לא עוזבת, העיר
חצי שנה לתוך המלחמה, כשלא ברור לאיש מתי וכיצד יוכלו התושבים לשוב לבתיהם, סוגיית הפליטות מציבה את מדינת ישראל במצוקה אסטרטגית שמשוועת למענה
"אם המדינה לא תהפוך את קריית שמונה ליעד של 60 אלף - אין כאן עתיד", אומר לי מנהל במפעל שנמצא בסביבה. בינתיים, גיבורי העיר הם הפועלים שמגיעים יום־יום לעבוד תחת הפגזות - ושלמה אדרי האגדי, ממקימי קריית שמונה, שלא זז ממנה כל זמן המלחמה. כולם מסכימים שהמבחן הגדול של העיר יבוא ביום שאחרי
בבוקר, הידיד שאירח אותי בכדיתה הסמוכה לצפת סיפר שלפי האפליקציה של פיקוד העורף, נפלו כמה רקטות באזור רמת נפתלי, כלומר לא מאוד רחוק. זה היה בלילה ולא שמענו כלום. מהמרפסת הפונה דרומה הנוף ירוק ונפלא. רגוע. אני רק מתאר לעצמי איך הנפי לות האלה היו נשמעות בירושלים או בתל אביב, עם מילים ולחן של אריה גולן. לא. הכל הרבה יותר רגוע ברצועה שנמצאת כ 6 או 8 קילומטרים מגבול לבנון.
המנכ"ל של אחד מהמפעלים באזור קריית שמונה שבהם ביקרתי אומר שמצב הצבירה שלו משתנה כשהוא עובר את צומת גומא לכיוון הקריה. "משם וצפונה אני במתח. אני דרוך. עוברים מחסום של צה"ל בדרך למ פעל. אם יש אזעקה, זה בדרך כלל כבר אחרי הנפי לה. יש כלי טיס, נפילות. העבודה היא תחת סטרס", הוא אומר. "היא מתבצעת תוך דריכות, ואתה כל הזמן מסתכל בשעון, מתי ייגמר היום".
הוא וחבריו העובדים במפעלים השונים הם החיילים של המלחמה הזאת בקריית שמונה. אצלו, למשל, כמה עשרות עובדים מגיעים מדי יום, הרבה מהם דרוזים מרמת הגולן. פגשתי בין הפועלים גם בחור מכפר רג'ר. הוא מגיע מהגבול של חיזבאללה לעבוד במקום שעולה מדי פעם על כרטיס הטווחים. רבים מהעובדים בעסקים שפועלים בקריית שמונה הם מפונים, שנוסעים שעה ולפעמים שעה וחצי למקום העבודה. אחד מהמנהלים נוסע כשעה ומוריד את הבן בבית הספר בחצור. עובד אחר שפגשתי מתגורר בנצרת, והוא נוסע כשעה וחצי למפעל ואחר כך שעה וחצי בחזרה. רנין מגיעה בכל יום ממסעדה. גם במועצה הדרוזית שבדרך לחרמון יש נפילות מדי פעם.
אבל עוד לפני הכניסה לקריית שמונה - ישנם היישובים השכנים. נפח התנועה בשעת בוקר מאוחרת הוא בהחלט מרשים. בעת ההמתנה לימית ינאי מלול, לפני המפגש שלנו בקיבוץ להבות הבשן, התחלתי בשלב מסוים לספור מכוניות. בכל חצי דקה יוצאת או נכנסת מכונית. התיכון האזורי "עינות ירדן" שבקיבוץ עמיר פעיל ושוקק חיים. הקיבוצים בקו הרוחב הזה לא פונו, ואחר כך אני שומע שוב ושוב שההחלטה על הפינוי ב 18 באוקטובר, כשבוע וחצי לאחר הטבח, היתה שגויה. שלט דרכים המבשר על "סיור עששיות בתל פאחר" מזכיר עידן אחר. אבל היום כחול מזהיר, שקט ומתוח.
