50 יום; בבריטניה - 120 יום; ובמדינת ישראל - 300 יום בממוצע. התוצאה: בישראל מנהלים כמעט שאינם מסו גלים להיפרד מעובדי הוראה שלא עומדים ברף הנדרש. תקציב משרד החינוך הוא כ 70 מיליארד שקלים - שני רק לתקציב משרד הביטחון, אולם ההוצאות האדירות אינן משנות את התוצאות העגומות בשטח.
ישראל משקיעה בחינוך לא פחות מצמרת מדינות ה ,OECD והתקציב לתלמיד גבוה מהממוצע, אולם כשזה מגיע למבחן התוצאה ישראל נמצאת בתחתית.
המסקנה הבלתי נמנעת היא שכס
פי משלם המסים לא מושקעים במקומות הנכונים. אני מדבר הרבה עם צעירים מוכשרים, בהוראה ובמקצועות אחרים. הדבר האחרון שמעניין אותם זה קביעות בעבודה. הם רוצים להוכיח את עצמם, הם מאמינים ביכולות שלהם ורוצים שיעריכו את מאמציהם, שיאמינו בהם ושיאפשרו להם חופש פעולה.
מורה חייב להגיע עם אש בעיניים לכיתה, עם אהבה לתלמידים ועם הנאה מהמקצוע.
הצעירים כיום לא מתכננים להעביר קריירה שלמה באותו מקום עבודה או באותו מקצוע. שוק העבודה נהיה דינמי מאוד, ואנשים רוצים להיות מתוגמלים על עבודתם בהווה, לא לחכות שהתנאים שלהם ישתפרו בעוד 20 שנה. זה לא רק הצורך למשוך סטודנטים איכותיים לתחום ההוראה, אלא גם היכולת להעביר עובדים מצטיינים ממקצועות אחרים אל ההוראה, מבלי שיצטרכו כמו היום לקבל שכר של שנה ראשונה משום שלא מכירים להם בוותק מבחוץ.
ונקודה לא פחות חשובה: רבות מדובר על המחסור במורים, אבל יש מחסור לא פחות חמור במנהלים. הסיבה למחסור הזה היא לאו דווקא השכר, אלא בעיקר הפער הבלתי נסבל בין האחריות הכבדה שרובצת על כתפי המנהלים לבין הסמכות המעטה שניתנת בידיהם, ובפרט בתחום ניהול כוח האדם.
אי אפשר לצפות ממנהל להגשים את חלומותיו מבלי שתהיה לו שליטה בכוח ההוראה שכפוף לו.
כמו הנמל, גם הסתדרות המורים קיבלה זכות וטו על אחד השאלטרים החשובים שלנו: חינוך. ארגוני המורים נלחמים כדי לשמר את הסדר הקיים, המתגמל ותק וקבוצות לחץ
אני מאמין שמתן כוח למנהלים לגייס, לתגמל ולפטר במידת הצורך, פתיחת אפשרות לחוזים אישיים, ולבסוף מתן בחירה להורים בין המסגרות החינוכיות - כל אלו יחד יכולים להוציא את המערכת מקיפאון, למשוך כוח אדם איכותי לניהול ולהוראה, ולשנות את האווירה הקשה ששוררת במערכת, כשכל קבוצה רואה באחרת אויבת שלה במקום שותפה.