"להרצי אין אויבים, אבל גם אין לו חברים"
לא פשוט לפצח את דמותו של הרצי הלוי גם הקרובים אליו ביותר מספרים על אדם דיסקרטי, שממעט לשתף ברגשות ומנהל מאז 7 באוקטובר לו"ז קשוח, כולל כניסות תכופות לעזה רבים בצה"ל ובדרג המדיני מתארים מפקד ש"התעשת במהירות ופועל בצורה שמעוררת כבוד והשתאות", אולם יש מי שטוענים כי "הצבא לא הצליח להביא להכרעת חמאס, לא לחיסול של סינוואר או דף, ולא להשבת
כל החטופים" רמטכ"ל המלחמה - פרופיל
יום חמישי, 12 באוקטובר, שעות הלילה המאוחרות, הבור בקריה. הרמטכ"ל הרצי הלוי יוצא מעוד ישיבת קבינט מתוחה. רק 24 שעות קודם לכן הניח על שולחנו של הדרג המדיני, כך על פי דיווח ב"ניו יורק טיימס", תוכנית אופרטיבית למהלך קרקעי נרחב בלבנון. התוכנית, שמשמעותה בפועל מלחמה אזורית, נתמכה בהתלהבות על ידי שר הביטחון יואב גלנט, ומטוסי חיל האוויר כבר חיממו מנועים לקראת יציאה לשלב הראשון במתקפה. המהלך הדרמטי נדחה בסופו של דבר, לאור התנגדות ראש הממשלה נתניהו, ושרי הקבינט החדשים - בני גנץ וגדי איזנקוט - שהצטרפו באותו לילה מורט עצבים לממשלת החירום.
המהלך בצפון אמנם ירד מהפרק, אבל רק כדי לפ נות את צה"ל למהלך אגרסיבי בדרום. דיוני הקבינט בליל 12 באוקטובר התמקדו לפיכך ביכולת של צה"ל לצאת לתמרון קרקעי בצפון רצועת עזה. מפות נשלפו, חיצים שורטטו, ושמות כמו "בית חאנון" ו"ג'באליה" הדהדו בין קירות החדר המבוטן.
בימים ההם, של חוסר ודאות ומשבר אמון עמוק מול הצבא, ההחלטה על כניסה לעזה לא היתה מובנת מא ליה. רחוק מכך. "היו שרים בקבינט המורחב שהתנגדו בשלב הזה לתמרון, ורצו שנסתפק בלהפציץ את עזה מהאוויר", משחזר גורם צה"לי. "מדובר באותם שרים שהיום צועקים שחייבים לכבוש את רפיח, ואז טענו שכניסה קרקעית לעזה תסתיים בכישלון קולוסאלי. בניגוד אליהם, הרצי אמר מההתחלה שלא נשיג תו צאות אם לא נלך את עזה ברגליים".
קצין בכיר שהשתתף בדיון הקבינט באותו לילה מתוח, ומכיר את הלוי היטב, מספר שהופתע מהרמטכ"ל שמצא מולו. "אחרי הקבינט עלינו מהבור ללשכה שלו בקומה ה ,"14 מספר הקצין.
"בסוף השיחה המקצועית נתתי להרצי סוג של חיבוק ואמרתי לו 'שמע, הפתעת אותי'. הוא שאל: 'למה אתה מתכוון?' ועניתי שאני לא יודע איך אני הייתי מתמודד, אבל שהוא נראה לי חזק, ערני, ברור ובהיר כרגיל, ושזה משמח אותי. המפגש הזה נתן לי בימים הראשונים הרבה כוח. אני, כמו רבים בצבא, הייתי בתחושת דכדוך, והנה הרצי עומד מולי יציב, עם עמוד שדרה. עדיין היו אז מחבלים בשטח יש ראל, כאוס, שאלות על תמרון או לא תמרון - והוא היה חד ומפוקס".
הלוי לא התחיל את המלחמה כך. לדברי כמה גורמים בדרג המדיני והצבאי, לקח לו זמן להתאושש מאירועי 7 באוקטובר. "אין ספק שבימים הראשונים היה ניכר שהרצי לא בשיא ההבנה של האירוע עד הסוף", טוען גורם צבאי, "היתה שם בעיית ביטחון תחת ההלם, וראית את זה עליו בדיונים".
אלא שכולם מסכימים גם שבתום כמה ימים סוע רים ביטחונו של הלוי חזר, והוא גם דאג להקרין זאת כלפי חוץ. "בשלב מסוים זה די התיישר", ממשיך אותו גורם צבאי. "לקח להרצי זמן לצאת מזה, אבל הוא יצא מזה חזק". לדברי גורם אחר בצה"ל, "היו קצינים שלא תפקדו בימים הראשונים. לא כולם הצליחו להכיל את העומס של האירוע ב 7 באוקטובר. הרצי היה זה שהרים את כולם מהרצפה".
