אולי עוד קיץ, נמחה את הדמעה
בימים הראשונים למלחמה הציפו את אילת רבבות פליטים מעוטף עזה, שהגיעו עם כמה בגדים וחפצים מבלי לדעת מתי יחזרו √ אבל אילת לא היתה רק עיר מקלט, אלא חלק מתהליך ההחלמה של המפונים, והמקומיים התגייסו כדי לעזור איפה שרק אפשר - גם על חשבונם √ "העסק בקושי מתפקד, בלילה אני מגיע מהמילואים כדי לעשות את החשבונות ושובר את הראש איך נשרוד את התקופה הקשה הזו", מספר נתן ארטיונוב, בעל "המבשלה", "אבל לא יכולתי אחרת - זה מצב של נתינה" √ כשהקיץ בפתח (וטורקיה כבר לא על הפרק), מקווים שם להכרת טובה מהתייר הישראלי: "תזכרו אותנו, תתכננו את החופשה המשפחתית שלכם כחופשה ישראלית"
אמיר רוזנס יושב בבר ביץ' ומביט החוצה אל הכחול הגדול. "אנחנו לא ממש קוראים עיתונים או מתעדכנים בחדשות, אין פה כמעט שיח פוליטי, הכל באיזי. תבין, גם בשבילנו האילתים, אילת זה כמו חוץ־לארץ. אנחנו יודעים מה קורה אצלכם שם בצפון, מזדהים לגמרי, מסמפטים, בטח, אבל זו ספרה אחרת. בדרך כלל המציאות הכואבת פוסחת על אילת והאילתים. בדרך כלל".
השמש מאירה את החלל מבעד חלונות זכוכית גדולים. כריות בצבעים רכים פזורות על רהיטי עץ לבנים. משער הקוצים המוזהב ועד לזיק שבעיניים התכולות, הכל מרגיש כמו סצנה מאיזה סרט זר שמדובבת לישראליות. וכמו להדגים באיזה סרט מדובר, הבמאי האלוהי שולח כמה ספינות שיחצו את הכחול ויחלפו בחלונות. יש ילדים כדורגל, יש ילדים גיטרה. רוזנס גדל כילד יאכטות: "אתה רואה את הספינה ההיא? זו הספינה של חיל הים שיושבת במפגש הגבולות בין ישראל, ירדן, מצרים וערב הסעודית. זו נוסעת בתרגיל, ואת הספינה הזו אני ממש לא סובל".
בין הסלעים שמתחת לבר ביץ', גבר חרדי מפשיל את שולי מכנסיו ונכנס למים בצעדים מהוססים, מלווים ב"איזה קור", "זה כואב" ותהיות נרגנות כמו "נו, מספיק?", עד שלבסוף אשתו קוראת לו מהחוף לעצור. הגבר מסתובב אליה, מהדק את הכיפה השחורה אל קדמת הראש, חיוך
גדול נפרס על פניו. האישה שבחוף מפנה את גבה אליו ומניפה את ידה, והשניים מקיימים את מצוות "עשה לך סלפי נדוש" במי הים האדום.
"בואי נימלט מן האספלט, ומן הערים המקומטות, בואי נימלט אל הלגונות השקטות, בואי לאילת לאילת", שר ליאור ייני את המילים של ירון לונדון ללחן של נורית הירש. על קצב בוסה נובה רך, הקול המתערסל של ייני צובע את כביש הערבה כדרך מילוט שהבטחת ביטחון ושקט בסופה. 54 שנה לאחר שהוקלט, וחצי שנה לאחר השבת ההיא, השיר נשמע רלוונטי מתמיד.
"כאילתי מלידה, אני יכול להגיד לך שעברנו הרבה מאוד 'סבבים'", אומר רוזנס. "ענבי זעם, עמוד ענן, חורף חם, יורה בוכה, אנא עארף. אילת תמיד היתה עיר המקלט האולטימטיבית. במלחמת לבנון השנייה אירחנו כאן כמעט את כל הצפון, אבל אפילו זה היה לתקופה קצרה, ופה זה פאקינג חצי שנה כמעט. אנחנו רגילים להרבה דברים, אבל כזה? אף פעם לא היה לנו".
