שעת המכשפות
בספרה החדש של אגי משעול יש מעבר נפלא בין היומיומי למאגי ● עם שימוש בדמויות מיתיות לצד כותרות כמו "טוויט", היא מוכיחה שוב את כוחה כמשוררת נועזת, שמתבוננת בחדות מהפנים לחוץ
יש משהו בחוויית הקריאה בספריה של אגי משעול שדומה לחוויית הקריאה בספריו של יואל הופמן ז"ל. הופמן כתב רומנים מופלאים בפתקים. משעול כותבת שירים בפתקים, והספר החדש שלה הוא קצת כמו הכותל. אנחנו מוזמנים להגניב ידיים אל החריצים בין הסלעים, למׁשות מהם פתק, לפתוח ולהציץ.
מה שיש בפתקים הללו הם יחסים מורכבים בין פנים לחוץ. הנפש מהדהדת בטבע, והטבע בנפש, כפי שניכר כבר במחזור השירים המקוטע הפותח את הספר: "ֲהִכי ַמְבִהיל ְּכֶׁשּׁשֹוֲאִלים/ ַמה ְּלָפַנִיְך ַהּיֹום/ ּוִמָּיד ֲאִני רֹוָאה/ ַנָּקר/ ּדֹוֵפק ֶאת ָהרֹאׁש ָּבֵעץ", היא כותבת, ומעבירה דרך תמונת הנקר נֹואשּות. כי הנקר בדרך כלל מכין לו קן לשכון בו, בגזע העץ, ואילו הנקר של אגי "דופק את הראש בעץ".
"שירים זה מכשפות" זרק אותי דווקא לספרה השני, "סריטה של חתול", שבו מופיעה ומתפתחת דמות פנימית בשם מלינה. "ַמִּליָנה ְּבֶאְמַצע ַהַּלְיָלה/ עֹוֶמֶדת ְוטֹוָבה ַלֲאָנִׁשים ִּדְמיֹוִנִּיים". בספר ההוא כתבה "ֶׁשֶקט ֶׁשֶקט ַמִּליָנה ַּדי ְּכָבר/ לֹאִיְמְצאּואֹוָתְךָּכאן./ ִׁשְכִביְלָךָּבֵעֶׂשבַהּצֹוֵמַח/ ָׁשֵקט ַעְכָׁשו ִמַּתַחת ַלּכֹוָכִבים.// לֹא ָהִיית ְצִריָכה ָלֵצאת ִמּתֹוִכי ַמִּליָנה".
בספר החדש, כך נדמה, קיומן של הדמויות המאכלסות את עולם הנפש של משעול כבר כמעט עצמאי. "ְּכַדאי ַרק ִלְזּכֹר/ ֶׁשִּלְפָעִמים ְמַזְּמִנים/ ֵמת ֶאָחד/ּוַמִּגיַע ֵמת ַאֵחר/ ֶׁשִּמְתַקֶּׁשה ַלֲענֹות", היא כותבת בשיר על סיאנס. בספר מופיעה גם דמותה של המגדת, "ּוְכֶׁשַאְּת עֹוֶמֶדת ַּבַּמְעָּגל ּוַמִּביָטה ְסִביֵבְך/ ְוֵאין ָלְך ְּבַיַער ִעם ִמי ִלְרקֹד/ ַאל ְּתַמְחְזִרי ִסּפּוִרים/ ְּכִמי ֶׁשֵּיׁש לֹו ַּבָּיד ַּפִּטיׁש/ ְוַהּכֹל ִנְרֶאה לֹו ַמְסֵמר". המגדת, בת־קול פנימית של משעול, ממשיכה ואומרת: "ְׁשֵּתינּו יֹוְדעֹות ֶׁשִּׁשיִרים ֶזה ְמַכְּׁשפֹות/ ַוֲחלֹומֹות לֹא ָׁשְוא ְיַדְּברּו", וכך מאשרת את תוקפה כמכשפה, כמגדת עתיד.
