במבוי סתום

היקב שנפגע השבוע )בתמונה( הוא מפעל חייו של מאיר ביטון. למרות המלחמה, עלה בכל יום לאביבים כדי לתחזק אותו. השבוע, במלון המפונים בטבריה, אמר שנסראללה לא יעצור אותו. הוא יחזור למושב ויקים מחדש את היקב ההרוס. יש לו רק בקשה אחת מהממשלה: לנצח את חיזבאללה

אם נתניהו היה מואיל להתראיין לתקשורת המקומית, ארבע שאלות היו צריכות לעמוד במוקד: כיצד הוא מתכוון לנצח בעזה בלי כוחות בשטח, כיצד הוא מתכוון להחזיר את החטופים בלי מו"מ, כיצד ישנה את המצב בצפון בלי מלחמה, וכיצד ישקם את היחסים עם ארה"ב בלי קשר יעיל עם ביידן וטראמפ ● סמוטריץ' הוא אלוף הסיסמאות וההצעות, אבל אם אנשי המילואים היו באמת מעניינים אותו - היה מסייע להם כבר מזמן

● ומוטב שהשר לביטחון לאומי יביט במראה לפני שהוא מכפיש ציבור פטריוטי אמיתי

דשדוש - אין דרך אחרת להגדיר את מה שקורה עכשיו בעזה. צוות קרב חטיבתי שפועל בחאן יונס, וצוות קרב שני שפועל בצפון הרצועה - וזהו. ככה לא מנצחים במלחמה. ביהודה ושומרון יש כרגע יותר גדודים לוחמים מאשר ברצועה, במטרה למנוע גל טרור שיהפוך להתפרצות רחבה. ברקע שלל ההתרעות והאמו ציות של חודש הרמדאן, שמיכת הכוחות העבה לגמרי מתחייבת. גם הצפון מעובה בכוחות, מחשש להידרדרות למלחמה מול חיזבאללה. חלק מהכו חות האלה - גולני, שריון, הנדסה - הגיע אחרי תקופת עזה ממושכת. הם אפשרו לשחרר מילואים, מה שהותיר את זירת המלחמה העיקרית בדרום מדולדלת מאוד.

הממשלה התחייבה לשתי תוצאות במלחמה: לה חזיר את החטופים ולהכריע את חמאס. הסדר של המטרות האלה אינו בלתי חשוב: לחטופים אין זמן. בכל שבוע אנחנו מתבשרים על עוד חטופים שמתו בשבי. עמית סוסנה נתנה לכולנו הצצה אל מי שנו תר שם בחיים, אם אפשר לקרוא לזה חיים. גם מי שחזר לא בדיוק חי - רבים מהם עדיין מטופלים בריאותית, כולם מטופלים נפשית, וחלקם עדיין לא איתנו לגמרי.

המשא ומתן לשחרור החטופים התפוצץ השבוע, על רקע סירובה של ישראל להיענות לדרישת חמאס להשיב את תושבי צפון הרצועה לבתיהם. יש היגיון בהתנגדות הישראלית: אם התושבים יחזרו לצפון הרצועה, חמאס יחזור אחריהם, וברגע שיחזור - הוא גם ישתקם, ואז יתקוף, מה שימנע את חזרת התושבים לקיבוצים בעוטף ויחייב את צה"ל לשוב בכוחות גדולים לאזור הזה, שברובו כבר הוכרע.

יש דרכים לרבע את המעגל הזה. למשל, להגביל את גילם ואת מינם של השבים, או את השכונות שיתאפשר להם לשוב אליהן. צריך יצירתיות ות עוזה ונחישות, ובעיקר הבנה שאין אלטרנטיבה. החטופים הופקרו פעם אחת ב 7 באוקטובר - אסור להפקיר אותם שוב.