בסופו של היום שמעתי אמירה מאוד קשה מיזם עסקי, תוך שאנחנו יושבים בבית הקפה בעמיר, "מעיונה". המקום שוקק, מלא חיים. "ירידה מהארץ נמצאת על הפרק", הוא אמר. אבל אחר כך הוא התעשת, ואמר שהמבחן יהיה במה שיבוא בהמשך. מה יקרה בקריית שמונה בעתיד. לא בשש אחרי המלחמה, אלא ביוזמה ממשלתית שתתחיל בתקופה הקרובה. זה חזון של עיר צפונית עם 60 אלף תושבים. חזון של העברת תעשיות החימוש הביטחוניות לקריית שמונה. סיפוח מזורז של אותם החלקים בקריית שמונה שנחשבים הקרקע של מועצת הגליל העליון.
מבחינה זו, ימית מתגוררת ממש בסמוך לנמסיס שלה, גיורא זלץ, הגובה את הארנונה על חלקים נכ בדים באזור התעשייה הדרומי של קריית שמונה. איך שרו הצ'יזבטרון: "שום דבר לא אבד לא נשכח". הגח לים של העימותים בין קיבוצי הסדר החובות, התעשייה המתקדמת וקריית שמונה, שנחשפנו אליהם לראשונה במערכת הבחירות הגועשת של ,1981 עדיין לוחשות.
שליש באמצע שליש בצד
קריית שמונה מונה היום כ 22 אלף תושבים. זה לא מה שמספרים. ערב פלישת הקניבלים שדרות מנתה 36 אלף, רק כדי לקבל פרופורציה. היזם, בעל ראיית המצב החדה והכסחנית, טוען שמפקד האוכלוסין המו צהר כולל בתוכו גם את המתים.
זה האתגר של הממשלה, אבל כשאומרים "הממשלה" למי מתכוונים? ממשלה של שוק חופשי צריכה לעבור לפאזה של בולדוזר מפא"יניקי, שיהיה מסוגל לדרוס בדרך את היועצים המשפטיים ואת הפקידים המתנכלים לפיתוח הגליל. היזם מבית הקפה מספר על תהליך מעניין אבל עצוב. חלק מהמפונים גילו עולם חדש באזור המרכז. "הנתק גרם לזה שהם כבר מצאו לעצמם מקום במרכז", הוא סיפר. "הם גילו שמסגרות החינוך הרבה יותר טובות. מה יש להם? עיר שנסגרת 17:00־ב לפנות ערב? ביישובי המרכז, נתניה, תל אביב, הם מגלים שהחיים נמשכים גם אחרי 17:00 בערב".
כל זה לא קשור בכלל לעוללות המלחמה. התחזית העגומה היא שהאוכלוסייה תצטמק בכשליש אחרי המלחמה. לכן, רק תנופה עם יעד ברור של 60 אלף תושבים, ואף לכיוון ה־001 אלף, תוכל להתגבר על הגמגום הדמוגרפי. "אם המדינה לא תהפוך את קריית שמונה ליעד של 60 אלף - אין כאן עתיד". אבל הוא לא תולה תקוות במדינה: "כל ה־021 האלה בכנסת צריכים ללכת. שמי שנלחם ינהל".
כמה מזה הן סיסמאות? יש תנועת מכוניות ברחובות קריית שמונה. רואים אנשים בעיקר בריכוז העסקים, סביב קניון ביג שבדרום העיר ובאזור התעשייה היפה שבצפון. במשך תקופה ארוכה נשארו בעיר 3,000־כ איש שלא רצו או שלא היו מסוגלים להתנייד. אלה שפונו הם אנשים שמסוגלים עכשיו לחזור לקריה במיוחד כדי לאסוף את בגדי הקיץ, שיהיה מה ללבוש בעורף הרחוק במרכז. אבל הם כבר נשארים כמה ימים, ולא חותכים מיידית בחזרה. לאחרונה כבר חזרו 1,000־כ תושבים כך שזה כבר עומד על .4,000־כ זה היה המצב בשדרות לפני כחודשיים. קריית שמונה תחת השפעה, זה המצב שהפך את ראש פינה לעיר המחוז. ובכניסה למושבה, שהפכה לחלקת מכרזים של אקזוטיקה רוחנית ומעושנת, רואים פקקים אדירים.
