משואה עם סרט בשרוול
יום העצמאות מתקרב, ולכולנו תציק השאלה איך נחגוג בשנה הזאת: האם עם אירועים המוניים, כרגיל, או דווקא בהנמכת ווליום? ההצעה שלי: כמו במשחקי כדורגל, שם אמנם עולים אל המגרש - אבל לא שוכחים גם את סממני האבל
בחג הפורים שחלף
התברר עד כמה עם ישראל לא מסונכרן. בכל הנוגע לאירועי יום העצמאות ההולכים וק רבים, אני ממליץ שלא נחכה לרגע האחרון לטפל בעניין הזה.
זה נוגע לרלוונטיות של הסיפור היהודי. בחלק מהערים היה ברור שבשנה כזאת, כשהחטופים עדיין בעזה, כשמשפחות רבות אבלות על בניהן ובנותיהן וכשיישובי הצפון שוממים ופגועים, אי אפשר לחגוג בכל העוצמה. אירועים קטנים ומסיבות בית ספר - כן, אבל עדלאידע - לא. ובכלל, מורידים את הווליום.
בחולון ובתל אביב, למשל, שם העדלאידע היא מסורת קבו עה, העיריות הודיעו מראש שהאירוע לא יתקיים השנה. ערים אחרות התקשו להבין את זה. בירושלים התעקשו על תהלוכה גדולה ומושקעת, אף ששנים רבות זה לא קרה ברחובות הבירה.
בימים האחרונים שלפני פורים התקיימו בירושלים ויכוחים עזים. העירייה השקיעה באירוע, האמינה בו והתקשתה לשמוע את הביקורות של מי שחשבו שזה לא לעניין. משפחות חטופים מצאו את עצמן במקום הלא נעים של מחרי בות שמחות, כאילו חסרות להן צרות. מצדדי העדלאידע טענו שדווקא בז מנים כאלה כולנו צריכים קצת שמחה ועידוד. המתנגדים אמרו שתהלוכה ברחוב היא לא "קצת שמחה", אלא חוסר התחשבות משווע.
בסופו של דבר, כל אחד מהצדדים ויתר מעט, והוחלט על פשרה שה תקבלה על דעת כולם. גם אלה שלא היה בהם כוח לצאת מהבית ולחגוג.
תכף יבואו ימי ספירת העומר, ואנשים שומרי מסורת יורידו הילוך, לזכר אסון שהתרחש אי אז בימי רבי עקיבא ובר כוכבא. לא יתקיימו חתונות, ויהודים רבים יעשו פחות קניות וישמעו פחות מוזיקה. אני רוצה לראות את האיש שיגיע לשכונה דתית בימי ספירת העומר או בין המצרים, וינסה להרים שם מסיבה. האם אפשר בכלל לדמיין אותו מסביר להם שהוא דווקא רוצה לחזק את רוחם? איך קרה שדווקא אנשים רבים שמקפידים על מנהגי האבל של ספירת העומר וימי החורבן, מאמינים שאין שום סיבה להמעיט בשמחה השנה?
כששאלו אותי בבית הכנסת שלי איך הייתי רוצה שנעשה את פורים, עניתי: כמו בכדורגל. עולים עם סרט שחור על השרוול, ומשחקים. באופן אישי, הייתי רוצה שכל אירועי יום העצמאות השנה יתקיימו בלוויית אקט סמלי של אבל. ווליום מונמך. כמי שבעברו גם הדליק משואה בהר הרצל וגם הנחה את טקס המשואות, אין לי עדיין רעיון איך עונדים סרט אב לים למשפט "ולתפארת מדינת ישראל".
גם בימי שגרה וחולין
אני חושב בעיקר ביהודית. אני חוגג בעיקר את הלוח העברי ומצטט את ארון הספרים שלנו. אבל כשמתקרבים החגים זה נעשה הרבה יותר חזק. בעיקר בפסח, שהוא החג של הסיפור שלנו. ובעיקר השנה, כשרבים מאיתנו מאמינים שאנחנו חייבים לחזור שוב לסיפורי היסוד ולהפיח בהם חיים מחודשים.
תמיד חשבתי שבכל סיפורי יציאת מצרים ואותן 40 שנה במדבר היתה דמות אחת מפוקפקת. אני מדבר על בלעם בן בעור. התורה מציגה את הברנש הזה כמכשף מדייני מפורסם למדי שמעניק לפרנסתו שירותי קללה, בעיקר לגופים גדולים. זה שיגע אותי. איזה מין מקצוע זה "מקלל", שאלתי את עצמי.
אכן, בשכונות שבהן גדלתי היו כמה מקללים מרשימים למדי. חלקם התמחו ביכולת העתיקה ללכת עם הקללה כל כך רחוק אחורה, עד שהתמונה דוהה לח לוטין וכבר לא ברור ממה בדיוק אתה אמור להיעלב. הלהטוט רק מתחיל ברמות של "בו דיז'דבו דיבוק" )אבי הסבא של אבי אביך...(. אין ספק שהיו שם כמה חבר'ה שידעו לקלל, אבל אף אחד לא חשב לשלם להם על זה.
ואז הגיעה מכונת הרעל, שמייד ארחיב בעניינה, ופתאום כל הקונספט של "מקלל רשתות מקצועי" חזר להיות רלוונטי מאי פעם. לא להאמין שמכל הדמויות בספר הספרים - דווקא את בלעם החלטנו להפוך לכוכב תרבות.
מכונת הרעל היא אסון לאומי.