לפי תאגיד התיירות באילת, הגיעו לעיר לפחות 60 אלף מפונים בשיא התקופה, כמעט כפול מגודלה של האוכלוסייה המקומית. באילת יש כיום 12 אלף חדרי מלון (לא כולל אכסניות, Airbnb ודירות אירוח), כלומר בממוצע, חמש נפשות בחדר מלון. חלק מהמפונים התחילו לעזוב בסוף ינואר, תחילת פברואר. נכון להיום נשארו 6,000־כ מפונים, ועדיין לא היה פשוט למצוא אותם.
"יא מצחיק, היית מגיע לפני שבוע-שבועיים, לא היית יכול למצוא באילת שום דבר פרט למפונים", אומר לי האזרח ק', שהדבר האחרון שהוא רוצה זה לעלות על הרדאר של מנהלת השיבה ולהיות מסומן כעושה צרות. "אבל לממשלה נמאס, אז היא הציעה מענק שיבה לכל אנשי היישובים שלא נפגעו, כדי לשוב לעוטף במארס. אבל ישראלים לא פראיירים, וגם הממשלה לא. אם המפונים יתמהמהו הם יקבלו חצי. אם יתמהמהו יותר, לא יקבלו בכלל. אז כמעט כולנו - וכן, הרבה בלית ברירה - עזבנו את אילת וחזרנו הביתה.
"אלא מה, להחזיר אותנו זה דבר אחד, לדאוג שהחיים כאן יחזרו למסלולם זה דבר אחר לחלוטין. מהחינוך ועד המכולת, המסגרות של היישובים לא ממש קיימות או מתפקדות כסדרן. אז תחשוב על הקהילות שהתפרקו מטראומת העזיבה, ועכשיו הן מתפוררות לגמרי מטראומת השיבה.
"כולם עזבו את אילת, אבל חלק לא חזרו ליישובים. יש מישהו שלא מבין למה? זה כאילו נראה רחוק עכשיו, אבל בזמן שאתם חזרתם לחיים שלכם פחות או יותר, אנחנו היינו חצי שנה על הולד. ולא משנה כמה טובים הטיפולים שקיבלת, בסוף טראומה זה דבר תת־עורי. אני הולך ברחוב, שומע בום של איזה אופנוע חולף, ומאי־שם מופיעה אצבע, מרימה את הסוויץ' ואני מוצא את עצמי רועד, משותק באמצע מעבר חציה או רץ ברחובות כמו משוגע. ומעל הכל, להגיד לך שאנחנו מרגישים בטוחים בעוטף אחרי חצי שנה של מלחמה? ממש־ממש לא.
"השבוע קיבלנו הדגמה מעשית לזה שגם כשצה"ל עמוק בפנים, הם עדיין יורים טילים, הצבע האדום נוכח ויש חשש לחדירה של מחבלים. מהצד השני, אחרי חצי שנה של שבר כלכלי, מעטים מאוד יכולים להרשות
לעצמם לוותר על מענק שיבה. אז חוץ מהיישובים שלא יכולים לחזור ושכבר מצאו סידור אלטרנטיבי בערים ובקיבוצים קרובים, עזבנו את אילת וחזרנו. האם נישאר? וואלה, לא יודע".
