שטחים תמורת חטופים
את הסרטון שבו נצפה איסמעיל הנייה מקבל את בשורת מות שלושת בניו, מומלץ לראות בלופים, בין שהוא מבוים ובין שהוא אותנטי. לא מתוך יצר נקמה, אלא כדי להבין מי האויב שלנו, שבקור רוח מצמית מעביר את המסר: "הדם הזה רק יוסיף לנ חישותנו לדבוק באדמתנו".
בתפיסת העולם המעוותת שלו, אין ערך לחיי אדם, בין שהם בניו ונכדיו ובין שהם בני עמו, על אחת כמה וכמה אם הם בני ובנות עמנו, אויביו. רק לאדמה יש ערך.
ישראל יכולה להמשיך לחסל עוד ועוד מרצחים בעזה, אבל האמת הכואבת היא שזה לא מזיז להם. אחרי חצי שנה של מלחמה שבה נהרגו יותר מ 33 אלף פלשתינים, חמאס לא מורתע ולא מוכרע, וממשיך לעשות שרירים על שולחן המשא ומתן גם כאשר ישראל מגלה סימני עייפות וחולשה. במקביל, ישראל הולכת ומאבדת את התמיכה הבינלאומית בה. לא צריך להיות שונאי ישראל לשם כך. אני מודה שתמונות של ילדים עזתים מרוטשים ממש לא עושות לי טוב על הלב.
נראה שגם האיומים הנמשכים כמסטיק של ישראל על כניסה לרפיח לא מרגשים את הפסיכופת הנייה וחבר מרעיו. הם יודעים היטב שבלי הסכמת מצרים ותמיכת ארה"ב, אלה איומי סרק. הם מזהים היטב את הסדקים באחדות ובחוסן הישראלי, וידאגו להרחיב אותם באופן מחושב ואכזרי. כניסה לרפיח תהיה כרוכה במחיר חיי החטופים. צפו לסרטוני זוועה ולבשורת איוב.
האם לא הגיע הזמן לפגוע בבטן הרכה של אויבינו - אדמה, במקום להמשיך לאפשר להם לפגוע בבטן הרכה שלנו - חיי אדם?
עוד אפשר להפוך את הקערה על פיה. ביידן על הקו ממשיך ללחוץ על הפסקת אש? לכבוד חג החירות בעל הבית השתגע ומסכים להפסקת אש בת שבעה שבועות, בלי שום תמורה מצד חמאס. ישראל תמתין עם הכניסה לרפיח, לא תיזום פעולה צבאית, אלא רק הגנתית מינימלית. מה אנחנו מבקשים בתמורה? תמיכה באולטימטום שתציב ישראל לחמאס תחת הסלוגן - "שטחים תמורת חטופים".
היררכיית הדם
ברצועת עזה, בעיקר בצפונה, יש אזורי חקלאות שלא היו מיושבים בצפיפות. ישראל תחלק את המרחבים הללו לתאי שטח כמספר החטו פים בידי חמאס. בכל יום שיחלוף מרגע הצבת האולטימטום, שבו לא ישוחררו שלושה חטופים, יסופחו שלושה תאי שטח לישראל לצמיתות. ארה"ב תכיר בסיפוח, בדומה להכרה ברמת הגולן.
יש להקפיד על כך שתאי השטח הללו היו מדוללי אוכלוסייה עוד לפני פרוץ המלחמה, מאחר שהדין הבינלאומי מחייב את ישראל להשיב את התושבים שפונו ממנו. אם יהיה פלשתיני שיבקש לשוב לשם, נעניק לו אזרחות ישראלית, בכיף.
אם יכבד לב פרעה וחמאס ימשיך ברצח של חטופים, המחיר רק יאמיר, ועל כל חטוף מת יסופח תא שטח נוסף במזרח הרצועה, מתוך רצועת הביטחון ברוחב קילומטר אחד שצה"ל כבר יצר בשטח. כשהנייה יראה איך האדמה שבשבילה הבעיר את העולם רק הולכת ומצטמקת, אולי יפ סיק לשתות ולחלק לתומכי האסלאם הפונדמנטליסטי בעולם קוקטייל דמים ממלונו בקטאר.