הקרב על תל־חי
כשנכנסים לקריה מתחיל הקרב על תל־חי. זו הנסיעה בשדרות תל־חי, הציר החוצה את העיר מדרום לצפון. "לא יקראו לזה 'אוניברסיטת קריית שמונה', אלא 'אוניברסיטת הגליל'", אומרת ימית ינאי מלול, ומסבירה שהציר הזה, שדרות תל־חי, מטווח. היא לוחצת על הגז בפראות. שנינו משחררים את חגורות הבטיחות. צריך לעבור את זה מהר, אסור להג'דעג'ע. משמאל משקיף רכס גבוה כמעט כמו מצוק. למה דווקא כאן זה מטווח? יוצאים מהחלק הצפוני של העיר לעבר הקמפוס המזרחי של מכללת תל־חי, ומייד לידו אזור תעשייה נאה.
ג'יג'י מפונה לראש פינה, ובשעות היום הוא עומד פה בשער. הוא מודאג מהשקט. "אם אתה לא שומע כלום, זה מפחיד", הוא אומר. "המצב לא טוב". יודעי דבר מדברים על מישהו מחברה אחרת במתחם שעזב לחו"ל, וספק גדול אם יחזור. בכל זאת, הוא אמר "אני לא חוזר".
במפעל מסגרות המשקפיים, אחת מהעובדות שכרה דירה בכרמיאל ונוסעת בכל יום הלוך וחזור. פיני דהן, שמשפחתו פונתה ליפו, נשאר לישון בקריית שמונה. כאן אני שומע בפעם הראשונה את שמו של שלמה אדרי האגדי, ממקימי קריית שמונה, עוד מעט ,99 שנשאר בקריה ולא זז משך כל המלחמה. "הוא לא עזב את העיר", מסתובבת השמועה.
כשנכנסים למפעל באחד מהמתחמים, קשה להאמין שתחת איום חיזבאללה מייצרים כאן את החומרים שמהם כמה מהפירמות הבינלאומיות המוכרות מפיקות את המוצרים שלהן. "אף אחד לא יודע שהמוצר הזה, שמוכר בכל העולם, מיוצר פה בקריית שמונה", אומר אחד מהמנהלים הבכירים. צילמתי ארון זכוכית שבו ניתן לראות את דוגמאות המוצרים שתמצאו בכל קניון ודיוטי פרי בעולם.
הבעיה שלהם היא איך לעמוד בביקוש, כי ההזמנות ממשיכות לזרום בקצב. "לאף אחד אין סנטימנטים לספק ולקשיים שלו", אומר המנכ"ל. אם לא תעמוד בהזמנות - החברות הבינלאומיות, כל המולטי־נשיונלס, יפנו מייד למפעל אחר במקום אחר, בארץ אחרת. מאחר שחלק מהעובדים לא מופיעים לעבודה בתנאים הנוכחיים, אחת כמו רנין ממסעדה לוקחת על עצמה הרבה יותר מאשר בעבר. נוסף על המטלות הרגילות שלה, עכשיו היא גם מנהלת איכות או בקרת איכות. סעיף מחקר ופיתוח נעצר. פנסיונרית מאחד מהקיבוצים הסמוכים גויסה מחדש לעבודה. בקיבוצה החיים כרגיל.
מאוחר יותר אני שומע על הצטלבויות נוספות של הקשרים סביב הקיבוץ האגדי. אהוד אבריאל, שהיה אחד מהביצועיסטים בסביבתו הקרובה של בן־גוריון, היה חבר נאות מרדכי. מימית ינאי מלול אפשר לשמוע שבגנזך הניירות שלו טמונות עדויות לבעיות שרודפות את קריית שמונה עד היום, בעיקר סוגיות של חלוקת הקרקע בין הקריה לבין הקיבוצים והמושבים.