במלון, בלי חשק ותיאבון
לקחתי אותה טרמפ כי היה במבט שלה משהו נואש להגיע, מחפש למצוא תכלית ומקום לנוח. לפני כמה ימים הגיעה מסיני אחרי שנדדה בכל אפריקה, כל חייה ארוזים בתרמיל גב קטן, ורצתה טרמפ לחוף הדקל. "המרתי אורך בעומק, החלפתי מספרים בבנק בקילומטרים של משמעות, ונפלתי דרך החורים ברשת עמוק לתוך המציאות..." היא אומרת. יש אנשים שעיסוק בפרטים שהובילו אותם לנקודת המפגש ביניכם היא בזיזת זמן מיותר. מה את עושה בחיים? "זה החיים שלי. מה שאני עושה מהם. אני פשוט חיה. אני בודקת מדינות, מחפשת מקום לחיות בו בצורה קיימת, בלי להרוס, לחיות כמה שיותר בכמה שפחות". ומה את חושבת על ישראל עד כה? הקמטים בצידי עיניה התכולות העמיקו ונמלאו זהב זריחת השמש. "אני לא עונה על זה", צחקה בפה גדול. "יש כאן הרבה דברים קשים, אבל יש כאן גם הרבה קסם. האמת? עדיין לא החלטתי מה אני חושבת, יש לי עוד כמה שעות כאן לפני שאחליט. אתם ארץ מסובכת מאוד".
יש לך פייסבוק או אינסטגרם? אני רוצה לדעת מה ההחלטה שלך.
"הו, לא, לא. אני לא מחוברת למדיה החברתית. אני רוצה רק קשרים אמיתיים בחיים, לא רוצה פייק־קונטקט, היה לי מספיק מזה בחיי". רגע לפני שירדה מהרכב, שאלתי אם אפשר לצלם אותה. "את מה שחשוב באמת אי אפשר לצלם, ומה שלא חשוב ממילא מיותר. שיהיו לך חיים משמעותיים", נפרדה לשלום בנגיעת יד, ונעלמה. עוד אחת מחידות העיר בקצה המפה נותרה לא פתורה.
רוזנס, אילתי מלידה, בן למשפחה ותיקה ומוכרת בעסקי התיירות של העיר, מספר על הימים הראשונים של המלחמה. "ב־8 באוקטובר אילת עברה מאפס למאה. העיר היתה מלאה לגמרי - נירים, רעים, ניר עוז, כרם שלום, ניר יצחק, עין הבשור, שדרות ואופקים. אנשים הגיעו לכאן כמו בסרט על סוף העולם, בלי כלום, לפעמים עם חולצת פיג'מה מימי התיכון שלהם. ופתאום, בבת אחת, כולנו היינו צריכים להסתגל למציאות חדשה לגמרי. התנדבתי כרכז הצעירים של כרם שלום וניר עוז, הקיבוץ שחטף את זה הכי חזק. חצי מהקיבוץ נרצח או נחטף. הם היו מפונים לכאן ארבעה חודשים. אנשים שעברו טראומה מאוד לא פשוטה, הרבה חבר'ה עם סיפורי 12 שעות של יד על ידית הממ"ד, סכין ביד השנייה וערבית בחוץ. עבורם אילת לא היתה רק עיר מקלט, אלא חלק מתהליך ההחלמה. צלילה חופשית, רחפנים, ספורט ימי, עשינו איתם הרבה כיף כדי לנסות לעזור.
"העסק המשפחתי זה יאכטות אילת, הצי הגדול ביותר על הים האדום... במקביל יש לי חברת הפקות וניהול אמנים, 'סאות'רן'", הוא מדגיש במבטא כמו־אמריקני עמוק ודרומי. מקצה המפה, רוזנס, מוזיקאי בעצמו, מנהל אמנים מקומיים ובינלאומיים כמו רבע לאפריקה, Anna ,RF ארז נץ, יוסי סאסי ובן אזר. ואם זה לא מספיק, בין לבין רוזנס גם מחזיק מטווח איירסופט בטיילת. "אתה יכול לדמיין לבד כמה ביקוש היה למטווח עבור אנשים שניצלו מ־7 באוקטובר. חצי שנה, אפס קהל שמגיע - כי מי רוצה לירות במטווח עכשיו? מפונים בטראומה לא רצו להתקרב. תרמתי את המטווח לכיתת הכוננות של כרם שלום, שבאו וטיווחו כחלק מהאימונים שלהם. לפחות משהו יצא מזה".
אז איך עיר הופכת מאטרקציה תיירותית לעיר מקלט על מלא?
