ופתאום כולם קראו: "אדרבה!"
תפילה משותפת של חבורת ישראלים מגוונת על קברו של צדיק במסע לפולין הזריקה בי מחדש תובנה אופטימית: "ביחד" היא לא מילה ריקה בכרזה ושם, לראשונה מאז 7 באוקטובר, סוף־סוף פרצו אצלי הדמעות
זו היתה שיחת מטוס
סטנדרטית. כזו שמ תנהלת כשהגוף מעוות בזוויות משונות והראש נחבט כל העת בתא המזוודות שלמעלה. נוסעים אחרונים עדיין עשו את דרכם בתווך, ואני עמדתי ושוחחתי עם צבי, שאותו הכרתי דקה אחת קודם לכן.
צבי עומד בראש ארגון שמוציא קבוצות לסיורים בפולין, והוא יושב כאן במסגרת קבוצה כזו שטסה לקרקוב. גם אני הייתי במטוס בנסיבות דומות. הוא ותיק, חכם וידען, ועל כן אני מוציא ממנו את מרב האינפורמציה. הוא בקי בכל האתרים, יודע מה חשוב ומה פחות, מעניק טיפים והמלצות, ואפילו מכיר מחירים בחנויות, במוזיאונים ובמוסדות תרבות.
רגע לפני שאני פונה ושב למקומי, צבי מחזיק בי ואומר עוד משהו: "זאת הפעם הראשונה שלך מאז 7 באוקטובר, כן? אז תראה שהכל ייראה לך אחרת. לגמרי לגמרי אחרת". הוא היה כל כך נחרץ וטוטאלי, עד שהייתי בטוח שהוא צודק. רק בה משך יתברר לי עד כמה.
מסע לפולין.
קבוצה של עיתונאים, עיתונאיות ואנשי תרבות ישראלים. אנחנו נמצאים כאן במסגרת מסע בעקבות תנועת החסידות, שיש לי הכבוד להובילו. זו קבוצת לימוד עיונית שמנסה להתחקות אחרי שורשי החסידות, לערוך היכ רות איתה ועם מורשתה. הנסיעה לפולין מטרתה כפולה: גם לראות את המקום שבו נבטה ונולדה התנועה, שמאות אלפים מבני העם היהודי התחממו לאורה, וגם לראות את המקום שבו רובם עלו בסערה השמיימה. רוב הנוסעים בטיסה לא קשורים אלינו. הם חסידים מהארץ ומניו יורק שנוסעים להשתטח על קברו של רבי אלימלך מליז'נסק. עוד ידובר בו.
לצידם אנחנו. קבוצת עיתונאים שאולי חלמו, חוץ מההשתלמות המקצועית והעיונית, גם על רגע של ניתוק. איזה ניתוק ואיזה נעליים - רובם ככולם בקשר עם מערכותיהם. אחד מאיתנו הוא כתב בתחומי הביטחון. הוא מחזיק במכשירו הסלולרי ובכל רגע אומר: "וואו". כל "וואו" כזה הוא סיבה להיסטריה. אף אחד לא חושב שזו תוצאה מפתיעה במשחק ספורט.
ומרגע לרגע הכל מסביב צועק יותר ויותר: "המצב". זה מתחיל באולם הנוסעים הנוגה בשדה התעופה, שאף שהוא מלא ואפילו די עמוס - דוק של עצבות נח עליו ומשהו מאוד מוזר מרחף בחללו. זה ממשיך במטוס ומתעצם כשדורכים על האדמה הזרה. במיוחד האדמה ההיא. אין רגע או חוויה מדויקים שבהם זה קופץ, אבל הכל מורגש אחרת. הייתי כאן, בדיוק בנקודות האלה ובדיוק באתרים האלה, פעמיים לאחרונה. באמת שזה שונה.
ביום השלישי הגענו לליז'נסק.
זה קרה ימים ספורים אחרי תאריך ההילולה. במקום עוד היו שרידי המב קרים. אוהלי ענק היו פרושים מעל לציון, ופועלים חרוצים פירקו אותם במרץ. הרוח טלטלה קירות ברזנט רופפים בעוז, והם נחבטו בעמודי הברזל ברעש מסתורי.
זו לא הפעם הראשונה שלי בציונו של ה"נועם אלימלך" - רבי אלימלך מליז'נסק, אבי הזרם בחסידות ששם את הצ דיק במרכז ומקדש את האמונה ביכולותיו להמליץ טוב עבור חסידיו. המונים פוקדים את המקום כל השנה, ובמיוחד בימים אלה. יש דיבור קבוע, חשאי, סביב המקום הזה, שמשותף לכל אלה שאינם חסידים אבל פוקדים אותו בקביעות, כמוני. הדי בור הוא על כך שהוא עושה משהו ללב. בוודאי ובוודאי למי שמחובר לחוויה ושהוא חלק ממנה, אבל גם לאחרים. כל מי שביקר במקום יידע להגיד שקורה שם משהו. בלב.