תיוג שלילי
אבל הבעיה העיקרית היא התדמית. ימית היא המומחית מספר אחת לקריית שמונה. לפני שנתיים ומשהו
חלק מהמפונים באזור המרכז גילו עולם חדש. "הם גילו שמסגרות החינוך הרבה יותר טובות. מה יש להם? עיר שנסגרת 17:00־ב לפנות ערב? ביישובי המרכז, נתניה, תל אביב, הם מגלים שהחיים נמשכים גם יותר מאוחר" "האם אני מפחד? קצת", מודה שלמה אדרי, "אם יש אזעקה - הולכים לחדר ביטחון. זו המלחמה הראשונה שעברה את זמנה. הגיע הזמן שהיא תסתיים, כדי שאוכל להיות עם המשפחה בליל הסדר"
היא פרסמה מאמר ב"גלובס", שניתח כיצד דוח ציבורי (של הכנסת) מייצר את התדמית השלילית באמצעות עיתונות מגמתית. "מדוע לבלבל את הציבור עם עובדות, כשהכי קל להבנות מציאות של 'עיר פשע' לעיירה הקסומה, שמתויגת מהיום 'מקום שלישי בטבלת הערים בשכיחות הדיווחים על פגיעות מיניות'?" כתבה.
"מאחר שתחנת המשטרה היחידה באזור ממוקמת בקריית שמונה, אז כל אירוע באחד מיישובי הסביבה נרשם בקריית שמונה", היא הסבירה לי, תוך שדהרנו בערבות החולה ובשדרות תל־חי. יוסי שריד המנוח, שהתגורר בקריה לתקופה מסוימת, פרסם בשנות ה־07 מאמר תחת הכותרת "קריית שמונה בתדמית ובמציאות". שריד מתח ביקורת קשה על התקשורת, שיוצקת דנ"א "אחר" לעיר הגלילית ומדביקה לה תווית מעוותת של מסכנות והזנחה. במצב הנוכחי, תחת איום הרקטות והפינוי, משימת ההשחרה של התדמית אפילו קלה יותר. "הרוב הגדול ימשיך להחזיק במושגים שנקנים מהעיתונות, מהרדיו ומהטלוויזיה, וימשיך לחיות ברושם השלילי שהצטבר משך 25 שנות קיומה של הקריה. אין זה מהדברים הפשוטים לתקן תדמית מעוותת, להסיר תווית שהוטבעה עמוק..." כתב שריד.
באופן סמלי, כשאירע רצח במפעל "עוף הגליל", הכותרת ב"הארץ" שייכה אותו לקריית שמונה. מבחינה מוניציפלית, המפעל נמצא בשטח מועצה אזורית הגליל העליון. ככה - למועצת היישובים בעלי איכות החיים אין קשר לרצח, אבל את תשלומי הארנונה של "עוף הגליל" הם בכל זאת יכניסו לכיס. אירוע שלילי ביום הבחירות בקיבוץ סמוך זכה להגדרה בכותרת כ"אירוע חריג".
מה שמחזיק את המפעלים בתפקוד הוא הקשר בין העובדים, כולל המנהלים, אלה שמקפידים להגיע בקביעות. "אף אחד לא היה בא אם לא היתה הרגשה של משפחה", אומר לי המנכ"ל.
"קשה לנו לגייס אנשים", אומר אחד מאנשי המפתח, שמגיע יום־יום מנצרת. "אתה מחפש איכות מסוימת, וגם כשאתה מכניס מישהו לעבודה, אתה יודע שבגלל המיקום של המפעל - אחרי שנתיים-שלוש האנשים יעזבו".
"מי סגר את חדר המיון בקריית שמונה?" שואלת ימית. "זה היה בתקופת יעל גרמן כשרת הבריאות, ורוני גמזו. 40 שנה פעל חדר המיון. הסגירה היתה מסיבות כלכליות".
"בן אדם לא יכול לנפנף לי בדגלים באזור המרכז - ופה להגיד 'גזענים'", מצטרף המנכ"ל.
בקיבוץ, בכפר, בקרת
כמה ימים לפני העלייה לקריית שמונה היה מטח כבד באזור הדרומי. לפי התיאורים, הקונים בסופר נכנסו להיסטריה. הכל זז, סיפרו העובדים. עכשיו אמנם הסופר לא הומה לקוחות, אבל יש תנועה. החניה במרכז המסחרי די מלאה, והלקוחות מגיעים ברובם מיישובי הסביבה. בשבועות הראשונים למלחמה העיר היתה מלאה חיילים. מחלקות ופלוגות השתלטו על קומת הקרקע של בתי דירות. פה ושם היו טנקים. מהסופר יצאה רכבת אווירית של ארוחות לחיילים על חשבון הבית. התקופה הזאת הסתיימה, והחיילים היחידים שנצפו היו חייל וחיילת במחסום לפני הגזרה הצפונית של העיר, וחיילים וחיילות בודדים בתחנת אוטובוס.