הבעיה היא שהמלחמה נתקעה יחד עם המשא ומתן. הטיעון שלפיו הפעולה בחאן יונס טרם מו צתה הוא סיפור כיסוי לדבר האמיתי: ישראל נתונה כבר שלושה חודשים במרדף אובססיבי אחרי יחיא סינוואר. בזמן שהיא סורקת את חאן יונס לאורך ולרוחב )ובעיקר לעומק(, היא כבר יכלה לכבוש פעמיים את רפיח ואת מחנות הפליטים של מרכז הרצועה. הריגתו של סינוואר לא תשחרר אותה מה צורך לעשות זאת. אחרי שיגוועו קולות הצהלולים על מותו, יתברר ששום דבר יסודי בעזה לא השתנה. התושבים שלה יישארו עם הצרות שלהם, חמאס יישאר עם הטרור שלו, ואנחנו נישאר עם שניהם.

אם ישראל רוצה להכריע את הכוחות הנותרים של חמאס )ארבעה גדודים ברפיח ושני גדודים במחנות המרכז( ואת סמלי השלטון האחרונים שלו )בעיקר ברפיח(, היא צריכה לפעול. כדי לפעול צריך לרכז כוח, להשיג לגיטימציה - ולצאת לדרך. נכון לאתמול הכוחות לא שם, וגם הלגיטימציה לא שם. למעשה, ההפך הוא הנכון: בכל יום שעובר, ישראל מאבדת לגיטימציה ומתרחקת מהסיכוי להשלים את המלאכה.

קריסת האסטרטגיה

אפשר להתווכח מיהו הנשיא הידידותי יותר לי שראל - ג'ו ביידן או דונלד טראמפ. שניהם עשו למעננו לא מעט, במישרין וגם בעקיפין. שניהם גם שותפים למטרות העל של המלחמה - הכרעת חמאס והשבת החטופים. הם חלוקים עם ישראל על הדרך, ובעיקר מתעבים את בנימין נתניהו. על הקרע עם ביידן לא צריך להכביר מילים - הוא מדרדר את מצבה של ישראל על בסיס יומיומי - אבל על עומק השבר עם טראמפ אפשר היה ללמוד מהראיון הבלעדי שהעניק השבוע לעמר לחמנוביץ ולאריאל כהנא ב"ישראל היום", שממנו נעדרה באופן בולט מילה אחת: נתניהו.

רבים סבורים שנתניהו מקצין את המשבר עם האמריקנים בכוונה. זה מציג אותו כמנהיג חזק שלא

נכנע אפילו למעצמת העל, מה שמחזק אותו בבייס. אין לי מושג אם זה נכון או לא. כך או כך, זה עלוב ומסוכן. ישראל מהמרת על הג'וקר שלה, כשכל יריביה מבינים שאין לה שום קלף אחר בשרוול.

נתניהו הוא טקטיקן על. הוא מתאבד על כל עניין, וממשיך לעניין הבא. אין אצלו קרבות קטנים - הכל דחוף, הכל קיומי. לכן הוא מצליח לשרוד כל כך הרבה שנים בשלטון, כל דבר נתפס אצלו כאיום וכל איום מטופל מיידית. הבעיה היא שמרוב טקטיקה, לנתניהו אין אסטרטגיה. ואם כבר יש לו כזאת, היא קורסת בקול גדול.

הדוגמה הטובה ביותר היא איראן. במשך 15 שנות שלטונו )ועוד הרבה קודם( אמר נתניהו כי הגרעין האיראני הוא הסכנה הגדולה ביותר לישראל. בשמו נדחק הצידה הכל: מי שביקש לטפל בחמאס נדחה, כי צריך להתמקד באיראן. מי שביקש לטפל בחי זבאללה נדחה, כי צריך לטפל באיראן. מי שביקש תקציבים נדחה, כי צריך לטפל באיראן.

בשבוע שעבר הצגנו כאן את ההתקדמות בפ רויקט הגרעין האיראני. בתמצית: איראן קרובה מתמיד לפצצה, וישראל רחוקה מלעצור אותה. זה קרה במשמרתו של נתניהו, בין היתר בגלל טעויות שלו, כמו פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין וצמצום המימון לתוכנית התקיפה של צה"ל באיראן.

המהלכים שהוביל אמנם עיכבו את איראן, אבל לא הסיטו אותה מדרכה. התוצאה היא שהאסטרטגיה שלו קרסה כולה: איראן לא נבלמה, חיזבאללה לא נחלש, חמאס לא הורתע, ישראל לא התחזקה. הכי שלון הזה עומד בבסיס המחדל של 7 באוקטובר )הוא לא פוטר במאום את מערכת הביטחון מאחריותה להיעדר הרתעה ולאי מתן מענה הגנתי למתקפת חמאס(, והוא רשום כולו על שמו של נתניהו.