התיאור הזה של הלוי חוזר על עצמו כמעט בכל השיחות שערכנו בשבועות האחרונים עם בכירים
בצה"ל, בדרג המדיני וביתר גופי הביטחון. גם אלה שלא נחשבים לאוהדיו הגדולים, מספרים שלאחר השוק הראשוני, להלוי היה תפקיד מרכזי בהוצאת צה"ל מתחושות הייאוש והחידלון.
הוא עשה זאת, לדבריהם, לא רק על ידי התנהגותו האישית, אלא מעצם זה שדחף כל הזמן ליציאה להתקפה, במטרה לנער את הצבא מהכישלון ולהחזיר אותו לאלמנט שלו. "המיקוד שלו היה בהסתכלות על הלחימה קדימה, כדי שנוכל לצלוח את רעידת האדמה שעברנו מבלי להיות מוכרעים", אומר קצין בכיר בדימוס, שהיה מהבודדים שהלוי נועץ איתם במהלך המלחמה. "היו לנו הרבה שיחות על איך לוקחים את הכישלון ויוצאים ממנו קדימה, איך הופכים אותו לניצחון או להכרעה".
"להרים את עצמך, ואת הצבא כולו, ולהיכנס לאחת המלחמות המורכבות והקשות שהיו לנו אי־פעם, זה אירוע שלא כל אחד מסוגל לעמוד בו, גם נפשית וגם פיקודית", מצטרף זהר פלטי, לשעבר ראש האגף הביטחוני־מדיני במשרד הביטחון, שעבד לצד הלוי לאורך שנים ונפגש עימו כמה פעמים גם לאורך המלחמה. "אפשר לבקר את הרצי על הלילה שלפני 7 באוקטובר, אבל מאותו רגע הוא התעשת במהירות ופועל מאז בצורה שמעוררת כבוד והשתאות".
בחזרה לליל 12 באוקטובר. הלוי אמנם דחף באותו שלב לצאת לתמרון בעזה, אבל לא באופן מיידי. היו לו כמה סידורים אחרונים לעשות, לפני שהוא פוקד על הכוחות לצאת לדרך. "הוא קודם כל יצא, ביחד עם ראש השב"כ רונן בר, לסדרה של פגישות בשטח", אומר גורם בסביבת הרמטכ"ל. "במשך ארבעה-חמישה ימים הם עברו בין כל מפקדי האוגדות, החטיבות והגדודים שנערכו לכניסה לעזה. המטרה היתה לראות אם כל המפקדים מוכנים.
"הרצי עשה להם סוג של תחקיר - 'מה תצורת הקרב שלך, איך אתה מפעיל אש, מה החיבור שלך למודיעין ולחיל האוויר, מתי עשית תרגיל יחידה בפעם האחרונה?'. הוא אמר לעצמו 'קרה פה אסון גדול, אבל אם אני הולך להמליץ למדינת ישראל לתמרן בעזה, אני עושה את זה מהנקודה שאני מאמין בזה באמונה שלמה'. הוא קודם כל רצה להסתכל לכל מג"ד בעיניים'".
בתום הסיור שב הלוי לחדר הקבינט, חמוש לא רק באמונה אלא גם בנחישות. "הוא דפק שם על השולחן ואמר 'תקשיבו, צבא ההגנה לישראל מוכן ויעשה תמרון למופת. לא בלי מחירים, אבל אנחנו בתמרון הזה נצליח במאה אחוז'", מספר גורם שליווה אותו באותם ימים.
"הרצי הוביל את הדחיפה להיכנס לתמרון קרקעי ברצועה", מאשר השר חילי טרופר, חבר הקבינט המורחב. "הוא נתן לדרגים מעליו את הביטחון שזה אפשרי, גם כשהיו לא מעט מדינאים בקבינט שחששו מזה והתייסרו מהעניין, או שמעו ברקע כל מיני דעות שכניסה לעזה תיגמר במרחץ דמים. אני לא מתעלם מהמחיר הכבד של התמרון, אבל הרצי אמר מהרגע הראשון: 'צה"ל יכול לעשות את זה וצריך לעשות את זה'".
לדברי גורם בממשלה, "בניגוד לתמונה שכל מיני גורמים מנסים לייצר, כאילו הממשלה רוצה להתקדם מהר יותר והצבא מאט אותה, המצב בהרבה מקרים היה הפוך. בשלב הראשון, למשל, של הכניסה לצפון הרצועה, הממשלה נתנה אישור להגיע לנקודות מאוד מסוימות, אבל הצבא הגיע אליהן כל כך מהר וכל כך חזק, שהרצי ביקש להמשיך. הוא כל הזמן ביקש שניתן לו עוד שכונה, עוד גזרה".
"לא מרשה לעצמו כלום"
לא פשוט לפצח את דמותו של הרצי הלוי. גם האנשים הקרובים אליו ביותר מגדירים אותו כאדם דיסקרטי, כזה שממעט לשתף ברגשות. "לבד־לבד בחדר, בסיטואציות מסוימות, הוא גם מצחיק", חושף אחד מחבריו הטובים. "אבל רק בודדים זכו לצחוק מהבדיחות שלו". "אולי הוא לא הסחבק הכי גדול", אומר אחד מידידיו מסיירת מטכ"ל. "אבל כמפקד הוא מסתכל לפקודים שלו בעיניים. הסיפור הזה של חניכה, של לשבת איתך אחד על אחד, של יחס אבהי לפקודים שלו - זה מה שמאפיין אותו כמפקד. בגלל זה אנשים סומכים עליו".
