"אי־כניסה לרפיח תיקבע בתודעה כהפסד; הציבור נכון לספוג מחירים, ובלבד שהצבא יביא הישג ארוך טווח"
ד"ר פנינה שוקר מומחית לסוגיות דעת קהל וביטחון לאומי עמיתת מחקר בפורום המזרח התיכון ישראל, מרצה במרכז שלם ובמכללות הצבאיות, חוקרת במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS) וחברת פורום "דבורה"
ד"ר פנינה שוקר, כולם מדברים על הקונספציה שאפיינה את בכירי מערכת הביטחון לפני פתיחתה של מלחמת חרבות ברזל, אבל בנייר עמדה שכתבת במסגרת פורום המזרח התיכון־ישראל, ציינת את קיומה של קונספציה נוספת, חשובה לא פחות – והיא תפיסת החברה הישראלית כרגישה לנפגעים, שבסופו של דבר משפיעה על יכולת צה"ל לנצח.
"מכמה מקרי מבחן שבחנתי, מצאתי דפוס שמקבלי ההחלטות בדמוקרטיות ליברליות, הן בדרג המדיני והן בדרג הצבאי, נוטים להפריז בהערכתם את רגישותה של החברה לנפגעים. הסיבה לתפיסה מוטעית זו של מקבלי ההחלטות היא הבנתם הסובייקטיבית את 'לקחי ההיסטוריה', הנגזרים ממלחמה ממושכת ועקובה מדם שבה היתה מעורבת מדינתם. עיוות תפיסה זה מוביל את מקבלי ההחלטות לחתור להימנעות מעימות צבאי, ובמקום זאת לדבוק במאמצים דיפלומטיים ובקו פייסני כנגד הצד היריב".
אלא שהתחוור להם שבמאמצים אלה אין כדי לפייס את הצד השני, אלא בדיוק להפך.
"אכן, ולמעשה, תוקפנותו של היריב אך גברה. רק בעקבות עלייה חדה בתפיסת האיום, חשו מקבלי ההח לטות שהדבר מאפשר להם לגייס את הציבור לתמיכה ביציאה למלחמה. עם זאת, גם במהלך המלחמה החשש מפני דמורליזציה בעקבות נפגעים רבים המשיך להשפיע על מקבלי ההחלטות. אלא שבשלב זה, במקום להיות נשלטים על ידי תפיסת דעת הקהל, הם חתרו לעצב את דעת הקהל ביחס לצדקת המלחמה ונחיצותה, כדי לשמר את התמיכה הציבורית במלחמה. כמו כן, לנוכח ההבנה שמספר הנפגעים משפיע על המורל הציבורי, ניתנה העדפה לדרכי פעולה חסכוניות בחיי אדם כדי למזער את מספר הנפגעים".
מה מקור התפיסה, שלפיה הציבור הישראלי לא נכון להקרבה?
"באופן כללי, הגורם המרכזי להשתרשות תפיסה זו הוא טראומת עבר ממלחמה קודמת. אצל האמריקנים זו טראומת וייטנאם, אצלנו זו טראומת רצועת הביטחון, שניכרה במובהק במלחמת לבנון השנייה: טראומת הבוץ הלבנוני משלה כל העת בכיפה והניעה מהלכים צבאיים שהיו בבחינת 'חצי היריון', שלא היה בהם כדי לנטרל את איום הרקטות קצרות הטווח ששוגרו אל צפונה של ישראל עד לסיום המלחמה. זאת בעוד הציבור היש ראלי מצידו גילה נכונות גבוהה להקרבה, שלא נוצלה, ומשהסתיימה המלחמה ללא הישגים ממשיים, התקבעה בקרב הציבור תחושת אכזבה ממנה.
"שילוב של היערכות הגנתית, יחד עם תכלית לא ברורה וטפטוף מתמיד של הרוגים, הביא את מרבית הציבור להבנה שסאגת לבנון צריכה להסתיים. אגב, ממוצע ההרוגים בלבנון עד אמצע שנות ה 90 היה כ 20 לשנה, מחיר שהציבור הישראלי איכשהו מעכל. אלא שמאמצע שנות ה 90 שורת אסונות וכשלים מבצעיים - כמו אסון השריפה בוואדי סלוקי, אסון השייטת, אסון המסוקים ונפילת תת אלוף ארז גרשטיין - הביאו הן לעלייה חדה במספר ההרוגים ברצועת הביטחון והן להתעצמותה של תחושת חוסר התוחלת בנפילתם ובה משך השהייה שם".