ומכיוון שאני יודע שחלק מהקוראים כבר ממהרים להרים גבה, אמהר גם אני ואומר - כן. יש דבר כזה. זה שירות קיים, ואפשר לר כוש אותו בכסף או ליזום אותו, במטרה לאמלל את יריביך
ולהשמיץ אותם עד עפר.
מדובר באחד מהנזקים הכבדים ביותר שהביאה איתה תר בות הדיגיטל והפייק ברשתות. וכן, "מכונת הרעל" - שאינה שייכת דווקא לימין או לשמאל - היא נפוצה ומזיקה מספיק כדי שאפשר יהיה להגדיר אותה כאסון לאומי, ולדרוש שאם אכן ישראל חפצת החיים רוצה להיערך ל"יום שאחרי", היא צריכה לבער מתוכה את המנגנון הזה. לולא זה, יהיה קשה הרבה יותר לנסות לגשת להבראה ולתיקון, ולערוך בדק בית לערכי היסוד שעליהם אפשר לבנות חברת מופת, או לפחות חברה סבירה, מהאנשים הנפלאים שחיים כאן.
איך אני יודע שיש מכונת רעל? כי במו עיניי ראיתי. בק טנה, כמו שאומרים. והרבה לפני 7 באוקטובר, קודם שנחטפו החטופים ונפלו השמיים. זה קרה לפני שנה או שנתיים בערך, ואני סבור שכתבתי כאן כמה מילים על כך.
לגן של בתנו הקטנה הגיעה גננת לא מתאימה. חוץ מתעודת גמר, רוב הכישורים הבסיסיים שבלעדיהם אי אפשר לעבוד עם ילדים היו חסרים לה. מיום ליום הגן קרס, והכל הלך והתפרק.
תחשבו על אדם שיגיע לשכונה דתית בימי ספירת העומר כדי להרים מסיבה. אפשר לדמיין אותו מסביר שהוא "בא לחזק את רוחם"?
בהתחלה חשבנו שהגננת צריכה עזרה. בהמשך הבנו שהיא, ובעיקר אנחנו, צריכים החלפה. גננת אחרת.
בלחש ובחשש אמרו לנו הסייעות שהן לא יכולות לספר בקול רם את כל מה שהן רואות וחושבות - אבל הילדים דיברו. ואז הגיע הקש ששבר את גב ההורים: במהלך חודש אחד היו חמישה ילדים שונים מאותו הגן, שבזמן המקלחות וההשכבה אמרו להורים שלהם שהם רוצים למות. זה היה שיא השיאים, כמובן.
אבל היה לנו ועד הורים טוב, והיינו בטוחים שברגע שרק נדבר עם הגורמים האחראים ונציג את הבעיה - כולם יבינו מה צריך לעשות, יבואו לעזרתנו ויעזרו לפתור את העניין. בתוך ימים ספורים תימצא לנו גננת חלופית, ואילו לאישה הטובה ההיא יימצא תפקיד מכובד אחר. משהו שהוא לא גננת, בכל אופן.
מה שקרה למעשה היה מדהים למדי: קצת אחרי שהעברנו את הסיפור הלאה (למשרד החינוך, להסתדרות המורים, לעירייה ולמי לא) גילינו שמישהו משמיץ אותנו, את הורי הילדים בגן. זה קרה ברשתות השונות, וזה היה עקבי ומתוזמר. גורמים אנונימיים החלו להתערב בתקשורת בינינו לבין המוסדות, רק כדי לטעון שהורי הגן המדובר הם חבורה של קיצונים אלימים. מטורפים, למען האמת. פה ושם נשמעו איומים מרומזים על תביעות, ומישהו גם הזכיר את המילה "אנרכיסטים".
אף מוסד לא אוהב תלונות ומתלוננים - אבל במקרה שלנו מישהו ממש השקיע בניסיון לגרום להורים להתחרט. מישהו גייס מנגנון מלוכלך, שכל תפקידו הוא לסייט את חייך עד שתבין שעלול להיות אפילו יותר גרוע, ותוותר מרצונך על זכותך להתלונן. זה היה הזוי. יותר משזה היה עברייני - זה היה מגוחך. אבל זה היה.
המערכת ניסתה לגרור אותנו בדחיות עד לחופשת הפסח, רק כדי להגיד לנו ששנת הלימודים בעצם כבר מסתיימת ואין שום טעם לערוך שינויים בשלב הזה. אבל אנחנו הורים שאוהבים את הילדים שלהם, ולא ויתרנו. הקדשנו לזה כמה חודשים, ערב־ערב. נעזרנו בעורך דין חזק, שידע מה עושים במקרים כאלה (לוקחים עורך דין חזק), ופתאום התברר שיש פתרון, ויש ממלאת מקום מקסימה ונהדרת.
הילדים פתאום החלו לבוא לגן בשמחה ולחזור ממנו בחיוך וע־ אבל את המהלך ההוא של ניסיון ההשמצה לא שכחנו. דיין, כשאנחנו פוגשים מישהו מההורים האחרים (אחלה בני אדם, תודה ששאלתם) - אנחנו מחייכים חיוך מר כשהסיפור המוזר הזה עולה, ומודים שהתסריט די דומה להרעלה המתוזמרת שמתדלקת את הסכסכנות הפוליטית בישראל בקנה מידה גדול פי כמה.
הייתי רוצה שכל אירועי יום העצמאות השנה יתקיימו עם אקט סמלי של אבל. אין לי רעיון איך עונדים סרט ל"ולתפארת מדינת ישראל"