"בקטע הזה אילת היא עיר מיוחדת. יש לנו סוויץ' שאנחנו יודעים להרים כדי להפוך את העיר למה שהיא צריכה להיות כדי להתאים את עצמה. כך, גם במצב של חורף לא סטנדרטי, העיר יודעת לעבור לסוויץ' של מצב פסח, שזו העונה הבאה שלנו".
אבל עוד לא הייתם בסטטוס של עיר מקלט למשך חצי שנה.
"צודק לגמרי, ועדיין תפקדנו. המפונים הגיעו לאילת בלי כלום, רק עם הבגדים שלגופם. עיריית אילת פתחה מרכז לוגיסטי בשדה התעופה הישן, והאילתים תרמו הכל מהכל. גיא לרר ו'הצינור' עזרו בארגון מרכז חירום לוגיסטי. עד נובמבר הבאנו פתרון פיזי לכל המפונים כדי שיסתדרו במרחב. היו צריכים להבין איך מנסים ליצור ולייצב מצב נורמלי בתנאים לא נורמליים לחלוטין. כל אילת התגייסה, בעלי העסקים נתנו והתנדבו ללא הפסקה, והכל בחינם, אפילו בלי כיסוי עלויות. כל המפונים קיבלו המון תרומות של אטרקציות, ספורט ימי, הפלגות, הוצאנו מאות הפלגות על חשבוננו, כולל אוכל, כולל הכל. זה הפסד מוחלט, אבל היה לנו ברור שזה מה שצריך לעשות. אין שום עסק אילתי מקומי שלא נרתם. וזו לא אמירה כללית כזו.
"המפונים לא הגיעו לכאן כנופשים סטנדרטיים, הם לא באו להיות תיירים. אתה יכול לדמיין איך זה לחיות בבית מלון, משפחה שלמה בחדר של 17 מ"ר? אפילו בחדרים הזעירים של איקאה יש יותר מקום. אתה מבין מה זה לחיות בלי פרטיות? אנשים איבדו את התיאבון שלהם לאכול בחדר האוכל של המלון, והיו כאלה שלא רצו לצאת מהחדר במשך שבועות. אוכלוסייה שמקבלת אוכל בבית מלון ולא יודעת מה יקרה מחר לא תמהר להוציא כסף ולבזבז. אנשים יצאו למסעדות, אבל בווליום נמוך.
"כמובן, היו לזה השלכות על כל תחומי התיירות של העיר, על האטרקציות, התיירות. בעלי עסקים באילת רגילים לקבל אגרוף בבטן בכל תקופה מסוימת, בכל סבב לחימה, בכל סבב טילים שנוחתים עלינו. בכל פעם שיש בעיה של ביטחון, הענף הראשון שנפגע זה ענף הפנאי. הרבה מסעדות נסגרו או הצטמצמו, עסקים שלחו את מעט העובדים שיש להם לחל"ת, והמסעדות בעיר אכלו כאפה רצינית".
הכיוון קצת משתנה
"בירות זה עולם. אני הכי אוהב את הפורטר, אבל עכשיו אנחנו מייצרים פה בירה להיט - תאי סטורי, עם טעמים של פסיפלורה וקוקוס, למסעדה תאילנדית חדשה שפתחו פה בעיר. קח, תטעם", אומר פאבלו שארפ, מבשל הבירה של "המבשלה". צודק, בירה מעולה.
בתוך פחות מעשור הפכה מסעדת "המבשלה" באילת
אמיר רוזנס: "כל אילת התגייסה, בעלי העסקים נתנו והתנדבו ללא הפסקה והכל בחינם, אפילו בלי כיסוי עלויות. כל המפונים קיבלו המון תרומות של אטרקציות, הפלגות, אוכל על חשבוננו. אין שום עסק אילתי מקומי שלא נרתם, וזו לא אמירה כללית"
נתן ארטיונוב: "הרבה מסעדות נסגרו, הרבה עברו לשירות עצמי, אין מלצרים, ועד שהיה נראה שקצת הצלחנו לעבור את משבר הקורונה, הגיעה המלחמה ושוב נפלנו. אני צריך לעמוד מול הספקים כשירדו לי ההכנסות לחצי. לא יודע מה לעשות"