בשיר "הנה ִאלחשתי" היא כותבת: "ִקְסִמי ִלי ָּבאֹוב/ ִלְפֵני ֶׁשֲאִני ִנְסֶּפֶגת/ ְלתֹוְך ִׁשיר,/ ַהְׁשִמיִעי ֶאתָהָאקֹוְרדֻּכּלֹו/ ִעםָּכלָהֲעַטֵּלִפיםְוַהְּמַכְּׁשפֹות/ ַהּדֹוֲהרֹות ַעל ַמְטֲאֵטא,/ ֲאָבל ֲאִני ַחֶּיֶבת ֶאת ַהֻּסָּלם", מספרת דבר־מה על הצורך בחיבור למציאות, ובשיר "הסחבות" היא מתארת מה קורה "ְּכֶׁשַהִּמָּלה ָּפג/ נֹוַגַעת ַּבִּמָּלה ֶקֶסם".
מלבד המגדת מופיעות בספר גם הסיבילות, הנביאות העתיקות של יוון, בנות הנימפה ומגידות העתיד, ומעידות: "ֲאַנְחנּו הִסיִּבילֹות, ֲחֵברֹות ֶמְרַחִּקים/ ְמַדְּברֹות ֵאַלִיְך ַּגם ִמַּתְמרּוִרים/ ְוִׁשְלֵטי חּוצֹות... ְוַאְּת, ֶׁשרֹב ַהְּזַמן ְׁשקּוָעה ְּביֹוְמיֹוֵמְך/ ּוָפַנִיְך ֶאל ָהַאְרִצי,/ לֹא ָּתִמיד ַקּׁשּוָבה./ ֲאָבל ְּכֶׁשּמּוָאר ְלֶפַתע ֶרַגע/ ּבֹו ִצּפֹור ְּבהּוָלה ּפֹוַרַחת ָלְך/ ִמּתֹוְך ָהִאיׁשֹון/ ְוַכּפֹות ָיַדִיְך ְמַמֲהרֹות ְלֵהָאֵחז/ זֹו ְּבזֹו ִּכְתאֹומֹות ִּכְמַעט ֵזהֹות...// ָרִצינּו ַרק לֹוַמר/ ֶׁשֲאַנְחנּו רֹואֹות" ("סיבילות"). בשורות היפהפיות הללו הציפור הפורחת מאישון הדוברת, דווקא בתוך היומיום וההתבוננות בתמרורי הדרכים, היא המסמנת את הנסיקה אל הרוחני. ואלה, למעשה, מרחבי הקיום שבהם נעים שירי הספר הזה - בין היומיום האפור לנשגב והמאגי.
המפגש עם הטבע מוליד מתוכו שירים יפהפיים, הייקו קטנים, הכתובים בלשון מינימליסטית ומביאים במעט מילים תמונה חושית שלמה, כמו בשירים "מדיטציה" ו"שם": " ָלֶׁשֶבת ְּבֶׁשֶקט/ ַעל ְּגַדת ְׁשִביל ַּבָּׂשֶדה./ ָלדּוג ָּדִגים ְּבִלי ָנָהר/ ְּבִלי ַחָּכה", ו"ַהְּזַמן זֹוֵרם ַּבֲאַלְכסֹון,/ ֲאָבל ֲאִני ְׁשֵלָוה ְּכמֹו ַמִים/ ֶׁשֶהְחִליק ְלתֹוָכם ַּבְרּבּור". כאן שב ונגלה הנשגב בדברים הקטנים, בעודה "ַמְקִׁשיָבה ַלַּמְחָׁשבֹות/ ַהּמֹוְדדֹות ִמִּלים/ ַּבֲחַדר ַהַהְלָּבָׁשה/ ֶׁשל מִֹחי" ("תנוחת המשוררת"), ו"ֵנס ַהְּפרֹוְטרֹוט/ ֶׁשהֹוֵפ ְך ֻׁש ְל ָחן ְּכ ִתיָבה/ ִלְפ ַס ְנ ֵּתר" ("טוויט").
