נגעים של ייאוש

פרשת תזריע

כשהשתחררתי מהצבא, עבדתי כמה שנים כנהג אמבולנס במד"א. כשהיינו מפנים חולה לחדר המיון, היינו משתדלים להסביר לצוות בבית החולים בדיוק מה כואב לו, ובהתאם לתלונה הספציפית של החולה - האחות שקיבלה אותנו ידעה לאן להפנות את החולה ואיזה טיפול להציע לו.

אם יש לו כאבים בחזה הוא כנראה ישכב במיון הפנימי, ואם כואבת לו הבטן הוא יופנה למיון הכירורגי. אם כואבות לו הר גליים הוא יופנה לאורתופד, ואם כואב לו הראש ייתכן שיטופל בידי נוירולוג. אך מדי פעם היה מזדמן חולה שלא נכנס לאף אחת מההגדרות הללו. חולה שכשהיינו מבקשים ממנו להסביר מה מפריע לו - הוא היה מתלונן ש"הכל כואב לו".

ניתן היה לחשוב שחולה ש"הכל כואב לו" נמצא בוודאי במצב קשה במיוחד וזקוק לטיפול בהול ודחוף, אך מן הניסיון למד תי שהחולים הללו זכו דווקא ליחס פחות אינטנסיבי. לא פעם, במקום הערכה גופנית מקיפה, הם נשלחו להערכה רגשית או נפשית. נראה שהתלונה "הכל כואב לי" אינה תסמין של שום מחלה ספציפית. מהות האבחון היא בהבדלה שבין הבריא לחו לה, ובין הכואב לתקין. האמירה שהכל כואב שקולה במידה רבה להכרזה ששום דבר לא כואב. קשה ללמוד ממנה איזשהו תוכן בעל משמעות.

בפרשת "תזריע" מלמדת התורה על מחלת הצרעת. הופעתם של נגעי הצרעת גורמת לאדם להפוך לטמא, ונדרשת פרוצדורה ארוכה וממושכת הנעשית בידי הכוהן, בשיתוף המצורע, כדי להחלים מהצרעת, למגר את טומאתה ולהיטהר ממנה.

אך באופן תמוה ומפתיע, התורה קובעת כי לכלל הזה יש מקרה חריג היוצא מן הכלל: "ְו ִאם ָפּ רוַֹח ִתְּפַרח ַהָצַּרַעת ָבּעוֹ ר ְו ִכ ְסּ ָתה ַהָצַּרַעת ֵאת ָכּ ל ע וֹ רַהֶנַּגע ֵמרֹא וֹשׁ ְוַעד ַרְגָליו ְלָכל ַמ ְרֵאה ֵעיֵני ַהכֵֹּהן. ְוָרָאה ַהכֵֹּהן ְוִהֵנּה ִכְסָּתה ַהָצַּרַעת ֶאת ָכּל ְבָּשׂרוֹ ְוִטַהר ֶאת ַהָנַּגע וֹלּכֻּ ָה ַפ ְך ָלָבן ָטה וֹ ר ה וּ א")ויקרא יג, יב-יג(. כשהצרעת מכסה את כל הגוף, בלי יוצא מן הכלל, מהראש ועד לרגליים, האדם אינו טמא - אלא טהור. באופן פרדוקסלי, אם כל הגוף מצורע - זו לא מגה צרעת, אלא אין זו צרעת כלל. קצת כמו אצל אדם שמתלונן שהכל כואב לו, שפעמים רבות בעצם לא באמת חולה בשום מחלה מוכרת.

הכאב הוא קריאה לריפוי, הטומאה היא קריאה להיטהר, השבר הוא קריאה לתיקון והרע הוא קריאה להיטיב. אם "הכל כואב" או "הכל טמא" - אין שום אפשרות לתקן. אין מאיפה להתחיל, ואין שביל שדרכו אפשר להתקדם. כדי שהכוהן יוכל לסלול עבור המצורע את הדרך להחלמה ולטהרה - עליו לשרטט את גבולות הנגע, לתחום אותו ולהגדיר אותו. העור הבריא, המ קיף את הנגע, הוא המפתח לניצחון על הצרעת. אם הרע לא ניתן לתיחום ולהגדרה - אין כל משמעות להבחנה בין הטוב לבין הרע.

אנחנו נתונים כבר יותר מחצי שנה באחת מהתקופות הקשות ביותר שידענו אי פעם. הכאב עצום, הצער איום והדאגה מדי רה שינה מעינינו. אך הקולות הנשמעים מדי פעם במקומותינו, האומרים ש"הכל רע", הם קולות חסרי משמעות. יש לחברה שלנו נגעים בשפע - בממשלה, בצבא, במשטרה, בכלכלה, בכ נסת, ביחסי החוץ ובהפגנות ברחובות. בכל התחומים הללו, וכך גם ברבים נוספים, יש לנו בעיות רבות וקשות, אבל באף אחד מהם לא "הכל רע". מי שרואה רק חסרונות סותם את הגולל על האפשרות שאי פעם יהיה כאן טוב יותר, ונועל את הדלת בפני כל אפשרות לתיקון.

כשכל הגוף מנוגע - הנגע טהור, כי ברור שהבעיה אינה בנגע אלא במי שרואה אותו. התורה מניחה כי אין בעולם מציאות כל כך חד ממדית, וקובעת כי התרופה היחידה למי שרואה בכל נגעים בלבד היא פשוט להכריז שהם טהורים. אפילו במציאויות חשוכות, ואפילו באנשים, בגופים ובמוסדות בעייתיים ביותר, האור והחושך נמצאים בערבוביה. מי שלא מצליח למצוא בהם נקודה חיובית - מעיד בעיקר על צרוּת המבט שלו.

בשבוע האחרון שמעתי לא מעט קולות של ייאוש - החטו פים הנמקים במרתפי האויב, האיום האיראני, הדשדוש בלחימה בעזה והעימותים ברחובות גרמו לכמה מחבריי לראות את הת מונה בגוונים שחורים במיוחד. דווקא בזמנים כאלו, חשוב לזכור שהקול שבעבורו אפילו האור שבקצה המנהרה הוא אורה של הרכבת הבאה לדרוס אותנו - הוא קול חסר משמעות. אין שום עניין להשמיע אותו, ואין צורך להקשיב לו. הנגעים חייבים להיות תחומים ומוקפים בעור בריא. אם כל הגוף מנוגע בעי נינו - הנגע דווקא טהור. ●

הכאב הוא קריאה לריפוי, הטומאה היא קריאה להיטהר, השבר הוא קריאה לתיקון והרע הוא קריאה להיטיב. אם "הכל כואב" או "הכל טמא", אין שום אפשרות לתקן