18 שעות בשקט בממ"ד
"הם כיבו לנו את החשמל, אז הדלקתי אור בטלפון ועשיתי צלליות לאחותי כדי להעביר את הזמן" יהונתן פרידלנדר, בן 11 מקיבוץ בארי, מתאר את השבת השחורה מזווית הראייה של ילד
"קמתי בבוקר ב .6:40 בדרך כלל בשבת אני מתעורר ב ,8:30 אבל ההורים העירו אותי בבוקר כי היה צבע אדום. אנחנו די רגילים לזה בקיבוץ אז נכנסנו לממ"ד.
"מאוד חיכיתי לאותו יום כי היתה אמורה להיות לנו עפיפוניאדה. חשבנו שניכנס לכמה דקות לממ"ד ונצא. בשעה 7:00 יצאתי לשי רותים וכשחזרתי הבאתי איתי שתי בובות. לא ידעתי מה יקרה ובטח לא שנישאר שם כל כך הרבה זמן. שמעתי את ההורים מדברים על חדי רת מחבלים. זכרתי שהיה פעם אירוע של חדירת כמה מחבלים לקיבוץ והכל היה בסדר, אבל הם המשיכו לדבר אז התחלתי להילחץ.
"פחדתי ובכיתי כי לא רציתי שייגמרו לי החיים. בשלב מסוים הבנתי שלא יעזור לבכות, אז הפסקתי וניסיתי להעביר את הזמן. בהתחלה הייתי כמה שעות בטלפון ואפילו שלחתי הוד עות פרידה לחברים שלי, אבל אז הבנתי שצ ריך לשמור סוללה והיה די משעמם. הייתי עם אמא, אבא ואחותי הקטנה, בת ארבע. אחותי ילדה מאוד רועשת ולהיות 18 שעות בממ"ד בשקט היה לה קשה.
"פתאום נכנסו לנו מחבלים הביתה. זה קרה בדיוק כשאמא היתה בשידור אצל דני קוש מרו. שמענו רעש חזק בדלת שלנו ואז משהו נשבר. הם ניפצו לנו את הדלת הקדמית בני סיון להיכנס, וכשלא הצליחו עברו לאחורית. הם נכנסו הביתה, שברו דברים, ואז הם ניסו לפרוץ לדלת של הממ"ד. אבא חיבק אותנו כי הוא היה בטוח שזה נגמר.
"הם התחילו לסובב את הידית של הממ"ד, ואבא קפץ מהמיטה וסובב אותה חזק לצד השני. זה קרה בערך ארבע פעמים. הם לא הצליחו, הלכו והמשיכו הלאה. הם כיבו לנו את החש מל, אז הדלקתי אור בטלפון ועשיתי צלליות לאחותי כדי להעביר את הזמן.
"בממ"ד שמעתי שדוד שלי, אוהד בן עמי, חטוף בעזה. פרצו לו לממ"ד ולקחו אותו. אמרו שדודה שלי, אשתו, נעדרת אבל כעבור כמה ימים גילינו שגם היא חטופה.
"חבר קרוב שלי, שלמד שנה מעלי, מת. במשך כמה שבועות אמרו שהוא נעדר, ואז מצאו את הגופה שלו. אהבתי אותו. הייתי בה לוויה שלו ובכיתי.
"בעשר בלילה נרדמתי, ואז התעוררנו מרעש חזק בבית. הבנו שאלה חיילים, אז אבא שלי שאל מה השם של המפקד שלהם, וכשאמרו לו 'שגיא מהרצליה' הוא החליט לפתוח. הצוות של שגיא חילץ אותנו מהבית, וכשיצאנו היו זכוכיות בכל מקום ואפילו לא הספקתי לנעול את הנעליים שלי אלא את אלה של אמא ומהר יצאנו. הייתי צמא אז שתיתי משלוקר של אחד החיילים, ופשוט התחלנו ללכת.
"הלכנו די הרבה, וכל הזמן עצמתי עיניים כדי לא לראות את הגופות. הגענו לג'יפ שלקח אותנו ליציאה מהקיבוץ, ומשם אספו אותנו. כשיצאתי זה היה הרגע הכי מאושר בחיים שלי.
"ארבעתנו שרדנו, אבל אני מתגעגע הבי תה. היה לי תוכי, צ'אמפ, שלא הכנסנו אותו לממ"ד כי הכלוב שלו גדול. כשרצינו להכניס אותו זה כבר היה מאוחר מדי כי המחבלים היו בחוץ וחששנו לצאת. כשיצאנו הוא לא היה שם. הבנו שמצאו את הכלוב בקיבוץ, אבל צ'אמפ לא היה בתוכו".
"חבר קרוב שלי, שלמד שנה מעלי, מת. במשך כמה שבועות אמרו שהוא נעדר, ואז מצאו את הגופה שלו. אהבתי אותו. הייתי בהלוויה שלו ובכיתי"