השירים של משעול הם רישומים ורשמים של רגעי זמן חומקים. " ַה ִּמְׁשָּפִטים ֶׁשָּלנּו ְנכֹוִנים/ ַרק ַעד ָהֶעֶרב/ ַוֲאַנְחנּו ִמְתַעְרְּבִלים ְּכמֹו ַמִים/ ְלחֹר ִּכּיֹור,/ ׁשֹוְרִקים ְוצֹוֲעִקים – ַסע/ ֵמֲאחֹוָריו ֶׁשל אֹוטֹו ֶזֶבל". התפיסה האירונית את עצמה ואת שירתה כרוכה בהומור עצמי הנגלה ברבים משירי הספר.
המעבר מן הנשגב ליומיומי, מן ההתבשמות בגבהות רקיעים עם הסיבילות והמגדת אל ההתבוננות המפורטת בטבע, עובר בשירים בצירופים של קשה ורך, גבוה ונמוך. כך בדימוי לעישון: "ַוֲעַדִין ׁשֹוָתה ֵאׁש/ ִמַּקִּׁשּיֹות ֶׁשל ִסיַגְרָיה", ובשיר "ברבורים": "ַּפַעם ָרַכְנִּתי ְלתֹוְך ַהְּנָׁשָמה/ ְּכמֹו ְּגָבִרים ְלתֹוְך ָמנֹוַע/ ְוָיַדְעִּתי לֹוַמר/ ָּפקּוְנג רֹאש/ ַהּיֹום ְּכֶׁשֲאִני ְמדֹוֶמֶמת/ ַעד ֶׁשֶלד ָהֵריקּות ֶׁשל ָהעֹוָלם,/ ֲאִני ַמְרִּגיָׁשה ַרק ֶאת ְּכֵאב ַהַפְנטֹום ֶׁשּלֹו". אילו שורות חריפות, המותחות את הדימוי המכני בין הגברי והנשי בשירה, בין חיי היומיום לחיי הפנים.
ואולי זהו כוחה של משעול, בהתכה של הפנים והחוץ. אך אותה התכה, העוברת כחוט השני לאורך שירתה של משעול, מביאה לא רק יופי ושגב, אלא גם קטעי שיר שמוטב שלא היו נכללים בספר. כך, למשל, בשיר "שיעורי אמנות": "ַּבָּׁשָעה ַהְּׁשִביִעית/ ָנֳעִמי ְסִמיַלְנְסִקי/ ַמְפִחיָדה אֹוָתנּו/ ִעם ַהִּמָּלה/ ִצ'יַמּבּוָאה", שאין בו דבר מלבד אזכור שם המורה, או בהייקו ב"קופצות תמונות": "ְמׁשֹוֵרר ַּבַעל ּגּוף/ קֹוֵרא ַהְיקּו - / ֲאִני רֹוָאה ִמְתַאֵּבק סֹומֹו/ ְמַאֵּמץ ֶאל ִלּבֹו ִצ'יָּואָּוה", או "ָרָזה ְוָנמּו ְך/ קֹוֵרא ּפֹוֶאָמה /- ַּגָּמד יֹוֵצא ְלִטּיּול/ ִעם ֶּכֶלב ֶּדִני". אמנם יש בהם הומור, אך הם לא דומים ברמתם לשירים הנפלאים האחרים.
בשיר שחותם את הספר, "אנפה" "( ִה ְתעֹוַרְרִּתי ֲאָנָפה./ לֹא ָיַדְעִּתי ִמי ֲאִני, ָמה ֲאִני/ אֹוֶכֶלת/ ִמִּמי ָעַלי ְלִהָּזֵהר ְוֵאיפֹה/ ֲאִני ָּגָרה.// ַהָּׁשַמִים ִנְרִאים ֻמָּכִרים,/ ִנּתּור ָקָטן/ ַוֲאִני ָׁשם"), משעול כבר מגלה מודעות עצמית מוגברת למרחבים שבהם נע ספרה, ומספרת כי תמיד היא בדרך בין אפסות הכוחות לבין הנסיקה הבאה אל הנשגב.