את סדר יומו במהלך המלחמה מתחיל הלוי 6:30־ב בבוקר, בהערכת מצב שמתקיימת במטה המבצעי של הרמטכ"ל, פורום מצומצם שכולל כשמונה אנשים. בין 8:30 9:45־ל הוא מנהל פורום חשיבה רחב יותר, שעוסק בכל יום בסוגיה אחרת שעומדת על הפרק. "להרצי יש סבלנות לשמוע עשר דעות בכל בוקר, ורק אחרי זה הוא מקבל החלטות", אומר גורם שמשתתף בישיבות הללו.
10:00־ב נכנס הלוי להערכת מצב יומית בלשכתו של שר הביטחון, שמסתיימת סביב השעה .11:00 משם הוא ממשיך מעת לעת לסיור בגזרת הדרום או הצפון, ולפעמים בשתי הזירות גם יחד.
אחת לשבוע לפחות גם נכנס הלוי לתוך רצועת עזה. ההתנהלות הזו החלה כסיוט אבטחתי עבור צה"ל, אבל הפכה עם הזמן לעניין שבשגרה. "אין תקדים לרמטכ"ל שנכנס כל כך הרבה לשטח הלחימה", אומרת קצינה שמכירה היטב את לו"ז הרמטכ"ל. "בהתחלה היו טענות שזה לא בטיחותי ועוד, אבל זה לא עניין את הרצי. הוא רצה לרדת לשטח".
לאחר סיורי השטח שב הלוי לקריה באזור ,17:00 ושם הוא עורך הערכת מצב בת שעה עם פורום המטה הכללי. את השעה שלאחר מכן הוא מקדיש לאישור מבצעים מיוחדים. "בשגרה לוקח ארבעחמש שעות לאשר מבצע מיוחד אחד", אומר גורם בסביבתו. "הרצי, בגלל הניסיון שלו והאינטנסיביות של המלחמה, מאשר במהלך השעה הזו שנייםשלושה מבצעים".
את הערב מקדיש הלוי בדרך כלל לסדרת פגישות ושיחות שנמשכת עד אזור השעה .23:00 לפחות אחת ליומיים הוא משוחח עם הגנרל מייקל
"אני לא שוכח את האחריות שלי ב־7 באוקטובר", הבהיר הלוי. קבלת האחריות אולי מוסיפה לו כבוד, אך לדברי בכיר בצה"ל, פוגעת במעמדו ופותחת את המרוץ להחלפתו, גם תוך כדי לחימה. "בגלל שברור שהוא יתפטר, הרצי הפך לברווז צולע" בתוך הלו"ז הצפוף, נראה שהפגישות שהכי קשות להלוי הן בקבינט המורחב. "זה המופע בלו"ז שהוא הכי שונא", מנסח זאת גורם בצה"ל. "זה מעיק עליו נפשית כי הוא צריך להתמודד עם צעקות והאשמות, שהוא פחות מתמודד איתן במקומות אחרים"
קורילה, מפקד סנטקום (פיקוד המרכז) האמריקני. הלוי גם הוזמן לתדרך את בכירי הממשל האמריקני שהגיעו לישראל, ובתוך כך הנשיא ג'ו ביידן ומזכיר המדינה אנתוני בלינקן. "הרצי מדבר במלחמה הזו הרבה יותר אנגלית ממה שהוא דמיין אי־פעם", אומר גורם בסביבתו.
בשעות המאוחרות של הלילה מקיים הלוי הערכת מצב מצומצמת עם אלופי הפיקודים שלו, ואחריה מתפנה לשיחת תחקיר עם המטה שלו, שמטרתה לעבד את יום הלחימה ולהפיק ממנו לקחים. ב־2 בלילה הוא הולך לישון עד 6 בבוקר, וחוזר חלילה. הלו"ז הצפוף הזה משאיר לרמטכ"ל מעט מאוד זמן עבור עצמו, אם בכלל.
"חוץ מארוחת צהריים או קפה שחור מבושל עם הל, כמו שהוא אוהב, הוא לא מרשה לעצמו שום דבר", אומר גורם בסביבתו. "אם זו לא היתה מלחמה, הוא גם היה מתפנק עם ריצת 10 ק"מ בבוקר".
לדברי גורם אחר שמכיר את הלוי, הכושר הגופני הגבוה של הרמטכ"ל - שעד למלחמה הקפיד לרוץ למרחקים ארוכים ולרכוב על אופניים, התחביב האהוב עליו - הוא שמאפשר לו לעמוד בקצב המסחרר של תפקידו. "כבר היו בהיסטוריה מקרים של רמטכ"לים שקרסו", הוא אומר. "הרצי נמצא בתנאי קיצון כבר חצי שנה, והוא עדיין חזק".