ומאז לבנון אפשר לומר שעל פי רוב, נגררנו לעוד ועוד סבבים ומבצעים קצרים, שלא היו בהכרח בעלי השפעה מרחיקת לכת.
"באופן עקבי בעשורים האחרונים, ניכר כי מקב לי ההחלטות סבורים שהחברה הישראלית אינה נכונה להקרבה כבעבר. החשש שמספר גבוה של נפגעים בקרב הלוחמים יניב דמורליזציה, משפיע בעשורים האחרונים באופן לא פרופורציונלי על קבלת ההחלטות ברמה האס טרטגית והטקטית, עד כדי הקרבת שיקולים מבצעיים. כפועל יוצא מכך, המדינה מועלת בחובתה להגן על אז רחיה עקב אותו חשש לא פרופורציונלי מנפגעים בקרב לוחמים, שמניב את פולחן הגנת הכוח. הדוגמה הבולטת ביותר בהקשר זה היא ההימנעות העקבית מתמרון קרקעי רחב מאז 'חומת מגן', לפני 22 שנים. גם לפני חומת מגן היה צורך לשבור מחסום פסיכולוגי אצל הדרג הצבאי הבכיר והדרג המדיני, שניתן להיכנס למחנות הפליטים מבלי לשלם מחירים כבדים".
אז לפי דברייך, נראה שההנהגה מפספסת כאן אלמנט קריטי בכל מה שקשור לדעת הקהל.
"הייתי אומרת שהציבור הישראלי אינו רגיש לנפ געים, אלא רגיש להפסדים. הציבור רציונלי יותר ממה שמקבלי ההחלטות סבורים, ועושה חישובי עלות תועלת: יש נכונות גבוהה מצידו לספוג את מחיר המלחמה - הן במובן הכלכלי והן במובן האנושי שלה - ובלבד שהצבא יביא הישגים ארוכי טווח".
ובמקביל, חוסר הרצון לשלם את מחיר המלחמה מצד מקבלי ההחלטות רק מביא לתשלום מחיר גבוה יותר בעתיד.
"זה פרדוקסלי, אבל נכון, כי העימות הבא הוא רק עניין של זמן, כפי שנוכחנו מסבבי העימות מול עזה - בדגש על העשור האחרון. מתקפת 7 באוקטובר הוכיחה זאת באותות ובמופתים, את הריבית הקצוצה של חוסר הרצון לשלם את המחיר בכמה הזדמנויות בעבר, שה בולטת שבהן היא 'צוק איתן', שגם במהלכה הסתפקה ישראל בתמרון קרקעי מוגבל. חוסר הנכונות לשלם את המחיר האנושי של המלחמה מוביל את מקבלי ההחל טות להימנע ממלחמה כמעט בכל מחיר, ולהעדיף מזעור הפסדים על פני יעילות אסטרטגית, כאמור. ההתנהלות הזאת נתפסת כחולשה בעיני יריבי ישראל, ומובילה לסבבי הסלמה אינסופיים".
טיפול בהלם
חרבות ברזל היתה במידה רבה סימפטום של הקונספציה הממושכת שאת מתארת, אבל גם סייעה ביציאה ממנה.
7" באוקטובר היה שידוד מערכות רב ממדי, והמונח שבירת הקונספציה כבר הפך לנדוש; אבל נראה שמקבלי ההחלטות התפכחו מהערכת החסר לא רק לגבי האויב, אלא גם לגבי אורך הנשימה של החברה הישראלית. מה שאפשר את ההתפכחות הזאת, במידה רבה, הוא 'טיפול בהלם' - ההבנה שלנוכח זוועות השבת השחורה והמכה העצומה שניחתה על מדינת ישראל, הפעם לא ניתן להסתפק בפחות מלהיכנס באופן מלא לרצועת עזה - ושמעבר לכך שזה הדבר הנכון לעשות, זה גם מה שהציבור הישראלי רוצה, ושהוא מוכן לשלם מחירים גבוהים עבור כך".
