על דעת עצמו
"לא היו לנו אפודים קרמיים או שכפ"צים. רק קסדה אחת מתפרקת ממלחמת יום כיפור" נועם דוד, בן 18 ממכינת עין פרת בכפר אדומים, הציל רבים ופינה גופות תחת אש
"שבת, שמחת תורה, שבע בבוקר. ארז אשל, ראש המכינה, פרץ לקרוואן וצעק: 'קומו, יש מתקפה של אלפי טילים מעזה'. אנחנו פות חים חדשות וארז אומר: 'בוא, נוסעים לדרום'. בלי לשאול שאלות החלפתי לדגמ"ח ולנע לי טיולים.
"בשבע וחצי התחלנו לדהור לעבר הדרום. ארז, אני ויהודית הקצינה של בסיס זיקים, שסגרה שבת בבית ובתחילת האירוע הוקפצה חזרה לב סיס. רקטות עפו מעל הראש. הורדנו את יהודית בבא"ח עורף, נסענו לכיוון זיקים ושם הבנתי שא נחנו במלחמה. על הכביש היו שכובים שני מח בלים שזה עתה חוסלו על ידי חבורה של חיילים ממגלן. תוך כדי סריקה שאין עוד מחבלים אנחנו מקבלים התראה מיהודית שיש עשרות מחבלים בתוך הבסיס שבו הורדנו אותה.
"ארז הסתכל עלי ואמר: 'יש לנו הזדמנות עכשיו לפעול ולהציל חיים, אני יודע שזה לא המצב הבטוח ביותר. אם זה לא מתאים לך ניסע חזרה לכיוון המכינה'.
"בהבזק של רגע שמרגיש כמו נצח גוללתי בראשי את סיפור הבריחה של קרובי משפחתי מהשואה ואת סיפור העלייה של הורי מארצות הברית. אבל יותר מכל חשבתי על אחי הגדול אביאל צועק 'אני נשבע' ברחבת הכותל לפני כשנתיים בטקס ההשבעה שלו לצה"ל. חלפה בי צמרמורת והבנתי שעל זה גדלתי, על זה חונכ תי ובשביל זה אני מוכן לסכן את חיי. החלטנו להיכנס ולהילחם.
"העלינו חיילים ממגלן על הטנדר והתחלנו בנסיעה מתוחה לכיוון הבסיס שהותקף. ארז ירד, נתן לי את האקדח שלו ואני התיישבתי ליד ההגה. לקחנו פצועים, נסענו לבית החולים ברזילי וחזרנו לאסוף פצועים. אחת מהם היתה אשתו של רב, שבא לשמח את הלוחמים בחג בבסיס. פצועה אחרת היתה חיילת שכדור פגע בפניה. בהתחלה חשבתי שהיא הרוגה, אך בדי עבד גיליתי שבזכות המהירות שבה פינינו אותה היא הצליחה לשרוד. העמסנו לא רק פצועים אלא גם גופות. אני לא אשכח את הפנים של הלוחם ממגלן שנהרג. שעה קודם עוד דיברנו בזירה שליד זיקים.
"במשך כל היום בחרתי לנתק את הרגש ופשוט לפעול כמה שיותר מהר. נחלקנו לשני צוותים. ארז נהג באמבולנס, שאותו לקח אחרי שנהגו נהרג, ואני בטנדר. בצהריים הגענו לחוף זיקים. לקחנו אלונקות ופינינו גופות של דייגים שנרצחו על ידי מחבלים שהגיעו מהים. נזכרתי איך לפני שנה הייתי בגיבוש שייטת, רק שהפעם במקום שקי חול סחבתי גופות על האלונקה.
"יצאנו מאשקלון והגענו לכביש .232 לאורך כל הציר היו רכבים שעלו באש או שהיו מנופ צים מירי. לי ולארז לא היו אפודים קרמיים, לא שכפ"צים ולא רכב ממוגן. היתה לנו רק קסדה אחת מתפרקת ממלחמת יום כיפור.
"בחמש וחצי אחה"צ החלטנו לנסוע לקיבוץ בארי, שם ארז רצה לחפש את יוסי בכר, מפקד אוגדת עזה לשעבר, שלא שמעו ממנו מהבוקר. בשלב זה ארז הסתכל עלי ואמר 'חזור לאמבו לנס, אתה לובש חולצה לבנה ונראה כמו מחבל ועלול להיות פה דו"צ'. בדרך חזרה לרכב עב רתי ליד מחבל מת ולקחתי לו את הקלצ'ניקוב. אחרי כמה דקות ארז הגיע ואמר שמתחילים לפנות משפחות.
"במקביל התבקשנו לפנות גופות של שני לוחמי סיירת מטכ"ל שנהרגו. רק למחרת הב נתי שאחד מהם היה נווה לקס ז"ל, בוגר מחזור כ' של מכינת עין פרת, אחד החברים הקרובים של אחי הגדול אביאל.
"באחד הבתים מצאנו אישה באמצע לידה. כבר ירדו לה המים והיא היתה בצירים מתקדמים. הובלנו אותה לאמבולנס, ואת בעלה ושני ילדיה העלינו לטנדר שלי. בנסיעה לבית החולים שאל הבן הקטן את אביו: 'אבא, למה האנשים הרעים עשו לנו מה שהם עשו?'. והאב, כשהוא דומע, ענה: 'מתוק שלי, אני לא יודע'".
"בצהריים הגענו לחוף זיקים. לקחנו אלונקות ופינינו גופות של דייגים שנרצחו על ידי מחבלים. נזכרתי איך לפני שנה הייתי בגיבוש שייטת, רק שהפעם במקום שקי חול סחבתי גופות על האלונקה"