יש הטוענים שרק נתניהו יכול להנהיג את ישראל בעת המשברית הזאת. מתבקש לשאול אותם כיצד הם נותנים אמון במי שכשל כל כך הרבה פעמים בכל כך הרבה חזיתות. אבל לו נתניהו היה אוזר אומץ ומתייצב כאן לראיון, אפשר היה להסתפק בארבע שאלות: כיצד הוא מתכוון לנצח בעזה בלי כוחות, כיצד הוא מתכוון להחזיר את החטופים בלי משא ומתן, כיצד הוא מתכוון לשנות את המצב בצפון בלי מלחמה, וכיצד הוא מתכוון לשקם את היחסים עם ארה"ב בלי קשר יעיל עם שני המת מודדים לנשיאות.

נתניהו לא יתראיין, וגם לא ישיב. כבר שנים הוא מפחד מראיונות. הוא מאשים את התקשורת בכך שהיא עוינת אותו, אבל בפרפראזה על המשפט המפורסם של ביל קלינטון בקמפיין הבחירות מול

ג'ורג' בוש - .It's the economy, stupid הבעיה אינה בתקשורת, ונתניהו אינו טיפש: הוא הבעיה.

חוק יסוד: שרלטנות

בשבוע החולף עליתי פעמיים לצפון. אני משתדל להגיע לשם כמה שיותר, בוודאי בעונה הזאת, הירוקה, של השנה. הטבע מרהיב, אבל המראות והקולות עגומים: במושב נטועה שבגליל המערבי ישבתי ערב שלם עם חברי כיתת הכוננות. היישוב סופג טילים, החקלאות והתיירות נהרסו, המשפחות מפונות בלי תאריך תפוגה, ומי לא בא? נבחרי הציבור. אף שר ואף חבר כנסת לא הגיעו לשם. תיקון - חוץ ממיכאל ביטון, שמתקשר בקביעות לברר מה קורה.

בפגישה אחרת, בגליל העליון, דיברו בכאב על טקס יום הזיכרון בי"א באדר שלא נערך השנה, לראשונה בתולדות המדינה. תיקון - צה"ל ערך אותו, בהובלת מפקד אוגדה 91 תא"ל שי קלפר. זה ייצג נאמנה את מצבו של הצפון: נטוש, פגוע, עמוס סימני שאלה מטרידים. במובנים רבים המצב בצפון גרוע מאשר בדרום, ולמרות זאת ממשלת ישראל לא הקימה עד היום מנהלה שתרכז את הטיפול בו. הסיבה ברורה - פוליטיקה ותקציבים.

נקודת אור מצאתי באביבים. למאיר ביטון יש שם יקב נדיר באיכותו וביופיו. תיקון - היה לו, כי ביום שלישי פגעו שני טילים ביקב והרסו אותו כליל (את מה שלא נהרס בשלוש הפגיעות הקודמות). ביטון, שהיה על המלגזה, עף מההדף וניצל בנס. הוא מיהר לתפוס צינור וניסה לכבות את האש, אבל כשל. הכל עלה בלהבות - הדוודים, הבקבוקים, מרכז המבקרים החדש. כלום לא נשאר.

ביטון הוא דור שלישי באביבים. סבא שלו היה חקלאי ואבא שלו היה חקלאי, והוא ממשיך בדרכם. היקב הוא מפעל חייו. למרות המלחמה, הוא עלה בכל יום לאביבים כדי לתחזק אותו. השבוע, ממלון המפונים שלו בטבריה, הוא אמר שנסראללה לא יעצור אותו. הוא יחזור למושב, ויקים את היקב מחדש. יש לו רק בקשה אחת מהממשלה: לנצח את חיזבאללה, כדי שהוא יוכל לחזור.