אני מניח שהמוכנות של הציבור הישראלי לשלם מחירים גבוהים מוגבלת בזמן. ההתמהמהות מלפעול ברפיח לא מוסיפה לקונסטלציה.
"בתחילת המלחמה רוב הציבור צידד בהעצמת הלחץ הצבאי כאמצעי להחזרת החטופים. בהמשך התמונה התהפכה, וכיום כ־05 אחוזים תומכים בהחזרת החטופים בעסקה. בציבור התחדדה ההבנה שלא ניתן לקדם השבת חטופים במעשה צבאי"
"שרון חיכה ללגיטימציה בינלאומית, אבל בעיקר ללגיטימציה פנימית, של 'אין ברירה'. כך נוצר נרטיב המאפשר לגייס את דעת הקהל הבינלאומית. פעמים רבות כבר יש תוכניות על השולחן, אבל לא עושים איתן דבר כדי שלא ניתפס כאלה שהתחילו במלחמה"
"אני רוצה להאמין ששאלת היציאה למלחמה בצפון היא שאלה של עיתוי. בעיניי - ואני אומרת את זה בלב כבד, מתוך הבנה שזה יהיה כרוך במחיר כבד - אין מנוס מפעולה רחבה בצפון, ומבחינת לגיטימציה פנימית - דעת הקהל בשלה לכך"
"באופן כללי, זה נכון לגבי כמעט כל מלחמה מתמשכת. יציאה למלחמה, בייחוד כזו שנתפסת כמלחמת 'אין ברירה', מאופיינת בתחילתה בתופעה המכונה 'התלכדות מסביב לדגל'. אבל ככל שהימים נוקפים והציבור מתרשם שהמלחמה הגיעה לשלבי דשדוש, כך יש פוטנציאל לצניחת המשך התמיכה הציבורית במלחמה. השלב שבו מצויה כרגע חרבות ברזל הוא בדיוק הנקודה הקריטית הזאת - שלב המאופיין בירידה בעצימות המלחמה, שככל שהוא נמשך כך ישראל הולכת ומאבדת את ההישגים שצברה, וגם את הלגיטימציה הבינלאומית ואת אמון הציבור הישראלי ביכולתה להשיג את מטרות המלחמה. כל זה נכון שבעתיים בייחוד על רקע רוחות המלחמה בצפון. צריך להבין שמה שקורה כרגע מבחינת ההססנות לפעול ברפיח זה בזבוז של האשראי מהציבור, שמאמין פחות ביכולתה של ישראל להשיג את המטרות הצבאיות שהציבה לעצמה".
אבל בסוגיית רפיח אנחנו לא תלויים, כמובן, רק בזירה הפנימית.
"ברור שיש כאן מורכבות לא פשוטה בזירה הבינלאומית, מול המצרים והאמריקנים, אבל בסופו של דבר, על מקבלי ההחלטות להבין שהימנעות מכניסה לרפיח תיקבע בתודעת הציבור - וכן בתודעת היריב הפ־ כאילו ישראל הפסידה במלחמה, וזה משהו שהיא לא יכולה להרשות לעצמה. במקום להתרומם מנקודת תיחה העגומה של המלחמה עבור ישראל ולחתור למקסום ההישגים הצבאיים, שבתורם עשויים להניב עסקת חטופים משופרת עבור ישראל ויאפשרו לה לסיים את המלחמה בראש מורם - מקבלי ההחלטות רק מותחים את עצביו של הציבור הישראלי לקצה וממשיכים לשדר חולשה לצד השני, שמצידו ממשיך להתבצר בדרישותיו ביחס לעסקת חטופים.
