קרן הארנונה: כך יחלים השלטון המקומי

קרן הארנונה היא אמנם פלסטר על סרטן, אך גם ההתנגדות אליה היא מעשה של מרמה והטעיה. היעדר שיח ראוי בדבר המדיניות הכ לכלית הנכונה אינו תולדה של מציאות, אלא עיוות מכוון של סוכ ני בורות וקבוצות אינטרס. כדי להבין בכלל את קרן הארנונה צריך ללכת אחורה ולהבין את המחלה האוטואימונית של השלטון המקומי, או יותר נכון - את מקבץ המחלות.

המחלה הראשונה היא מחלת ה NIMBY )"נימבי"( - not in my ,back yard כלומר "לא בחצר האחורית שלי". תושבים של עיר, כל עיר, רוצים להרחיק זרים. תושבים מתנגדים לציפוף ולבנייה לגובה, מתנגדים לבנייה של מקומות תעסוקה )כי להם כבר יש, ואזורי תע שייה יכניסו זרים לעיר שלהם(, מתנגדים לעבודות תשתית. כל אחד רוצה לגור במקום פסטורלי ושקט, רצוי מגודר. ה"נימבי" הוא כוח פוליטי חזק ביותר, שלוחץ על נבחרי הציבור למנוע בנייה למגורים, ולעיתים גם לתעשייה.

חסימה של בנייה למגורים מצמצמת את היצע הדיור ומייקרת מאוד את הדירות, דבר שפועל לטובת אלה שכבר יש להם דירה. ראשי הערים קשובים לדרישת התושבים לעצור את הפיתוח, ולזה מצטרפת פוליטיקה קטנה גדולה.

ראש עיר נבחר על ידי תושבים שמכירים אותו. הוא כמובן ירצה להיבחר מחדש, אבל תושבים שיתווספו בעקבות הבנייה החדשה לא מכירים אותו, ועשויים להיות יריביו - אין לו מושג מי יגיעו בעקבות הבנייה החדשה ואילו תלונות יהיו להם. לכן, ראש עיר שמאשר בנייה הוא לא פחות ממתאבד פוליטי.

המחלה השנייה היא כוח פוליטי של תושבים בענייני מיסוי. תו שבים לא רוצים לשלם ארנונה גבוהה, אבל רוצים לקבל שירותים רבים מהעירייה. לפי מרכז המידע של הכנסת, כל תושב חדש בעיר מייצר גירעון חדש של 770 שקלים בשנה. הפתרון הכלכלי הפשוט הוא התאמת הארנונה להוצאות של הערים, שכבונוס - גם היה יוצר דיון על הבזבוזים והשחיתויות ברשויות המקומית. אבל הפתרון הכ לכלי תמיד יפסיד לאינטרס הפוליטי.

הפתרון הפוליטי לגירעון הזה הוא כפול: ראשית - ראשי רשויות נמנעים עוד יותר מבנייה למגורים; ושנית - הערים בוזזות את העסקים.

במקום שמשפחת ישראלי תשלם ארנונה שמשקפת את ההשקעה של העירייה בתושבים, משפחת ישראלי נאלצת לשלם יותר במסעדה, בבנק ובחנות. משפחת ישראלי גם מרוויחה פחות, כי למעסיקים יש הוצאות ארנונה עצומות. בעיה זו יוצרת עיוות, כי לא כל העיריות שוות מבחינת יכולתן לבזוז את העסקים. עיריית תל אביב נהנית מהיותה מרכז הייטק ושירותים, אך הארנונה שנגבית מגופים אלה מגיעה לא רק מהעמל של תושבי תל אביב, אלא מכלל תושבי המדינה. כשאני נוסע למע רכת העיתון בקו 190 מראשון לתל אביב, נוסעים איתי חיילים לקריה, הייטקיסטים לרוטשילד ובני נוער לעזריאלי. אך אלה יהיו תושבי תל אביב שייהנו מהמסים על הערך שתושבי ראשון ייצרו.

המחלה השלישית נוגעת לקרקעות. אזו רי תעשייה, הרווחיים מאוד לעיריות, הוקצו ללא היגיון גיאוגרפי או תעסוקתי אלא לפי מפתח פוליטי. קיבוצים וערים שהיו מקורבים למפא"י נהנים עד היום מהכנסות נטו, בזכות איזו ועדה מושחתת וג זענית לשרטוט גבולות עירוניים שפעלה לפני 60 שנה.

המחלה הרביעית היא הלחץ הפוליטי מהממשלה לתת הנחות לסקטו רים שלמים: חרדים, סטודנטים, ותיקים ואחרים. כל גוף שיכול להתאחד יקבל הנחה בארנונה בזכות לחץ פוליטי, ואחרים ישלמו את המחיר.

קרן הארנונה באה לאזן מעט את העיוותים הראשון, השני והשלישי - אך לא את הרביעי. בחסות הבלאגן הפוליטי, התנגדות אליה היא ניסיון להנציח ביזה שורשית של עסקים לטובת קבוצות לחץ. הדבר הנכון הוא הלימה בין הארנונה של התושבים לבין השירותים העירו ניים. בהיעדר אומץ פוליטי - קרן ארנונה היא פתרון סביר.

לא כל העיריות שוות ביכולתן לבזוז עסקים. עיריית תל אביב נהנית מהיותה מרכז הייטק ושירותים, אך הארנונה שנגבית מגופים אלה מגיעה לא רק מהעמל של תושבי תל אביב