הניצחון הזה נראה כרגע רחוק עוד יותר מאשר הניצחון על חמאס. עד שהוא יגיע (בתקווה שיגיע), הממשלה יכולה לעזור לביטון ולצפון כלכלית. זה לא קורה, ואם זה קורה - אז בקצב איטי ומכעיס. תשאלו את החקלאים מהקיבוצים ומהמושבים בצפון, שמפחדים לקחת כסף מהמדינה על נזקים ישירים ועקיפים שנגרמו להם, מחשש שיידרשו להחזירו בעתיד.

מתבקש היה ששר האוצר בצלאל סמוטריץ' ייכנס מתחת לאלונקה הזאת - על זה משלמים לו משכורת. אבל סמוטריץ' הוא אלוף הסיסמאות וההצעות, ועלוב הביצוע. השבוע פרסם כאן יהודה שלזינגר את הצעתו של שר האוצר לחוקק את חוק יסוד: המילואים. על פניו זו הצעה ראויה, שנועדה לתגמל את מי שנותנים יותר ומסתכנים יותר. אלא שכמו תמיד אצל סמוטריץ', מדובר בקליפה ריקה.

לו אנשי המילואים היו מעניינים אותו, הוא היה מסייע להם כבר מזמן. הכוח הפוליטי אצלו והכסף אצלו, ומה שנותר זה רק לעשות. לא צריך חוק יסוד בשביל זה (בטוחני שיימצא מי מבין משפטני פורום קהלת שיסביר לו שחוקי היסוד נועדו לדברים אחרים). בדיוק כמו שמצא קומבינות מתאימות להעברת כספים למשרד החביב עליו למשימות לאומיות, הוא יכול היה למצוא כסף להעביר לחיילי המילואים, שהם משימה לאומית שאין חשובה ממנה.

אחרי שפגה ההתרגשות מדאגתו של סמוטריץ' לחיילי המילואים, נזכרתי בחוק ההשתמטות מגיוס שהוא נמנה עם תומכיו האדוקים ביותר. כן, החוק המשוקץ הזה הוא הכי אנטי־אנשי המילואים שיש: בגללו הם ישרתו יותר, ויסתכנו יותר, וכנראה גם ימותו יותר. שום קשקושי הטבות שלא יתממשו לעולם לא יעזרו להמתיק את הגלולה הזאת. מי שיצביע בעד החוק יורק בפרצופם של המילואימניקים ושל כל מי שתורמים למדינה - בסדיר, בקבע ובזרועות הביטחון האחרות.

ועוד שתי הערות על רקע הדיון הציבורי בנושא הזה: הראשונה - ערבים וצבא. אני בעד שכל צעיר וצעירה ישראלים בני 18 ישרתו את ארצם בשירות ביטחוני או אזרחי, כולל הערבים. זה כמובן יחייב גם מתן זכויות לערבים, עניין שמן הסתם יפריע במעט למי שלא מוכן שמיילדת ערבייה תיילד את אשתו.

העניין השני נוגע לטענה שהחרדים מתנדבים בזק"א ובארגונים נוספים. כמותית, מדובר בחלק זעום מ־06 אלף ויותר המשתמטים החרדים מגיוס. הטענה היא כלפי הכלל, אלה שבמקום לתרום למדינה מתעקשים להיות נטל על כתפיה.

השקרן

במוצאי השבת האחרונה שיחקה קבוצתי, הפועל ת"א, נגד הפועל חיפה בליגת העל בכדורסל. הפסדנו, אבל כדורסל היה הדבר הכי פחות חשוב שקרה שם. אחרי המשחק הסתערו כמה מאוהדי הפועל על אוהד של הפועל חיפה, והיכו אותו באכזריות. ראיתי את התמונות כשכבר הגעתי הביתה, והזדעזעתי. מי שתקפו צריכים לקבל עונש כבד מבית המשפט ולהיות מורחקים לנצח ממגרשי הספורט.

האולטראס - האוהדים השרופים - הם ליבם של מועדוני הספורט. הם מביאים את האהבה המטורפת וחסרת הגבולות שבבסיס האהדה והעידוד, אבל הם גם מביאים את הנזק. יש קווי דמיון בין ארגוני האולטראס של כל המועדונים בכל העולם. בתמצית, הם מנקזים אליהם לא מעט נוער אבוד, שמחפש מטרה להזדהות איתה. זה נכון אצל לה פמיליה של בית"ר ירושלים, הפנאטיקס של מכבי ת"א והאולטראס של הפועל ת"א.

