מי שיורד מהארץ לא מחובר למציאות. ולציונות

את השבת האחרונה ביליתי באחת הקהילות היהודיות בדרום אפרי קה. בדרך לסעודת ליל שבת אצל בכיר בקהילה שוחחתי עם בתו בת ה ,17 ושאלתי אותה מה תוכניותיה לאחר סיום התיכון. "צבא ועלייה", היא ענתה. מתוך ארבע המשפחות שישבו סביב שולחן השבת, לאחת יש תוכנית עלייה קונקרטית, ולאחרות תוכניות תיאורטיות. כל אחד מהבוגרים ומהבוגרות שסביב השולחן בילה לפחות שנה בישראל.

בשבת בבוקר לאחר התפילה עלה הרב לברך את ארבעת הנערים והנערות שייסעו בשבוע הקרוב לישראל, "להגשים את ערכי הקהילה שלנו". האיחולים זכו למחיאות כפיים רמות.

הקהילה הדרום אפריקנית מונה יותר מ 50 אלף יהודים. בדרום אפ ריקה אין אנטישמיות, אך המדינה שרויה במשבר כלכלי מתמשך, מתמודדת עם בעיות הגירה ורואה עלייה במקרי אלימות ובחסרי בית. הראנד הדרום אפריקני איבד כמחצית מערכו בעשור האחרון.

לאורך כל השהות במקום הלכה והתבררה התמונה הדואלית: מצד אחד קהילה חזקה וחמה, שלאנשיה בתים יפים וחיים שלווים; ומצד שני - החינוך, התרבות והשיח במקום מוליכים את המבט אל עבר מקום אחד - ארץ ישראל. "הבעיה הכי גדולה שלנו", אמר לי ראש הקהילה, "היא שיותר מדי חברים מגשימים את הערכים שלנו ועולים לארץ. בכל שנה עוזבות כמה מהמשפחות החזקות והפעילות ביותר". הם מגדירים את זה כבעיה, אבל יודעים היטב שמדובר בצרות של עשירים.

כשישראלים מיואשים מכריזים שיעזבו את הארץ או שימליצו לילדיהם "להציל את עצמם" ולמצוא לעצמם מקום אחר - צריך להיכנס לפרו פורציה. ישראל היא עדיין מקום נהדר לחיות בו, ויהדות דרום אפריקה היא רק תזכורת לאמת שרובנו כבר התרגלנו אליה: אין לנו מקום אחר.

אלו החוששים שמערכת המשפט הישראלית תהפוך לחסרת כוח מול ממשלה דורסנית הפוגעת במיעוטים - ובלי להתווכח עם תפיסת המציאות או לדון במעמדה הרצוי של הרשות השופטת - איזו מערכת משפט אתם מעדיפים? הצרפתית, שטייחה את רצח האישה היהודייה שרה חלימי וטענה שהרוצח לא אחראי למעשיו? השבדית, שקבעה ששוהה בלתי חוקי פלשתיני שזרק בקבוק תבערה על בית כנסת לא יגורש משבדיה כי בישראל "יפרו את זכויות האדם שלו"? או אולי את המערכת האמריקנית, שלא מוכנה בכלל לדון בטענות להפרת זכויות אדם מצד הצבא?

"בדקתם שהמזוודות שלכם לא חורגות במשקל?", שאל אותנו האיש החביב שהסיע אותנו לשדה התעופה. חברת התעופה המקומית מקפידה מאוד. "אי אפשר לשחד אותם?" אני צוחקת, והוא עונה ברצינות: "היחי דים שאפשר לשחד כאן הם הממשלה. החיים פה יפים, אבל יש לי כבר בית בישראל, ואני רגוע כי אני יודע שלי לדיי ולנכדיי יש מקום שהם יכולים ללכת אליו. לשאר האנשים שגרים פה - לבנים, שחורים, צבעונים - הרבה יותר קשה. אין להם לאן ללכת".

בניגוד למה שאנחנו אולי רוצים לחשוב, כאזרחים במדינה משגשגת, מדינת ישראל היא לא מתנה שקיבלנו, ושרק נותר לנו לה חליט אם אנחנו אוהבים אותה או שמא ראוי לעקם את האף. ישראל היא משימה שלקחנו על עצמנו, והמשימה הזו ממשיכה להתקיים בטוב וברע: אחרי מלחמות, אחרי רצח רבין, אחרי ההתנתקות, אחרי משבר כלכלי, וגם אחרי חילופי שלטון ורפורמה משפטית. עשרות אלפי האנ שים שמחנכים את ילדיהם ליצור קשר חזק ובר קיימא עם מדינת העם היהודי הם תמונת ראי לאלו המבקשים לברוח, ומבינים יותר מכולם שבית יש רק אחד.

ועדיין ראוי לשאול: מדוע זרם העולים דק כל כך? מה מונע מהמוני יהודי העולם להגיע לחיות בישראל? למה עשרות אלפי יהודים מגיעים לשנה בארץ ואז חוזרים הביתה? מעבר לנושא המסועף של קשיי הקליטה והמעבר, התשובה ברורה: זה יקר. רפורמה משפטית בישראל היא הכרחית ונחוצה עד מאוד, אך עתיד המפעל הציוני תלוי ברפורמה ביוקר המחיה.

איזו מערכת משפט תרצו? הצרפתית, שטייחה את רצח שרה חלימי? השבדית, שלא גירשה פלשתיני שזרק בקת"ב על בית כנסת? האמריקנית, שלא דנה בהפרת זכויות אדם על ידי הצבא?