הלוי גם כמעט לא הגיע הביתה מאז פרצה המלחמה. בשבועות הראשונים ישן בבור שבקריה, ורק לאחרונה החל לצאת ל"אפטרים" בביתו שבכפר האורנים.
"בסוף אחת הפגישות שלנו אמרתי לו 'הרצי, בוא נסיים עשר דקות יותר מוקדם, ותתקשר הביתה'", אומר גורם במערכת הביטחון. "השארתי אותו לבד בחדר והוא צלצל לאשתו, שרון".
בתוך הלו"ז הצפוף נראה שהפגישות שהכי קשות לו הן בקבינט המורחב.
"זה המופע בלו"ז שהוא הכי שונא", מנסח זאת גורם בצה"ל. "זה מעיק עליו נפשית כי הוא צריך להתמודד עם צעקות והאשמות, שהוא פחות מתמודד איתן במקומות אחרים".
החיכוכים של הלוי עם הדרג המדיני, ובמיוחד עם שרי הליכוד, ידועים והחלו עוד בימים הסוערים של המאבק סביב הרפורמה המשפטית - והם ממש לא פסקו עם פרוץ המלחמה.
אחת הישיבות הסוערות ביותר של הקבינט המורחב במהלך המלחמה התקיימה ב־4 בינואר. רגע לפני שהחלה הישיבה, ניגש הלוי לשר הביטחון גלנט ועדכן אותו כי עומדת להתפרסם ידיעה על מינויו של הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז לעמוד בראש צוות שיתחקר את כשלי 7 באוקטובר. הלוי הודה בפני גלנט באותה שיחה שהקמת הצוות טרם הושלמה, ושהידיעה דלפה לתקשורת מבלי שצה"ל התכוון לכך.
גלנט הבליג על העניין, אך במהלך הישיבה, כאשר הידיעה פורסמה בידי הכתב ניר דבורי, השרה מירי רגב גילתה זאת ונזפה ברמטכ"ל. "זה לא יעלה על הדעת", אמרה. למתקפה החריפה הצטרפו גם השרים דודי אמסלם ואיתמר בן גביר, בטענה כי הלוי מינה לצוות התחקיר "את האנשים שעומדים מאחורי תוכנית ההתנתקות" וכי הצבא מנסה לחמוק מאחריות.
לדברי גורם בצה"ל, הטענות הללו בהחלט השפיעו על קבלת ההחלטות של הלוי. "הוא מינה את הוועדה של מופז, היתה ביקורת, ומאז הוועדה הזו לא פועלת", ממחיש אותו גורם.
"החלטות יותר דרמטיות"
לעומת זאת, גורם שמשתתף בישיבות הקבינט המורחב טוען ש"יש פער מאוד גדול בין איך שהרצי מתייחס לפורום הזה, לבין איך שחלק מחברי הפורום מתייחסים אליו. הקבינט הפך למטווח שבו מטיחים בהרצי האשמות, אבל הוא בא וממלא את התפקיד שלו, למרות כל הרעל שיש שם. תוקפים אותו, והוא מבקש להשיב עניינית. לפעמים זה לא נעים, יש לי חמלה כלפיו. הקבינט אמור להיות הגוף שמסייע לו, שקובע לו את המדיניות, ובמקום זה חלק מחברי הקבינט המורחב מנצלים את הזירה הזו כדי לתקוע לו מקלות בגלגלים".
אותו גורם מספר כי באותה ישיבת קבינט של 4 בינואר, "כשמירי רגב השתלחה בו - הרמטכ"ל רצה להגיב, ואז נתניהו אמר לו 'לא, אתה תגיב בפעם הבאה, אנחנו מסיימים את הדיון הזה בחצות. תגיב בפעם הבאה, נגמר הדיון'. אבל אז, בדיון הבא, הרצי הגיע והתייחס לדברים של רגב בצורה עניינית, כאילו לא נכנסו בו בצורה הכי עלובה שיכולה להיות. הוא שמר על פאסון".
גורם בסביבתו של הלוי טוען ש"הרצי לא יורד לרמת השיח של העלבות והקנטות, וממילא היכולת לקבל החלטות בקבינט המורחב מוגבלת. בגלל זה הרצי מתעקש לקיים פורומים אינטימיים וסגורים מול הדרג המדיני, שבהם מצליחים להגיע להחלטות יותר דרמטיות".
הפורומים האלה הם בעיקר קבינט המלחמה המצומצם, שבו יושבים מלבד נתניהו, גלנט, גנץ ואיזנקוט, גם אריה דרעי ורון דרמר. חברי הפורום הזה זוכים לאמון מצד הלוי, ובמיוחד שר הביטחון גלנט. הלוי וגלנט מגיעים לדיונים כשהם מתואמים כמעט לחלוטין, לאחר שהם מלבנים ביניהם את המחלוקות בשיחות קבועות שהם מקיימים בארבע עיניים, ומציגים לקבינט עמדה אחידה. גורם בצבא מוסיף שהלוי הוא גם אחד האנשים היחידים שמסוגלים להושיב בחדר אחד את גלנט ונתניהו, שממעטים לדבר זה עם זה.