במקביל לאולטימטום, ישראל תבהיר כי לא תשחרר גם לא אסיר פלשתיני אחד תמורת אזרחים שנחטפו, מאחר שחטיפת אזרחים היא פשע מלחמה. היא תסכים לשחרר אסיר/ה פלשתיני/ת בתמורה לכל חייל/ת. אולי כך תצליח ישראל לצאת ממלכודת העכברים המוסרית שסינוואר טמן לנו.
שלא יהיה ספק: סינוואר ודף מחופרים במנהרות רפיח, אבל העכברים האמיתיים הם אנחנו. יחד עם האב השכול הטרי מקטאר, הצליחו לג רום לנו להתרוצץ כעכברים בין דילמות מוסריות איומות. הפסקת האש שניסתה ארה"ב כמעט לכפות על ישראל, מושתתת על כשל מוסרי של היררכיית דם. מי קודם להיפדות מהשבי? האם הקשיש הבריא או שמא הגבר הפצוע? האם הצעירים שחגגו במסיבה או המאבטחים ששמרו עליהם? האם החיילת ממשמרתה או החייל מבסיסו?
שחרור של 40 חטופים כעת הוא הפקרת אלה שנותרו מאחור. לכאורה, חיי אזרחים קודמים לחיי חיילים, שהרי תפקידים של חיילים הוא להגן על אזרחים. אז אם כך, מדוע חיי חיילות קודמים לחיי חיילים? ואולי למדינת ישראל יש דווקא מחויבות עמוקה יותר ללובשי המדים, שהרי הערך "לא משאירים פצועים בשטח" הוא מה שעליו מושתת חוסנו של צה"ל. בלי ערבות אחים לנשק, צה"ל לא יוכל בעתיד להגן על חיי אז רחים. היינו שם ב 7 באוקטובר. ממש לא מתגעגעת.
סולם החירות
במקום להפקיר פצועים בשטח, עלינו לגבות תג מחיר בדמות שטח. "שטחים תמורת חטופים" הוא התחליף של "הומניטרי תמורת הומני טרי", רעיון שיש להודות שכשל. תמכתי בו, אבל מתברר שהוא איננו ישים, לא רק בגלל הלחץ הבינלאומי.
בעזה יש המוני תומכי חמאס, אבל יש בה גם כאלה שלא. ויש בה נשים וטף, שצריכים לאכול ולחיות בתנאים סבירים. מה גם שהרעב תם פירושה גם הרעבת השבויים. על כן, במקביל לאולטימטום, ישראל צריכה להסכים ביד רחבה להכנסת מזון לרצועה. בתמורה לכך עליה לסכם עם ארה"ב שהנמל ברצועת עזה ישמש בהמשך, תחת בידוק בי טחוני, פתח כניסה ויציאה לבני אדם.
כך נפדה לחירות את שבויינו ואת המגינים האנושיים ברצועה, וכך במקום לייחל במתח משפיל לתגובת חמאס להצעת המתווכים, נבהיר שהוא אינו עוד שחקן רלוונטי על מגרש המשא ומתן. אם כל זה לא ילך, לא תהיה ברירה אלא לסיים את המלאכה ברפיח במחיר הכואב של אובדן חיי אדם.
הגיע הזמן לפגוע בבטן הרכה של אויבינו, האדמה, ולהפסיק לפגוע בבטן הרכה שלנו, חיי אדם. ישראל יכולה להמשיך
לחסל עוד ועוד מרצחים בעזה, אבל האמת הכואבת היא שזה לא מזיז להם. גם "הומניטרי תמורת
הומניטרי" נכשל הפסקת האש שניסתה ארה"ב כמעט לכפות על ישראל, מושתתת על כשל מוסרי של היררכיית דם. מי קודם להיפדות מהשבי? הקשיש הבריא או הגבר הפצוע? הצעירים מהמסיבה או המאבטחים? החיילת
או החייל?