רוחות מהעבר
אחרי ההצלחה העולמית של "פלא", ר"ג פלאסיו עושה זאת שוב עם סיפור על ילד עני, היוצא למסע בין רוחות רפאים בארצות הברית של המערב הפרוע
ר"ג פלאסיו הוא שם העט של הסופרת ראקל ג'רמילו, שנולדה בניו יורק למשפחת מהגרים מקולומביה, וזכתה להצלחה פנומנלית בעקבות ספרה הראשון, "פלא", שמספר על אוגוסט בן ה־01 שנולד עם פגם גנטי שמעוות את פניו, ונאלץ להתמודד עם השנה הראשונה בבית הספר (ולכן גם עם היחס המבזה של החברה כלפיו, החריג). הספר היכה גלים, כבש מיליונים ברחבי העולם, וב־7102 הפך לסרט בכיכובה של ג'וליה רוברטס. ההצלחה האדירה הזו הביאה את פלאסיו לכתוב לו ארבעה ספרי המשך.
"פוני" הוא שילוב מוצלח בין מערבון קלינט־איסטוודי ובין סיפור רוחות מהסוג הנוגה, שאינו מפחיד. גם ב"פוני" פלאסיו פורטת על נימי הלב ושופכת אור על קשרים אנושיים. אך בעוד "פלא" מצניח אותנו היישר אל תוך העלילה, ב"פוני" הסיפור נבנה באיטיות, והתמונה מתחילה להתבהר בעודנו עוקבים במתח אחר ההתרחשויות.
הסיפור מתרחש בשנות ה־06 של המאה ה־91. גיבורו הוא סיילס, ילד בן 12 שחי עם אביו בפאתי עיירה שכוחת־אל במערב ארה"ב. שניהם מתקיימים בדוחק מעבודות סנדלרות של האב, חרף היותו גאון אמיתי, ממציא ויוצר, שמלמד את סיילס דברים שמעט מאוד ילדים אחרים יודעים.
לילה אחד מגיעה לעיירה כנופיית פושעים ומחפשת אחר אביו. הם קוראים לו בשם שסיילס לא שמע מעולם, ואביו הולך איתם בלית ברירה, מורה לסיילס להישאר ולהמתין לו בבית - הוראה שהילד, כמובן, מתעלם ממנה. כך, יחד עם סוס פוני נדיר ויפהפה, וחבר ותיק שהוא במקרה גם רוח רפאים, יוצא סיילס למסע ברחבי המערב הפרוע. הוא פוגש בדרכו אנשים טובים ורעים, מתמודד עם מצוקה ופחד, לומד על העולם שסביבו, על עוצמתם של קשרים המחברים בין אנשים ועל היכולת המופלאה והייחודית שלו־עצמו.
באחרית הדבר מפרטת פלאסיו את מקורות ההשראה הרבים לסיפור, ואת המקומות המדהימים שאליהם הוביל אותה המחקר. כך, חוט העלילה מחבר בין התפתחות אמנות הצילום והקשר לספיריטואליזם, גל הזייפנות שעבר על ארה"ב במאה ה־91 וסיפוריהם של גאונים שלא קיבלו הכרה בחייהם - אף שהמצאותיהם מהוות כעת חלק בלתי נפרד מחיינו.
מרבית האקשן בספר קורה בהווה, במסעו של סיילס - אך החלק החשוב ביותר בעלילה הוא מה שהתרחש בעבר ונחשף ככל שסיילס מתקדם לעבר יעדו. "הקשר הזה בין אנשים הוא לא ניתק. הם נאחזים בנו כמו שאנחנו נאחזים בהם", אומר לנו סיילס, שעברו ועבר משפחתו ממשיכים ללוות, או לרדוף אותו, בכל רגע.
ואם בעבר עסקינן - עם כל החיבה שפלאסיו מפגינה כלפי מערבונים, היא לא מנסה לטייח את עוולות התקופה, ולא מעבירה על העבר את מכחול הנוסטלגיזציה. העבדות, כמו גם יחס התושבים הלבנים אל בני העמים הילידיים והחוקים נגד הומוסקסואליות - מקבלים מקום והתייחסות. המחברת לא מניחה לנו לשכוח שהתופעות הללו נמצאות ברקע כל הזמן, ושיש להן השפעה ברורה על חיי הדמויות.
במובן הזה פלאסיו כותבת "נכון" את הרוח הנושבת בימינו־אנו. ודווקא מכיוון שכך, בולט לשלילה מיעוט הדמויות הנשיות הפעילות בספר. למעשה, אני בספק אם "פוני" היה עובר את מבחן בקדל שבודק את רמת הייצוג הנשי ביצירות. לצד זה, מקומן לא נפקד לגמרי, והן מככבות כמעין נוכחות־נפקדות. באחרית הדבר פלאסיו מתייחסת לעניין וכותבת: "אף על פי שרוב הדמויות בספר הזה הם גברים(...) בראשי הספר הזה מונע כל־כולו בידי אישה. ֵאם. היא הדמות המרכזית, אף שאינה מופיעה בין דפיו, והיא מחברת ומניעה ומגוננת מרחוק, בגבולות יכולתה, גבולות שאותם אין לדעת".
כאן שווה להזכיר גם את התרגום המצוין של לי עברון, שניסיונה כמשוררת וכסופרת ילדים ניכר בו. בתקופה המעורערת הזו, שרבים חוו וחווים בה אובדן, אי־ודאות ופחד, "פוני" ורוחות הרפאים שבו מזכיר לנו להיאחז במערכות היחסים המשמעותיות בחיינו, ולזכור שיש קשרים ששום כוח בעולם לא יכול לנתק, אפילו לא המוות. או כפי שסיילס היטיב לסכם: "החוטים הבלתי נראים המקשרים בינינו לא ייאמנו(...) הם נארגים בתוכנו וסביבנו, ומושכים בנו במקומות ובזמנים שאולי לא נראה לעולם. או שנבין רק במרוצת הזמן".