מי שמרבים לצאת להגנתו של הלוי בדיוני הקבינט המורחב הם הקולגות שלו לשעבר מהצבא - גלנט, גנץ ואיזנקוט. "לא כל ביקורת על הרמטכ"ל היא מתקפה פוליטית", אומר שר אחר
זהר פלטי: "הרצי היה הרמטכ"ל שהכי הרבה ניסו לפרק לו את הצבא. הוא באמת מאמין שהצבא צריך להישאר המקום האחרון שנגוע בפוליטיקה. גם תוך כדי המלחמה, הרצי מרגיש שהוא החומה האחרונה ששומרת על צה"ל מלהתפרק"
בקבינט המורחב. "אבל כשיש על הרצי התקפות אישיות, או כשהדיון מגיע למקום נמוך ולא ענייני - וזה קרה כמה פעמים - זו החבורה שמגינה עליו".
נראה שהפעם היחידה שבה הלוי איבד את קור רוחו במהלך ישיבות הקבינט המורחב היתה ממש לאחרונה, כאשר בן גביר תקף את הרמטכ"ל על כך שפנה למפכ"ל המשטרה ודרש ממנו לפזר את ההפגנות, שמונעות הכנסת סיוע הומניטרי לעזה דרך כרם שלום. "הקבינט החליט להכניס את הסיוע. אם אתה רוצה - שנה את ההחלטה", השיב לו הלוי בנחרצות. לדברי גורם שנכח בישיבה, "בפעם הזו הרצי היה נוקב ולא עשה הנחות. אבל זו הפעם היחידה שאני זוכר".
מטרה מימין ומשמאל
במידה רבה, זו לא המלחמה הראשונה שהלוי מנהל. כמי שנכנס לתפקידו באמצע ינואר ,2022 שבועיים בלבד לאחר "נאום לוין" על הרפורמה המשפטית, הפך הרמטכ"ל למטרה של התקפות פוליטיות מימין ומשמאל. אלו טענו שהוא מעודד סרבנות, ואלו שהוא לא קולני מספיק מול מהלכי הממשלה, שנתפסו בעיניהם כאנטי־דמוקרטיים.
לדברי זהר פלטי, "הרצי היה הרמטכ"ל שהכי הרבה ניסו לפרק לו את הצבא. לא היה רמטכ"ל שמתמודד עם סד לחצים כזה. אבל הרצי - המרכיב המרכזי באישיות שלו זה הממלכתיות. הוא באמת מאמין שהצבא צריך להישאר המקום האחרון שנגוע בפוליטיקה. אם אתה שואל אותי מה הדת שלו, זו ממלכתיות. גם תוך כדי המלחמה, הרצי מרגיש שהוא החומה האחרונה ששומרת על צה"ל מלהתפרק", הוא אומר. "מבחינתו הוא לא נלחם רק בעזה, בצפון ובאיו"ש, אלא גם על מעמדו של צה"ל".
"בלילה שלפני 7 באוקטובר היתה לי שיחה איתו", אומר אחד מחבריו הקרובים. "הרצי דיבר על כך שבחודשים הראשונים שלו בתפקיד הרמטכ"ל הוא התעסק בכל מיני דברים שלא קשורים לביטחון עצמו. הדיונים בקבינט היו פוליטיים, לא מקצועיים".
ואז הגיע 7 באוקטובר. לאיש מהמרואיינים אין ספק באשר לאחריותו של הלוי למחדלי אותו יום. כמי שכיהן בעבר כראש אמ"ן וכאלוף פיקוד הדרום, יש להלוי מניות רבות בעיוורון של צה"ל אל מול מתקפת הפתע של חמאס. לצד ראש המוסד יוסי כהן, היה גם הלוי אחד התומכים בהעברת הכסף הקטארי לחמאס, מתוך הנחה שארגון הטרור מעוניין בהתעצמות כלכלית ולא במלחמה.
"הוא אחד מאלה שהאמינו בגישת ההרתעה של חמאס", אומר בכיר בצה"ל. "לכן מהרגע שהוא מונה לתפקיד, הוא שם את הקשב שלו בגבול הצפון ובאיו"ש, ומינה קצין צעיר (ירון פינקלמן, א"א) למפקד פיקוד דרום".
גם הלוי עצמו הכיר באחריותו למחדל, כאשר באיגרת ששלח לחיילי צה"ל כבר ב־71 באוקטובר כתב כי "ספגנו מכה ואנחנו אחראיים". בשיחות סגורות לאחר מכן הבהיר כי "אני לא שוכח את האחריות שלי ב־7 באוקטובר". קבלת האחריות אולי מוסיפה לו כבוד, אך לדברי בכיר בצה"ל גם פוגעת במעמדו בצבא ופותחת את המרוץ להחלפתו, גם תוך כדי לחימה. "בגלל שברור שהוא יתפטר, הרצי הפך לברווז צולע", הוא מנסח זאת.
