חצי שנה היא רק אמצע
רואי השחורות הכריזו על השלב הנוכחי כסיום המערכה הצבאית, ובדרכם הדהדו את חוסר האחריות ההיסטורי של המפגינים ברחובות ● אנחנו בעיצומה של המערכה ● ומה רוצה ניקרגואה מאיתנו
1 מועקה פנימית ברחובותינו. חצי שנה לתוך המלחמה - וכבר ניסן הגיע, ריח פרחי ההדרים מכה באפנו, ומו עקה נוראה יושבת על הלב. המלח מה ממשיכה בעוד אחינו ואחיותינו בצרה ובשביה. בהתבוננות פנימית, אני מגלה שהמועקה לא נובעת מהמערכה הצבאית בד רום, וגם לא מזו הממתינה בצפון. אלה המראות שחשבנו שנפטרנו מהם ושעכשיו חזרו לרחו בות. האמירות הקשות של חוג חברתי שהכרנו מהשנה שקדמה ל 7 באוקטובר כלפי חלקים חיוניים בעם, כאילו איננו חולקים גורל משותף. מי מדבר בצורה נוראה כזאת, בזמן שחיילינו נלחמים על חיינו? בכל פעם שאני שומע את המילים העבות ניתזות בקול גס לעבר כולנו, עולים בי דברי מייסד אומתנו: "ַרק ֵאין ִיְרַאת ֱאלֹה ָּקוֹם ַהֶּזה, ַוֲהָרג"...ינִוּ
לא רק יראת אלוהים נעדרת, אלא גם יראת ההיסטוריה של עמנו. לנוכח מלחמת האחים שפרצה בירושלים הנצורה, קציני הצבא הרומי ייעצו לאספסיאנוס מפקדם להסתער על העיר ולנצל את המהומה הפנימית כדי לכבוש אותה. אספסיאנוס סבר אחרת: תנו ליהודים לכלות זה את זה - וירושלים כבר תיפול לידינו כפרי בשל, אמר לפקודיו. הוא צדק. ובחזרה לימינו. ההפגנות ברחובותינו לא מבטאות דאגה לגו רל האומה, וגם לא לגורל בני הערובה. מדובר בנרקיסיזם חברתי המבקש לשעבד את כולנו להשקפת העולם שלו. אין בו ביקורת עצמית, אלא הטחת האשמות באחרים. הקשיבו טוב למילים העבות המוטחות בנו. הן נעדרות הב חנה וצובעות את המציאות בצבע אחיד וחסר יראת אלוהים.
2 מתנפצים אל סלע המציאות. שמעתי את הטענה שלפיה עד 6 באוקטובר היה מעמדנו הבינלאומי טוב, ורק בעקבות 7 באוקטובר הוא החל להתערער. פעמים רבות הטענה מגיעה עם המסקנה שהפתרון הוא מדינה פלשתינית. לא ייאמן, אך עדיין קיימים בתוכנו תמימים המאמינים שקיים הבדל מהותי בין רצועת עזה ליהודה ושומרון, או בין חמאס לרשות הפלשתינית.
ההבדל הוא טכני בלבד: ברצועת עזה נסוגונו לגמרי, לאחר שהראינו לאויבינו שאיננו רוצים להילחם על אחיזתנו שם. קיווינו שיפריחו את חבל הארץ הזה וימחישו לספקנים שיש תקווה לשלום. מה שקרה מאז אינו תאונה, וחמאס לא השתלט על רצועת עזה במקרה - המשימה העליונה של כוחות הרשע מסביבנו היא השמדת ישראל. לשם כך הם מוכנים להקריב הכל. חיי האוכלוסייה הם עניין משני למטרת העל. זה כתוב במסמ כים רשמיים, וגם באלפי הצהרות, ראיונות, נאומים ומעשים. רגע לאחר שלא נשלוט בגב ההר, חלילה, תקום שם ישות טרור נאצית שתרצה לשחזר את טבח 7 באוקטובר. זו מסקנה הגיונית ממאה שנות ההיסטוריה האחרונות.
7 באוקטובר המחיש את מטרתם. לו יכלו - היו עושים כך לכולנו. הם הרי חילקו ביניהם את הארץ ומינו מושלים על הקנטונים שיקימו פה לאחר כיבוש ישראל. ולשווא ראשם של הכסילים מתנפץ אל סלע המציאות, תוך שהם ממלמלים "מדינה פלשתינית" ו"פתרון שתי המדינות".
3 ניקרגואה,איראן ואנחנו. השבוע ראיינו אותי ב ,BBC בעקבות תביעה המוגשת בידי ניקרגואה בבית הדין הבינלאומי בהאג נגד גרמניה, בשל אספקת נשק לישראל. מדובר במדינה דרום אמריקנית כושלת, שרוב ימיה עד כה היו תחת משטר אימים דיקטטורי ושמצאה חסות כלכלית אצל איראן. עכשיו היא מטיפה מוסר. כמו במקרה של דרום אפריקה, איראן מפעילה את בני החסות שלה בעולם נגד מדינת היהודים והמערב. אנחנו נלחמים בח מאס, בחיזבאללה, במיליציות הסוריות, בחות'ים בתימן ועוד - בעוד ראש הנחש סופר את המזומנים ביציאה ועדיין נותר ללא פגע. לא לעולם חוסן.