"קיפאון במשא ומתן ניתן לשבור רק באופן צבאי, וניתן להניח שהעסקאות הקודמות התאפשרו רק הודות לאותו לחץ. במקום להמשיך להעצים אותו, במקביל למשא ומתן והניסיון להגיע לעסקה, ישראל רק מרופפת את לפיתתה הצבאית ברצועה. ככל שהעניין מתמשך, כך התסכול הציבורי מתעצם, ואי אפשר להתעלם מכך שהדבר אינו משרת את הצורך בשיקום ההרתעה הישראלית".
כיצד משפיע התסכול הציבורי סביב השגת מטרות המלחמה על דעת הקהל הישראלית ביחס לעסקת חטופים אפשרית?
"בסקר עדכני למדי עלה כי בחודשים הראשונים למלחמה מרבית הציבור צידד בהעצמת הלחץ הצבאי כאמצעי להחזרת החטופים - על פני עסקה. נכון לאמצע פברואר, עדיין מרבית הציבור התנגד לעסקה. אלא שכחודש לאחר מכן התמונה התהפכה, וכיום כ־05 אחוזים תומכים בהחזרת החטופים בעסקה. ניתן להסביר זאת בירידה בעצימות המלחמה ובהתחדדות ההבנה בקרב הציבור שלנוכח זאת, לא יהיה ניתן לקדם את השבת החטופים באמצעות המעשה הצבאי".
דיברת קודם על האשראי הציבורי. מה יקרה אם האשראי של דעת הקהל יסתיים?
"איני צופה שהאשראי הציבורי יתפוגג בקרוב. הציבור רוצה שהדם שנשפך לא יהיה לשווא, ורוצה שהדרג המדיני יאפשר לדרג הצבאי לחתור להשגת מטרות המלחמה, וכרגע אנחנו עוד רחוקים משם. 7 באוקטובר הניב משבר אמון עמוק בין החברה הישראלית לצה"ל. עם זאת, הציבור הישראלי ממתין בסבלנות עם הביקורת ליום שאחרי, וחפץ שצה"ל יתרכז כרגע בהשגת מטרות המלחמה ויביא לשינוי המציאות הביטחונית בעוטף, באופן שיאפשר את יישובו מחדש. אם זה לא יקרה - מעבר להשלכות הביטחוניות - יהיו לכך השלכות שליליות על העמקת משבר האמון בין החברה לצבא. לנוכח האתגרים הביטחוניים הניצבים לפתחנו, אנחנו לא ממש יכולים להרשות את זה לעצמנו".
נרטיב מגייס
המנהיגים שלנו חשופים ומושפעים מהנתונים, שלפיהם יש לחברה הישראלית נכונות להקריב יותר אחרי 7 באוקטובר?
"שאלת הלגיטימציה הפנימית חשובה למקבלי החלטות. בחומת מגן, למשל, היציאה לתמרון קרקעי מוצלח הבשילה רק לאחר אירוע מכונן כמו הטבח בליל הסדר במלון פארק. שרון חיכה ללגיטימציה בינלאומית, אבל בעיקר ללגיטימציה פנימית, של 'אין ברירה'. כך נוצר נרטיב המאפשר לגייס את דעת הקהל הבינלאומית. פעמים רבות יש תוכניות על השולחן במשך זמן רב, אבל לא עושים איתן דבר כדי שלא ניתפס כאלה שהתחילו במלחמה".
ראית לאורך השנים מנהיג שתפיסת הנפגעים שלו היתה שונה, כזאת שלא אופיינה באותה תפיסה של רגישות לנפגעים בציבור?
"אריאל שרון. על רקע האינתיפאדה השנייה הוא לא הבין מדוע הצבא גורר רגליים. הוא כן הכיר בחשיבות של לגיטימציה פנימית, אבל גם דחף לעשייה צבאית בעצימות גבוהה יותר. הוא היה מתוסכל מהתנהלות הדרג הצבאי הבכיר, ומהערכות הצבא שלפיהן מחיר הכניסה למחנות הפליטים יהיה אפוקליפטי. הוא ידע שרק כשחרב חדה מונחת על צווארו של עם ישראל, הוא מתעורר".
לסיום, את מכנה את 7 באוקטובר קו פרשת המים מבחינת גישת ישראל לרצועת עזה, אבל עושה רושם שהרגישות לנפגעים, בצפון למשל, נותרת בעינה, כי איש לא שש לפתוח שם במתקפת מנע.