"להרצי יש קוד מוסרי, הוא עשה חשבון נפש, ואין לי ספק שבינו לבין עצמו יש את השיח הזה, של איך ומתי להתפטר", אומר פלטי. "בכל אופן, זו החלטה שלו - ושלו בלבד".
לדברי גורם אחר בסביבתו של הלוי, "הרצי מרגיש שזו האחריות שלו להביא את המלחמה למקום שבו נהיה הכי קרובים לניצחון, בעיקר במה שקשור להשבת החטופים ולחזרת התושבים לבתיהם. הוא מאמין שהוא זה שמסוגל לעשות את זה. נוסף על כך, הוא רוצה להשלים את תחקירי 7 באוקטובר. כשהוא אומר שהוא מרוכז במלחמה - זה נכון. הוא לא עוסק בהתפטרות שלו, בעורכי דין או בהדלפות".
"אין איפכא מסתברא"
השאלה הגדולה שעומדת כעת לפתחו של הלוי קשורה לכיבוש רפיח שבדרום הרצועה. בפורום סגור הסביר לאחרונה הרמטכ"ל, שכיבוש רפיח הכרחי להשמדת חמאס. "אבל גם לאחר רפיח לא תסתיים העבודה, זה ממש לא היעלמות של חמאס בעזה וסוף הסיפור", אמר.
מי ששמעו אותו אז, התרשמו שהוא מתוסכל מכך שהדרג המדיני עדיין לא הניח את התשתית ל"יום שאחרי" בעזה, וכי הרמטכ"ל חושש שצה"ל ימצא עצמו מנהל ברצועה שלטון צבאי.
בינתיים, אחד הדגשים של הלוי להמשך המלחמה בדרום הוא הסיוע ההומניטרי. משלוחי המזון לרצועה, טוען הלוי, הם כמו מטען שמאריך את חיי הבטרייה של המלחמה. חסימת כרם שלום למעבר הסיוע, הוא מאמין, היא טעות ביטחונית.
"הרצי מאוד מתעסק בעניין הלגיטימציה הבינלאומית", אומר גורם שמעורב בלחימה בעזה. "מאוד חשוב לו שכלפי חוץ יהיה ברור ככל האפשר שהצבא עובד בתוך החוק הבינלאומי ושהדברים מפוקחים". בהקשר הזה, התקרית הקשה בעזה בשבוע שעבר, שבה נהרגו שבעה עובדים של ארגון סיוע הומניטרי, היתה מכה אנושה עבור הלוי.
אלא שאת רוב המקום בליבו של הלוי ממלא באופן טבעי הכאב על החטופים הישראלים. ההחלטות הכי קשות במלחמה, הוא אמר לאנשיו, נגעו למבצעים לשחרור החטופים. כך היה לקראת מבצע החילוץ של פרננדו סימון מרמן ולואיס הר. לפני המבצע תשאלו בצה"ל את קלרה מרמן וגבריאלה ומיאה ליימברג, בנות המשפחה של שני החטופים, שהוחזקו איתם באותו מבנה ברפיח. בעקבות השאלות הבינו הנשים כי בצה"ל מתכננים את חילוץ יקיריהן, וביקשו מהצבא שלא לצאת למבצע, מחשש שיקיריהן ייהרגו במהלכו.
הלוי, כך לפי אדם ששוחח איתו בעניין, הכריע סופית בסוגיה על פי עיקרון אחד. "הוא אמר לי: 'קיבלתי החלטה לפי מה שהייתי עושה לו בן משפחה שלי היה נמצא שם בשבי'". המבצע יצא בסופו של דבר לדרך והסתיים בהצלחה.
ואולם הלוי מעריך שייתכן כי לא כל החטופים ישובו בסופו של דבר לישראל. "עשויים להיות לנו המון 'רון ארדים'", כפי שהתנסח לאחרונה בשיחה סגורה. הקושי בשחרור יתר החטופים מעלה גם ביקורת חריפה כלפי הלוי בתוך הצבא.
"הטענה כאילו 7 באוקטובר זה 'חור שחור' ומ־8 באוקטובר אנחנו ממש מעולים היא לא נכונה", אומר בכיר בצה"ל. "הצבא עושה עבודה לא רעה, אבל הוא לא הצליח להביא להכרעת חמאס, לא לחיסול של סינוואר או דף, ולא להשבת כל החטופים. בסוף, במהלך המלחמה חולצו שלושה חטופים, ונהרגו בשוגג עוד שלושה".