שלמה אדרי כונה פעם בידי ילדי קריית שמונה "שלמה זיקוקי דינור". כראש המחלקה הטכנית בעירייה, לפני עשרות שנים, הוא זה שהיה יורה את הזיקוקים בכל יום עצמאות. אז היה מקובל שיורים את הזיקוקים מלמטה למעלה. עכשיו, בעודו ספון בביתו שברחוב השופטים, השתנתה המגמה, ונדמה שיורים את הזיקוקים מלמעלה למטה. "יש בומים", הוא מודה. "האם אני מפחד? קצת. אם יש אזעקה - הולכים לחדר ביטחון".
אבל השהייה בדירה עם זקן התושבים בן ה־89 משרה ביטחון. קריית שמונה מחולקת לאזורים. במערכה הנוכחית לא היו נפילות בשכונה שלו. הוא מזכיר את ליאון, דודה של ימית, שהיה שרטט עוד בטנג'יר, שהוא זה שתכנן את הפרצלציה בעיר ובסביבתה בשנות ה־05. הגרעין הקשה של קריית שמונה היה מורכב מיוצאי טנג'יר, עיר בינלאומית שדיברו בה ספרדית. זאת היתה גם השפה שלהם. הוא עלה ארצה בתחילת ,'48 ויחד עם חבריו התחיל במסע בקיבוץ נאות מרדכי. משם הם עברו להכשרה כמה קילומטרים דרומה לאיילת השחר, ומשם לאפיקים שבעמק הירדן. מאפיקים כדררו אותם דרומה למעברת גבים־דורות, והגרעין הזה הקים את קיבוץ כפר עזה, שהפך לאחד ממוקדי טבח 7 באוקטובר.
"אני הייתי אחד מהמייסדים של הקיבוץ", מספר שלמה, בעודו צובע רישומים בחוברת עבה שמונחת לפניו. "אני לומד עכשיו להיות צייר". בכפר עזה פגש את יולנדה (אילנה), וב־4591 הם התחתנו בקיבוץ. "יצאנו לטייל, ואז אשתי אמרה שהיא החליטה שהיא לא רוצה קיבוץ".
השלטונות המוסמכים אמרו לו שאם הוא רוצה לעזוב - זה בתנאי שילך לקריית שמונה. הוא נזכר בערגה בשמות האגדיים של אשר ניזרי, אלוני, דוד מורה. שוב ושוב הוא חוזר לתקופה, שאותה הוא התקשה קצת למקם על ציר הזמן, אבל מדובר בימים שבהם הוא העסיק בקריית שמונה כ־06 פועלים לבנונים בעבודות שונות. האם זה היה בשנות ה־08? או אולי לפני מלחמת ששת הימים? "היו אז יחסים טובים עם לבנון", הוא נזכר. "ביקרתי בצור, בצידון, בבינת ג'בייל. הייתי מנהל עבודה. העסקתי אותם בעבודות בניין, כבישים. הייתי קונה להם אוכל. הייתי רושם אותם מלא, גם אם מישהו החסיר יום ולא בא. זה היה אסור. אסור גם עכשיו להגיד, זה כסף של הממשלה. אבל רציתי להיות הוגן איתם. אפילו הבאתי אותם פעם אחת להילולה במירון". היה שם פועל אחד, אנטוניו, שדיבר ספרדית. אנטוניו הלבנוני.
"זו המלחמה הראשונה שעברה את הזמן שלה", קובל שלמה. "הגיע הזמן שהמלחמה תסתיים, כדי שאוכל להיות עם המשפחה בליל הסדר".
בתו מדווחת שהשכירויות בסביבת קריית שמונה כבר נמצאות בעלייה מטורפת. עד עכשיו הסתדרו, היה זול, והיא יכלה להיות קרובה לאביה. אבל ממש בשבוע-שבועיים האחרונים, עליית השכירות והדלק הפכה לקושי אמיתי. וזו אחת מהסיבות לכך שחלק מהתושבים מתחילים לחזור, בתוספת מענקי העידוד.