"זה היה נכון עד 7 באוקטובר. אלא שבד בבד עם המלחמה בעזה, האיום מצפון הסלים בחדות - מה שמהפרספקטיבה של דעת הקהל, להערכתי, הכשיר יציאה למלחמה בלבנון וניתן להניח שאלמלא חרבות ברזל, זה כבר היה קורה מזמן. המציאות הנוכחית בצפון היא בלתי נסבלת, ומעבר לשיקולי דעת קהל, איני סבורה שקיים ראש ממשלה שהיה מסכים להמשיך לספוג אותה. בהערכה גסה, לנוכח המתרחש בצפון בחודשים האחרונים, וביתר שאת בימים האחרונים, אני סבורה שיש נכונות מאוד גדולה מצד הציבור הישראלי לצאת למלחמה יזומה גם בצפון, הן על רקע מראות השבת השחורה והחשש הסביר לתרחיש דומה בצפון, והן על רקע ההבנה שהמציאות הביטחונית צריכה להשתנות גם שם ולאפשר את חזרתם של תושבי הצפון, שעשרות אלפים מהם טרם שבו לבתיהם.
"המתנה לתנאים מיטביים וטעמים של בניין כוח הם לגיטימיים ואני רוצה להאמין ששאלת היציאה למלחמה בצפון היא לא שאלה של אם, אלא שאלה של עיתוי כי בעיניי - ואני אומרת את זה בלב כבד, מתוך הבנה שזה יהיה כרוך במחיר כבד - אין מנוס מפעולה רחבה גם בצפון, ולפחות מבחינת לגיטימציה פנימית - נראה שדעת הקהל בשלה לכך". √
להצעות ולתגובות:
למוסד מקומי. השילוב של מסעדה ומקום בישול בירה אינו המצאה אילתית, אבל היישום בעיר כמו אילת ממש מתבקש. נתן ארטיונוב, בעל המסעדה שמתפקד גם כשף, מוציא כמה בקבוקי בירה ושם אותם על השולחן. לוקח לי זמן להבין מה אני רואה. כל אחד מהבקבוקים הוא בקבוק זיכרון לחיילים שנפלו במלחמה.
"לכל משפחה תרמנו חמישה קרטונים של בקבוקי בירה, כל אחד והבירה שאהב. חילקנו גם בירות במלונות המפונים. זה לא שיש לי כסף מיותר, בטח לא במצב של מלחמה, כשאני בעצמי במילואים כל היום והעסק בקושי מתפקד. בלילה אני מגיע מהמילואים כדי לעשות את החשבונות, ושובר את הראש איך נשרוד את התקופה הקשה הזו. אבל לא יכולתי אחרת. זה מצב של נתינה. כשאני חושב על זה שמשפחה איבדה את היקר לה מכל, והבן, בסופו של דבר, נתן את החיים שלו גם בשבילי..." אומר ארטיונוב בקול רך ומביט החוצה.
שעת צהריים, המסעדה ריקה. ארטיונוב אץ פנימה, חייב להקפיד שהאוכל ייצא כמו שהוא רוצה. "אני מאוד פרפקציוניסט באופי וחשוב לי שהאוכל יהיה מדויק", הוא מסביר, ומביא את הספיישלים - סלט בוראטה ועגבניות שרי פנומנלי, ניוקי ארטישוק מעולה. בחופשות קודמות באילת יצא לי לאכול ב"מבשלה", וגם כלקוח מן השורה אני יכול להעיד שהאוכל היה מצוין.
ארטיונוב: "מזון ומשקאות זה העסק הכי אינטנסיבי שיש. גם אין עבודה, גם אין עובדים, גם המצב קשה וגם אני הולך למילואים, זה לא מובן מאליו. בקורונה אילת התרוקנה מחבר'ה צעירים, ומאז אני בחוסר עובדים. במקום שאעשה ראיונות עבודה לעובדים, היום הם עושים לי ראיון עבודה. הרבה מסעדות נסגרו, הרבה מסעדות עברו לשירות עצמי - תזמין ונגיש לך. אין מלצרים. ועד שהיה נראה שקצת הצלחנו לעבור את משבר הקורונה - הגיעה המלחמה ושוב נפלנו אחורה. אוקטובר הוא החודש החזק ביותר בשנה מבחינת עבודה, ואני צריך לעמוד מול הספקים כשירדו לי ההכנסות לחצי, ואני לא יודע מה לעשות".