ואז, לאט לאט, זה קרה. בכניסה למתחם הוצבו שתי מכו לות ענקיות של נרות להדלקה לזכר הצדיק. שרידי הנרות עוד נחו בצורות פסיכדליות שונות על משטחי הפח, והקירות היו מכוסים בתמונות חטופים בעזה, כשביניהן כרזות גדולות של תפילות לשחרורם. הלב התחיל קצת לרטוט, ואז המשכנו הלאה ועלינו לכיוון הציון.
החדרון הצר היה מואר
באור צהוב ועז של נורות ונרות, ומתפללים רבים השמיעו בקול פרקי תהילים. עמדתי מול הציון והחזקתי במסגרת המתכת. אמרנו פרק תהילים בכ וונה, ואני הקראתי בקול רם ובהטעמה את התפילה המיוחדת לשלום החטופים. וממש שם, תוך כדי הקריאה, הרגשתי שאני מתלעלע ושהמילים לא יוצאות מהפה. וכשהגעתי לומר "אמן", ואמיר בר שלום התחיל בתפילה לשלום חיילי צה"ל, כבר לא שלטתי בכלל בדמעות.
בבהלה משחררת גיליתי שזו היתה הפעם הראשונה שבכי תי מאז 7 באוקטובר. הפעם הראשונה. היה כאב והיתה אימה והיו דיכאון וחשבון נפש וכעס וצער מצמית, אבל לא היו דמעות. בכלל. ופתאום הן באו. בגלים. עוד ועוד ועוד. ובכיתי
והתפללתי, וכשהרמתי את הראש גיליתי באהבה רבה שמס ביבי כולם באותו המצב. חבורת עיתונאים ישראלים, דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, עומדים בחדר המקודש, שכמעט לאף אחד ואחת מהם לא טבעי לשהות בו, ובוכים את נשמתם בתפילה על עצמם, על עמם ועל ארצם. תודה, רבי אלימלך.
ועוד תודה אחת, רבי. זה היה מפגש מקצועי וחברתי נדיר בין עיתונאים בעלי עמדות שונות ומנוגדות, שהכירו זה את זה עוד קודם לכן ושאף היו בעימות סביב דעותיהם במסגרת הטלטלה הפוליטית והחברתית שלנו. עקרונית הקונפליקט לא הוזכר במילה - אבל רק שם, בליז'נסק, הוא קפץ פתאום, לא תאמינו איך.
הטקסט שהכי מזוהה
עם רבי אלימלך מליז'נסק, ושגם הפך לשיר יפה ופופולרי, הוא "אדרבה". "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנד בר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי מלפניך, ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה". המילים האלה, שמודפסות על הקיר בכל פינה שם וגם מושרות בפי כל המ בקרים, הפכו למוטו.
רגע לפני שעזבנו, עמדנו במעגל ושרנו את "אדרבה", והבנו פתאום שאנחנו מסתדרים לא רע ביחד ושעייפנו טוטאלית מהמריבות. ובעיקר הבנו הנחה אחת אופטימית מאוד, אף שהיא הגיעה בנסיבות עצובות מאוד: גם אם נריב, זה יהיה באופן אחר לחלוטין. זה אמור לגבי מי שהיו נוכחים שם, אבל נראה לי שגם לגבי רבים אחרים.
כי אם יש משהו שאפשר ללמוד באופן ישיר מהטקסט של רבי אלימלך, כבר מהשורה הראשונה, זה שאין שום צורך לשקר ולחשוב שהזולת הוא מושלם וחף מחסרונות. הרעיון הוא לנסות להתפלל שנראה את המעלות ולא את החסרונות, שזה כבר עניין של הכרעה אישית ובחירה, גם אם זה קצת קשה. אז תודה גם על זה, רבי אלימלך.
בדרך חזרה, מתוך תחושת ניקיון נפשי גדול, נטלתי את המיקרופון והתחלתי להפליג ברעיונות. אבל אז קטע אותי המאבטח וביקש להודיע שבכיכר המרכזית הסמוכה למלוננו מתקיימת הפגנה פרו פלשתינית גדולה, אז שנשתדל לא לה תבלט ולא להתעמת. וכבר לא הייתי צריך להוסיף דבר, כי כולנו הרגשנו כל כך ביחד. כל כך ביחד.