סיפור הפרוורים
בהתחשב במה שלומדים על יחסי קריית שמונה והפריפריה הפרוורית שלה, נראה שפרויקט לאומי להצמחת העיר וגידולה לטווח של 60 אלף תושבים ויותר ידליק מחדש את העימות בין אותם "פרוורים" לבין עיר המחוז המידלדלת. אלה בעיקר הקיבוצים, שבאופן אבסורדי הם פרוור מרוחק של תל אביב. הכל מצטמצם, בסופו של דבר, לשרטוטי הקווים במפת הקרקעות - אילו נתחים מתוך קריית שמונה רשומים אצל מועצת הגליל העליון, ואילו שייכים לעיר עצמה.
גם גורל האוניברסיטה שעתידה לקום על התשתיות של מכללת תל־חי תלוי בשטחי שיפוט. בקריית שמונה דורשים שהאוניברסיטה תהיה בתחום השיפוט של העיר. לפני שלושה חודשים, שר החינוך קיש הודיע שהאוניברסיטה שאושרה לא תקום אם לא תהיה שייכת לשטח המוניציפלי של קריית שמונה. קודם זה היה קרב בין צפת לתל־חי. האם להקים אוניברסיטה מחקרית בצפת, או להתבסס על תל־חי. קל למכור את מכללת תל־חי כהצלחה, וזה גם היה היתרון שלה על פני צפת. אבל חלקים מהקמפוס הקיים לא נמצאים בשטח השיפוט של קריית שמונה, וימית וחבריה חוששים שהמיתוג השלילי ירתיע ויגרום לאוניברסיטה לשמור מרחק מקריית שמונה.
כדי להבין את האבסורד, צריך לראות את רחוב יובל יניב, רחוב מרכזי בדרום העיר, בלב אזור התעשייה. הוא מוכר, בין השאר, בזכות המסעדה המיתולוגית "מאמא חלסה". המסעדה והרחוב משויכים עד היום לתחום השיפוט של הגליל העליון. במקום לשלם את כספי הארנונה לקריית שמונה, עסקים ומפעלים משלמים למועצת הגליל העליון של הקיבוצים. זוכרים איזו היסטריה חוללו במדינה מתנגדי הרפורמה כשנהגתה תוכנית לקחת כספי ארנונה מעיריות חזקות לטובת פיתוח הפריפריה?
פיתוח כולל של העיר יצריך חלוקה מחדש של שטחים שנשלטים היום בידי מועצת הגליל העליון. המלחמה המתמדת בין שתי בנות העיר, יפעת שאשא ביטון וימית ינאי מלול, תחוויר לעומת מלחמת העולם המוניציפלית הראשונה שעלולה לפרוץ, בין האגם הגווע והרעפים האדומים לבין רחוב שדרות תל־חי החוצה את קריית שמונה. √
"מאחר שתחנת המשטרה היחידה באזור ממוקמת בקריית שמונה, כל אירוע פלילי באחד מיישובי
הסביבה נרשם בתחנה בקריית שמונה", מסבירה לי ימית ינאי מלול, תוך שאנחנו דוהרים בערבות החולה ובשדרות תל־חי "הרוב הגדול ימשיך להחזיק במושגים הנקנים מהעיתונות, מהרדיו ומהטלוויזיה", כתב בשעתו יוסי שריד על העיר, "וימשיך לחיות ברושם השלילי שהצטבר משך 25 שנות קיומה של הקריה. אין זה מהדברים הפשוטים להסיר תווית שהוטבעה עמוק"
ב11 באוקטובר, ביום החמישי מאז פרוץ המלחמה, קבינט המלחמה קיבל את ההחלטה האסטרטגית המכוננת למיקוד המאמץ ההתקפי העיקרי בזירת עזה, תוך הגבלת פיקוד הצפון למאמץ משני במגננה. מאותה השעה נקבעו קווי המתאר למגבלות הלחימה בזירה הצפונית. מכאן ואילך התפתחה הלחימה בזירה בדפוסי התשה - כשלשני הצדדים, כל אחד ממניעיו, יש עניין בשימור המלחמה כמוגבלת. הלחץ הבינלאומי, בעיקר מצד הממשל האמריקני, תבע בעיקר מהצד הישראלי את שימור המלחמה במתכונתה המוגבלת.