אני מבין התנדבות, אני מבין תרומות לזכר חיילים, אבל אם זה מביא אתכם למצב כלכלי גבולי או מעבר לכך - אין מחשבות של "יאללה, חברים, היה נחמד אבל תחזרו הביתה"?
"ההפך המוחלט", אומר רוזנס. "קודם כל, כמה וכמה אילתים נרצחו ב'נובה', כמו המורה של הבן שלי, ואילת גם איבדה מטובי בניה במלחמה. הבן של איזנקוט, בן הדוד שלו. אילת היא עיר, אבל היא גם קצת קיבוץ, מכירים זה את זה. 'ביחד ננצח' זה לא סיסמה כאן.
"הרגשנו את זה כל הזמן בשיח האילתי - מה עשית, מה תרמת, חלק מהשיח הקהילתי. לא ראינו כזו תופעה של גיוס המונים, כל אילת נקראה לדגל. אז אנחנו יודעים את זה, ובעלי עסקים אילתים מכינים את עצמם ליום סגריר, שבוע, שבועיים או עונה. עונה זה בדרך כלל שלושה חודשים. החורף הזה היה אמור להתבסס על תיירות חוץ, המון צ'ארטרים. הכל בוטל. חברות הלואו־קוסט ביטלו את כל הטיסות לשדה התעופה רמון, ובינינו, לנוכח המצב שלנו כרגע בעולם, אני לא רואה את זה חוזר".
ארטיונוב: "בסוף הייתי צריך לקחת עוד הלוואה גדולה מהבנק בשביל לשרוד את התקופה. יש לי ילדים, יש לי מסעדה, יש לי עובדים, ואני אחראי לזה שתהיה להם משכורת ושיהיו להם חיים".
רוזנס: "היו גם יוזמות מקומיות טובות. למשל, במהלך המלחמה לקחו תקציבים שהיו מיועדים לפסטיבלים שהתבטלו ויצרו פרויקט כמו 'לוקאלס', שבמסגרתו העסקנו אנשים מאילת בתחומי הבידור והתיירות, כך שהמפונים קיבלו הופעות תיאטרון, אטרקציות ואירועים מסובסדים כדי לייצר עבודה למקומיים. תחשוב על תיאטרון אלעד, או על גל ורבורג המתופף המדהים שפגשנו קודם בחלילית - אלמלא פרויקט הלוקאלס, מה הם היו עושים כל החודשים האלה?"
ארטיונוב: "אני מרגיש שהכיוון קצת משתנה. התחילו לחזור כנסים, ופסטיבל ג'אז חורף עשה טוב. איירון מן ופסטיבל הגיטרה שתכף מגיע - כולם מנסים להחיות את העיר".
בתיאום מושלם, התסריטאי האלוהי מזמן למסעדה שני זוגות סועדים. "אם הם נכנסים ומסתכלים מסביב, הם תיירים", מאבחנים ארטיונוב ורוזנס, "אילתים ייכנסו מייד פנימה ויתיישבו, מרגישים שזה שלהם". ירון ואיילת, שניים מהסועדים, מסבירים: "כל עוד זה לא ביולי-אוגוסט, אנחנו שמחים לבוא לאילת, בטח אם זה נופש של יומיים-שלושה. אחלה נופש בישראל. אוכל טוב, עיר כיפית לחופשה ישראלית טובה".