לדברי אותו קצין בכיר, כיבוש הרצועה בידי צה"ל היה חסר ברק ויצירתיות, מה שמוביל
לטענת פרופ' יגיל לוי, מומחה ליחסי צבא־חברה, חוסר הניסיון המדיני של הלוי בא לידי ביטוי "בהוצאת הצבא למלחמה ללא יעדים ברורים, וללא סימון נקודת יציאה ותוכנית סדורה ל'יום שאחרי' בעזה. היה עליו לרקוע ברגל עד שהדברים יסתדרו"
חופשות יוקרתיות בחו"ל, פגישות עם שועי עולם, אירועי גאלה נוצצים, מותגי יוקרה ופאן, פאן, פאן. בניגוד להרבה בעלי חשבונות כאלה ברשת החברתית, לבייב גדלה לתוך ערוץ החיים הטובים, ולא צריכה לזייף שום פריים צבעוני.
אבל זה לא אומר שהכל ורוד, או זהב. לאורך השנים, במיוחד עם המעבר שלה לארה"ב ,2012־ב כיסו לעיתים גם פילטרים קודרים את חייה, כשנאלצה להתמודד עם שורת משברים לא פוטוגניים מספיק ל"סטורי" או ל"רילז". אז, בגיל ,25 אחרי צעדי הקריירה הראשונים שעשתה בישראל, עברה לניו יורק כדי ליטול חלק בעסקי היהלומים המשפחתיים, שניפקו בעשורים האחרונים כותרות רבות, לא כולן מהסוג המחמיא.
"בדרך כלל חושבים שברגע שהבת של הבוס מגיעה, אז נותנים לה את המשרד הפינתי והיא מתחילה לחלק הוראות. אבל זה לא היה ככה", היא נזכרת. "ביום הראשון שהגעתי למשרדים בניו יורק, התקבלתי בקור. השאלה הראשונה של השותפים היתה 'למה את פה? למה אבא שלך שלח אותך לפה? יש לו שאלות - שיפנה אלינו'.
"נתנו לי לשבת בחדרון קטן בקצה המסדרון. יצאתי מהמשרד בהלם חיי. הבנתי שלא רוצים אותי פה, שלא אתערב בחברות, ואז התחילו בעיות. לא קיבלתי גישה לחשבונות בנק של החברות, אבל הבנתי שמשהו לא מסתדר".
זו הפעם הראשונה שבה היא מדברת בפתיחות על המשבר שפקד באותם ימים את האימפריה המשפחתית. "לא ישנתי בלילה רק ממחשבות איך להבין מה קורה שם. ואיפה שבדקתי - מצאתי בור. כל אנשי המקצוע, כולל עורכי הדין ורואי החשבון של החברה, עזבו. העובדים נטשו את הספינה. לא היה לי על מי לסמוך. נשארתי בודדה במערכה".
תוך שהיא מתרגלת לחיים בארץ החדשה כאמא טרייה, לבייב נכנסה למאבק ישיר מול שורת אנשי עסקים ממולחים. "חשפתי הונאות ושקרים, נעלמו כספים, נעלמו יהלומים. ובתוך כל זה ניסו להפעיל עלי לחץ. קראו לי 'ילדה', ציפו שאתקשר לאבא שלי ואבכה לו שאני לא יודעת איך להתמודד ושאני רוצה לחזור לארץ - אבל קרה ההפך.
"הבהרתי להם שהחגיגה נגמרה. שכרתי לעצמי משרד קטן, התחלתי ממש לעבוד כמו רואת חשבון חוקרת, ולעבור מסמך מסמך. והיו ארגזים של מסמכים שהגיעו אלי. דרשתי העתקים של חשבוניות, תבעתי כל מי שניצל את המצב ולא שילם לנו, התחלתי להשתלט על החברה ולטפל בכאוס.
"למדתי פה את עולם העסקים בדרך הכי אכזרית שיש", היא יכולה לסכם היום ניצחון בטבילת האש. "הייתי אשת עסקים צעירה שמתמודדת עם בתי משפט, הונאות וגניבות בארץ זרה. זה החזיר אותי לתחרותיות שלי כילדה בבית הספר - ידעתי שאם אני רוצה משהו, אני אעשה הכל כדי להשיג את זה. וכשהלכתי לבית המשפט - האמנתי שאני הולכת לניצחון.
"במשך כל השנים לגלגו עלי, על זה שאני 'הבת של' שלא מבינה. ובסוף, ,2017־ב ניצחנו בגדול. לא היה להם לאן לברוח, באו אלי בדמעות להתחנן להנחות ולהסדרי חוב", היא מחייכת ומתקשה להסתיר סיפוק.
תגדיר "הבת של"
כשלבייב אומרת "הבת של", היא מדברת כמובן על אביה, איש העסקים לב לבייב, ששמו יעלה פעמים רבות במהלך השיחות איתה. לב )67( הוא מיליארדר ישראלי שגדל באוזבקיסטן, עלה לישראל והתמקם בקריית מלאכי. לימים הקים מפעל קטן לליטוש יהלומים שממנו התקדם בעולם העסקים, עד שהפך לאחד מבעלי השליטה בשוק היהלומים העולמי. עם השנים הוא נכנס לתחומים רבים נוספים במשק הישראלי כאשר רכש את גרעין השליטה בקונצרן ההשקעות והאחזקות אפריקה-ישראל.