למרות שימור המלחמה בממדיה המוגבלים, כבר בשבוע הרא שון נפל בידי חיזבאללה הישג אסטרטגי חסר תקדים: כל יישובי קו העימות שבצד הישראלי פונו מתושביהם, ורצועת היישובים שלאורך הגבול הפכה לאזור לחימה נטוש מכל ממד של חיים אזרחיים. התנועה ליישובים כמו חניתה או מנרה נעשתה למטרה מבצעית, והיתה לא פחות מאוימת מהתנועה למוצבי רצועת הבי טחון בימי לבנון, כמו קלעת בופור. נכון שגם בצד הלבנוני נעקרו מבתיהם כ 100 אלף אזרחים - אך מדינת ישראל לא יכולה לה שלים עם התוצאה במכלול משמעויותיה.
סמל לכוח עמידה
מאז הקמתם, כפר גלעדי וחניתה היו סמל לכוח העמידה של ההתיישבות החלוצית בספר. קריית שמונה ושלומי הן ערים שזכו בשנים האחרונות לתנופת התפתחות. עכשיו, לאחר חצי שנת מל חמה, כשלא ברור לאיש מתי וכיצד יוכלו התושבים לשוב לבתיהם, סוגיית הפליטות מציבה את מדינת ישראל במצוקה אסטרטגית שמשוועת למענה. מאז ימי תל חי חלפו יותר מ 100 שנים, וקשה לתפוס איך אותו הדיון מאותם הימים הראשונים חוזר בשנית במלוא האקטואליות.
בחורף ,1920 בימי המאבק על תל חי, זאב ז'בוטינסקי המליץ במאמר בעיתון "הארץ" לנטוש את יישובי אצבע הגליל, למען הגנה על חיי החלוצים. ברל כצנלסון הגיב בביקורת נוקבת: "אנו רוצים בחיים ויודעים את הצפוי לנו בלכתנו )אל תל חי ואל כפר גלעדי(, והולכים אנו מפני שאת שליחותנו אנו ממלאים. כי בכבוד היישוב ובנפשו הוא הדבר. כי לא שאלה של חלקת אדמה וקצת רכוש יהודי כאן, כי אם שאלת ארץ ישראל. כי העזיבה והנסיגה הן המופת החותך של רפיוננו ואפסותנו. וכי ההוכחה היחידה של זכותנו על ארצנו, על אחדות ראש פינה ומטולה, היא בעמידה קשת עורף, מבלי הביט אחורנית" )אדר תר"פ(.
מבחינה צבאית גרידא, מדינת ישראל יכולה לשאת מלחמת התשה בזירה הצפונית לתקופה ממושכת. כך היה, למשל, במלחמת ההתשה בחזית תעלת סואץ. אלא שכמו בכל מלחמה, ניתוח המצב לא ניתן למיצוי רק במבט לאומי כולל בתמונת המצב הצבאית. בהתאם לכך, תכלית המלחמה הישראלית בזירה הצפונית מתמ צה בחובה למקד את המאמץ בהשגת התנאים הנדרשים להשבת התושבים לבתיהם.
אף שהפליטות של אזרחים מאזורי לחימה היא תופעה נפוצה ואכזרית בשדות קרב, לא קל להסביר לישראלים כיצד ישראל נקלעה למלחמה שמחוללת גם אצלנו פליטות משמעותית, למרות עוצמתו של צה"ל. מאז סיום מלחמת העצמאות הצליחו הניצחונות המהירים של צה"ל לחסוך מהישראלים את סבל הפליטות. לכך כיוונה תפיסת הביטחון של בן גוריון, בחתירתה להכרעה מהירה של האויב תוך העברת המלחמה לשטחו. אך התלות הישראלית במלחמה קצרה ובניצחון מהיר הובנה לעומק בתפיסת המלחמה שהתפתחה אצל חיזבאללה וחמאס - בהכוונת איראן.