תהיתי באוזני המראיין: היכן היו כל הנשמות הטובות כשב שאר אל אסד טבח חצי מיליון מאזרחיו ועקר 11 מיליון פליטים ממקומם, ולא הרשה להם לשוב לשם? כשערבים או מוסלמים טובחים בדומים להם - העולם מפטיר מילים כדי לצאת ידי חובה. כשהיהודים מגינים על עצמם ותוקפים את אויביהם - העולם מתאמץ לעצור בעדנו. אמרתי שצבועי העולם הועידו ליהודים תפקיד אחד בהיסטוריה - להיות קורבנות, ובכך להמשיך לייצג את הדימוי המכונן של התרבות המערבית באלפיים השנים האחרונות - יהודי צלוב.
עם הקמת מדינת ישראל ישו ירד מן הצלב, לבש את טליתו וחזר להיות יהודי גלילי בארצו, רק שכעת הוא אוחז בנשק ומגן על עצמו מפני צליבה. לזה האנ טישמים לא מוכנים. באותה המידה, בעולם המוסלמי היהודים היו בני חסות, ד'ימים מושפלים שנאלצו לשלם ג'יזיה, מס שאפשר להשאירנו בארצותיהם. גם המעמד המכונן הזה שובש עם הקמת מדינת יש ראל. לפתע היהודים הפכו לריבוניים, וזה הפריע ברמה קיומית לאסלאם הפוליטי הקיצוני, שאיראן היא ראש החץ שלו.
בעולם של דימויים מכוננים כאלה, חשוב לא לי פול למלכודת רציונלית, כאילו איננו מתעניינים בסמלים ובמילים, אלא רק באינטרסים כלכליים ומדיניים. היינו שם. חשבנו שחמאס מעדיף רווחה כלכלית על פני חורבנה של ישראל - התבדינו. אנ חנו עדיין חושבים שהרשות הפלשתינית מעוניינת ברווחה כלכלית על פני חורבננו. אולי נלמד?
4 מטריאליזם היסטורי ומטאפיזיקה. המערכה בדרום מתמודדת עם עשרות שנות הזנחה מדינית, פוליטית וצבאית, וגם רעיונית, שכן במרוצתנו אחר שקט זמני העדפנו לא לקרוא את אמנת חמאס כתוכנית פעולה, אלא כדיבורים בעלמא. מי שמ פרש את המראות ברצועת עזה כסוף המלחמה, או חלילה כהפסד, נחפז לקבוע את האמצע כסוף. אנ חנו בעיצומה של המערכה. לא סיימנו. כך גם ביחס ללחץ הבינלאומי הגובר, מה שמביא את מכריזי "סוף המלחמה" לדבר על "דרדור מעמדנו" ולהחליש את רוחנו תוך ערעור צדקת מאבקנו. אנשים כאלה קו ראים את ההיסטוריה ברובד מטריאליסטי, אינטרסים וכוחות ונרטיבים שונים ללא אמת ברורה.
אבל אנחנו עם עולם, ואי אפשר לקרוא את ההיסטוריה שלנו במבט כזה בלבד. דרושה קומה נוספת - הפרספקטיבה המטאפי זית. לולא היא, ספק אם היינו שורדים בגיא צלמוות של עמים ולאומים, מלחמה וחורבן, ללא ארץ, נתונים למשיסה מתמדת
ִּי ג ַּ ֵמע ַּ 0שֵֹמר, וְּגבִֹהים ֲעֵליֶהם", כך לימד אותנו החכם מכל אדם. אין בעולם היסטוריה דומה לשלנו. מאז נחרבנו וגורשנו, נדדנו בארצות שונות. חלק ניכר מאיתנו הת בולל ונטמע בעמים האחרים, וחלק אחר נרצח במיתות משו נות - ועדיין אנחנו חיים וקיימים. עוד הצלחנו לשוב אל הארץ שממנה גורשנו, ולקומם בה מחדש את עצמאותנו המדינית - שלוש שנים בלבד לאחר ששליש מעמנו הושמד, ותוך מלחמה איומה מול צבאות גדולים שפלשו לארץ כדי להשלים את המ לאכה שהנאצים לא סיימו. עם ששרד את השואה הוא עם נצח. ברגעים הקשים, כדאי שנשאב נחמה ועידוד מהדרך הארוכה שעשינו. יש בה הבטחה נצחית להמשך קיומנו. לא שבנו הביתה כדי להיחרב שוב. הקשיים הנוכחיים הם זמניים, ובעוד כמה שנים נהיה במקום טוב בהרבה מזה שהיינו בו ערב המלחמה. סבלנות דרושה לנו, ואמונה בנצח ישראל. ●
אי אפשר לקרוא את ההיסטוריה שלנו במבט מטריאליסטי בלבד, דרושה הפרספקטיבה המטאפיזית. לולא היא, ספק אם היינו שורדים בגיא צלמוות של עמים ולאומים, מלחמה וחורבן, ללא ארץ, נתונים בידי זרים