הדרך להתמודד עם האולטראס היא בשילוב של ענישה, הרתעה וחינוך. בשנות השיא של האלימות במגרשים באנגליה, המשטרה מצאה עונש יעיל במיוחד נגד האוהדים שסומנו כבעייתיים: הם נדרשו להתייצב בתחנת המשטרה בכל משחק של קבוצתם, ולשהות בה עד לסיומו. כך הם הורחקו מהמגרשים לתקופה ממושכת, מבלי שנשלחו לכלא.

בישראל העניינים עובדים פחות טוב. בתי המשפט לא באמת מענישים, המשטרה לא באמת מרתיעה והחינוך לא באמת מתקיים. התוצאה היא אנרכיה. כדי לטפל במדורה הזאת צריך שכל ישר ותוכנית סדורה. במקום זאת, מי שמחזיק בגפרורים הוא השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. בראיון השבוע ברשת 13 הוא אמר שאוהדי הפועל ת"א שרים נגד צה"ל. זאת היתה אמירה שקרית, מרושעת ובעיקר חסרת אחריות. במקום להרגיע, בן גביר הצית אש גדולה.

אפשר לסמוך על בן גביר שהוא עשה את זה בכוונה. המורשע הסדרתי בפלילים, אוהד של בית"ר ירושלים, שבדרבי האחרון נגד הפועל כמה מאוהדיה שרו "הרש מת" על אוהד היריבה הרש גולדברג־פולין, שנחטף לעזה כשידו קטועה - הוא האחרון שיכול לדבר בנושא. הרקורד שלו זרוע ייצוג של קיצוני ימין שקללות לעבר חיילי צה"ל היו הדבר הכי פחות גרוע ברקורד שלהם - וגם בן גביר עצמו לא בדיוק התנזר בחייו מאלימות: לא כשהגיע לסמל ברכב של רבין, ולא כשתועד תוקף פלשתינים בחברון.

בקדנציה הכושלת של בן גביר הגיעה הפשיעה במגזר הערבי לשיא, וזה עוד ניחא: בתקופתו הגיעה משטרת ישראל לשפל של כל הזמנים. במקום למנף את האהדה העצומה שקיבלה בעקבות תפקוד שוטריה בשבת השחורה, היא עסוקה בהרס עצמי ובמסע חנופה לשר שממונה עליה.

הפועל ת"א תיענש, ובצדק. צריך לקוות שגם מי שתקפו ישלמו את המחיר. אבל על השקר שבן גביר הפיץ אין מחילה. להפועל יש עשרות רבות של אוהדים שנטבחו בקיבוצים ושנהרגו במלחמה, ורוב האוהדים שלה שירתו ומשרתים בצבא. הם פי מיליון יותר פטריוטים ממנו, הפחדן, שלא שירת דקה מימיו, ושהצית כעת אש גדולה בתוך מחנות האוהדים שעלולה להיגמר בדם.

הטיעון שלפיו הפעולה בחאן יונס טרם מוצתה הוא סיפור כיסוי לדבר האמיתי: ישראל נתונה כבר שלושה חודשים במרדף אובססיבי אחרי יחיא סינוואר. בזמן שהיא סורקת את חאן יונס לאורך ולרוחב (ובעיקר לעומק), היא כבר יכלה לכבוש פעמיים את רפיח ואת מחנות הפליטים של מרכז הרצועה. חיסול סינוואר לא ישחרר אותה מהצורך לעשות זאת בן גביר אמר שאוהדי הפועל ת"א שרים נגד צה"ל. זאת אמירה שקרית, מרושעת ובעיקר חסרת אחריות. הוא האחרון שיכול לדבר בנושא. הרקורד שלו זרוע ייצוג של קיצוני ימין שקללות לעבר חיילים היו הדבר הכי פחות גרוע ברקורד שלהם - וגם הוא עצמו לא בדיוק התנזר מאלימות בחייו

צילום: דובר צה"ל יותר גדודים ביו"ש מאשר ברצועה. חאן יונס