בהתאם לכך, הם כיוונו את רעיון המלחמה ובניין הכוח המלחמ תי שלהם לשלילת יכולתו של צה"ל לסיים את המלחמה בהשגת הכרעה ובזמן קצר. בהבנה זו של המלחמה המתמשכת, כנובעת במהותה משיטת מלחמה חדשה שהוצבה בשיטתיות כנגד תפיסת הביטחון הישראלית, מתחיל הסיפור שההנהגה והחברה הישראליות צריכות לספר לעצמן על הדרך הארוכה להבאת המלחמה לסיומה הרצוי. בהכרה זו, צריך להתחיל גם הדיון בשאלת המפתח: מתי וכיצד מתיישבי קו העימות בצפון יוכלו לשוב לבתיהם.
שיבה אל החלוציות
צה"ל בוודאי מחויב לפעול לכינון משטר ביטחון משופר, שיאפשר את שיבת התושבים לבתיהם, אך התניית השיבה בהש גת מצב ביטחון דמיוני שיהיה כמעט נטול סיכונים עלולה להותיר את היישובים נטושים לתקופה ארוכה מדי, וללא אופק לשיבה. ככל שתימשך המלחמה ולא ייווצרו תנאים נאותים לאבטחת חיי האזרחים במרחב הגבול, הפליטות תיעשה לנטל כבד על המדינה ולהישג משמעותי לאויב, באופן שמעורר עבורו תקווה להרחיב את ההישג, עד כדי הפיכת מרחבים גדולים בגליל ובנגב לנטושים מיושביהם לאורך זמן.
מצב כזה יחולל סדק עמוק בדימוי קיר הברזל הציוני. ראשי מו עצות בגליל ובנגב, המתנים את השיבה ליישובים בהבטחת תנאי ביטחון ודאיים, שכמעט אינם אפשריים, עלולים לעכב בדריש תם את שיבת התושבים לזמן ארוך. כאן נדרשת הנהגת המדינה לתיאום ציפיות כן ונוקב עם התושבים ועם הנהגתם.
ב 7 באוקטובר הוצבה החברה הישראלית על פרשת דרכים. הדרך האחת מוליכה לשיבה לרוח החלוצית, שהובילה עד לפני כמה עשורים את התפתחות המפעל הציוני. הדרך השנייה מבקשת את חיזוק המגמה של חברה אזרחית ליברלית נורמלית. בבחירה בין הדרכים יש גם אפשרות למיזוג, כפי שהיה כבר בשנים של פני הקמת המדינה, בין רוח החלוציות מעין חרוד ומנהלל לבין הנורמליות הבורגנית התל אביבית.
בהתאמה של המורשת החלוצית הזו לימים אלה, ניהול השיבה ליישובים ימצא השראה בהכוונה מעשית - לא רק בדפוסי התא רגנות המתיישבים, על בסיס גרעינים של צעירים אמיצים, אלא גם בגישת הניהול העקרונית של מאמץ ממשלתי ממוקד מצד כל רשויות המדינה, מתוך תודעת חירום חלוצית.
כך תיאר בן גוריון בשנים הראשונות למדינה את המאמץ לה תיישבות בְסַפר: "התיישבות לא רק לשם קיום המצווה הציונית של הארץ וקליטת העלייה, אלא כתנאי יסודי לביטחון המדינה". את הצעירים הנענים למשימה זו תיאר כ"מעפילים ועזי רוח חלוצים", וציפה מהם ש"יקימו יישובי ספר וכפרי ביטחון שישמשו חומת מגן חיה למדינה וקו ראשון בהגנתה" )"ייחוד ויעוד", עמ' .(57
במלחמה שאליה הושלכה ישראל באוקטובר ללא אופק ברור לסיומה, השיבה ליישובי הגבול מתוך תודעה חלוצית תסמן לחברה הישראלית את בשורת השיבה המחודשת לערכי היסוד הציוניים, שבלעדיהם לא יוכל להיבנות כושר העמידה ההכרחי להתמודדות במאבק קיומי הולך ומתמשך.
"העזיבה והנסיגה הן המופת החותך של רפיוננו ואפסותנו. וכי ההוכחה היחידה של זכותנו על ארצנו, על אחדות ראש פינה ומטולה,
היא בעמידה קשת עורף, מבלי הביט אחורנית" )ברל כצנלסון, אדר תר"פ(