להתראות, גם בשמחות
ערב יורד על אילת, ולראשונה בחיי אני מוצא בקלות חניה ליד הטיילת. בשוק הקשקושים שבכניסה לטיילת אני פוגש את איש השרשראות ובעל הדוכן ניר אוחנה. על אחד מהצמידים שהוא עונד כבר חרוט הסלוגן הרשמי של התקופה - יחד ננצח. "השבוע ממש הרגשנו איך זה מתעורר לאט־לאט. כל התקופה של המלחמה היתה קשה מאוד. לא היו מכירות בכלל. אנשים בשעת צרה, מה יעשו? פתחנו רק כדי לא להישאר בבית. כרגע יש רק גמלאים וכאלה. אין תיירים יהודים מכל העולם, ומחו"ל לא מגיעים כבר שנים. הלוואי שהיו חוזרים. וויזאייר וריינאייר האלה חתכו את הצ'ארטרים מזמן, הרגו אותנו".
אב במדים ועם נשק מסתובב עם שתי בנותיו. הניידים בידיים, והם מחפשים את הכניסה למסעדת "אולה". לרגע אני שוקע בנוסטלגיה אבהית, ונזכר כמה נהנינו מהאוכל של המסעדה האיטלקית בתקופת הפי.סי - פרה־קורונה. "גוגל אומר שזה ממש כאן", אומרת הנווטת הקטנה. "הנה השלט", אומר האב בתקווה. "אבל בגוגל כתוב שזה פתוח עכשיו, וזה נראה סגור", אומרת הבת הגדולה. "אולי הם שינו את שעות הפתיחה ולא עדכנו את גוגל?", מציעה הנווטת. "אולי העבירו כניסה לצד השני", מציע האב, והם הולכים לצד השני של הבניין.
מאוחר יותר רוזנס יגלה לי שגוגל פשוט לא מעודכן. "'אולה' סגרו", הוא אומר בצער. "עסקי המזון והשתייה הם עסקים קשוחים, הרוב לא שורדים את השנה הראשונה. כשעסק של אוכל שורד 20 שנה, זה אומר שהוא עושה משהו מאוד־מאוד נכון. כשהוא נסגר, זה כמו לזרוק אבן למים. האדוות יפגעו בספקים, אחרי זה בעובדים שלהם, ואחרי זה באלו שמטפלים לעובדים ברכבים. בעיר כמו אילת, כל מסעדה שנסגרת אחרי כל כך הרבה שנים זה ממש רע. גם אם יבוא עסק חדש במקום, זה לא יהיה אותו הדבר מבחינת ההמשכיות והרציפות".
אחד מהמפונים אמר לי שאחרי שהאילתים קיבלו אותו כל כך טוב, היו לו ייסורי מצפון על זה שכל השנים הוא טס לטורקיה לנופש כי פה היה יקר מדי.
רוזנס: "תמיד לפני פסח, איכשהו מישהו בתקשורת רוצה לשים את המשפט הזה בכותרת. לא יודע למה. הם ילכו ויבדקו כמה עולה למשפחה הסוויטה הכי יקרה במלון הכי יקר שאפשר, אבל הם לא יבדקו כמה עולה מלון שלושה כוכבים ואוכל במחירים סבירים, ויש כאלו באילת. למה אף אחד לא עושה כתבה על כמה תאילנד יקרה? גם שם יש מלונות יקרים מאוד. הישראלי באילת רוצה שיפנקו אותו כמו חמישה כוכבים במחיר של הוסטל תאילנדי. בוא נתחיל מזה שכמדינה, ישראל יקרה מאוד. ולמרות זאת, אם תזמין מקום חודשיים-שלושה לפני, המחירים יהיו טובים יותר.
"כישראלים, קשה לנו לפרגן למה ששלנו בטווח הארוך. אנשים ידברו על רודוס ועל שתי האטרקציות שלה שנים - ואז יבואו לאילת ויגידו: למה כל האטרקציות כמו בשנה שעברה? אילתים אמיתיים הם אופטימיים מטבעם, אנחנו יודעים שלכל משבר יש סוף ואחריו יש עלייה. אנחנו כמו סיסמוגרף של מצב הרוח הישראלי. ככה זה כשאתה מתבסס על תיירות פנאי. אז תזכרו אותנו בחגים הבאים, תזכרו אותנו בכלל, תתכננו את החופשה המשפחתית שלכם כחופשה ישראלית. לטבריה, לאילת. רק תחשבו איך החיים שלכם היו נראים אם לא היתה אילת בישראל". √