לאחר שורת משברים עסקיים מתוקשרים, שכללו הסדרי חוב, הוא איבד לבסוף את הבעלות באפריקה-ישראל. כיום הוא לא מתגורר בישראל, שומר על פרופיל תקשורתי נמוך, ובעיקר מתמקד בפילנתרופיה.
"כילדים לא היינו מודעים למה שקורה בעסק שלו", היא משתפת. "ידענו שאנחנו גרים בבית הכי יפה בבני ברק, שהרבה ילדים רצו לבוא לבקר אצלנו, ושבבית הספר מדברים על אבא. הכל השתנה בכיתה ה', כשאבא שלי קנה את אפריקה-ישראל, וזה היה בכל העיתונים. בתור ילדה, התלהבתי שאבא שלי בעיתון, אבל לא באמת ידעתי מה זה אומר. למדנו על העסקים שלו ואיפה הוא נמצא בעולם דרך התקשורת".
מנגד, אמה, אולגה לבייב, נשארה בארץ לגדל ולחנך את תשעת הילדים, שהיום כבר פזורים בעולם ורובם לא גרים בישראל. "עד היום היא אומרת לאבא שלי: 'תמכרו הכל כבר, אני רוצה את כל הילדים בארץ ישראל'".
אבל איך שלא נסובב את זה, לטובה, לרעה ושוב לטובה, את אכן "הבת של".
"להיות 'בת של' זה משהו שמלווה אותך כל החיים, זה חלק מהדנ"א שלי. יגידו מה שיגידו, אני לא יכולה להתנתק מזה. מלבד זה שאני עובדת בעסק המשפחתי, ההורים שלי הם ההשראה הכי גדולה שלי, אז אני לגמרי גאה בטייטל הזה.
"נכון שקיבלתי הזדמנויות שאנשים אחרים לא קיבלו, אבל זה לא תמיד מגיע רק עם בונוסים. תמיד הייתי צריכה להוכיח את עצמי יותר מכל אדם אחר, לעבוד קשה יותר מכל עובד, כי כל הזמן מסתכלים עלי בעין שופטת ומחכים שאעשה טעויות. אז אמנם קיבלתי הזדמנויות, אבל אם לא היו לי היכולות הנדרשות לתפקידים שכיהנתי בהם, לא הייתי שורדת שם שבוע, זה לא לבעלי לב חלש".
ועדיין יש שיגידו שהכל בא לך בקלות
- התפקידים, הקידום.
"אני לא יכולה לשלוט על מה שאנשים אומרים או חושבים, וזה גם לא מה שמניע אותי. אני באופן כללי אישה יותר ריאלית, פחות אמוציונלית. כמו שאבא שלי לימד אותנו: המוח שליט על הלב. לי הכי חשוב לבצע את התפקיד שלי על הצד הטוב ביותר תוך התמקדות במטרה, בלי להתעסק בכל מה שסביב. לא מעניין אותי אם ייתנו לי קרדיט או לא - מבחן התוצאה זה מה שקובע".
"ניסו להקטין אותי"
לבייב חוזרת לשנים הראשונות שלה בארה"ב ונזכרת בזלזול שספגה מצד גורמים בחברה בשל הייחוס המשפחתי. "ניסו להקטין אותי ולזלזל בי כי אני אישה. אבל דווקא היחס הזה הגביר לי את המוטיבציה לעבוד ולהצליח. זה שאפשר להגיד עלי שאני 'ילדה קטנה' או 'הבת של' לא יסיט אותי מהדרך שלי ומזה שאני צריכה להשלים את המשימה שלי. והבאתי תוצאות".
היא מוסיפה כי לצד חובת ההוכחה, היא נאלצה להתמודד עם קושי שנשים רבות מתמודדות איתו בתוך העולם העסקי והגברי. "לא כל אחת יכולה לשאת על עצמה את הקושי הזה. באופן טבעי
נשים רבות מעדיפות להתמקד בגידול המשפחה ולהישאר בבית עם הילדים, כל שכן אם הרצון לצאת לעבוד לא נובע משיקול כלכלי.
"מצד אחד אני שומעת מנשים רבות שמרגישות שפספסו את עצמן בחיים בגלל שהקריבו הכל למען המשפחה, ומצד שני אחרות שהקריבו הכל למען הקריירה ובגיל מבוגר יותר בחייהן מרגישות תחושת החמצה ובדידות. מבחינתי, ההצלחה האמיתית בחיים היא באמת למצוא את האיזון בין בית ומשפחה לבין עבודה ומימוש עצמי. אני הכי אוהבת להתעורר בבוקר ולהתארגן ליום עבודה שאמנם הוא מאוד עמוס ולחוץ, אבל מאוד מספק. כשאמא חוזרת הביתה מאושרת ושלמה - גם הילדים מרגישים את זה בבית".
היא גדלה במשפחה חרדית לצד שמונה אחים ואחיות, כשאת צעירותה העבירה בין בני ברק לבלגיה, שבעבר היתה בירת היהלומים העולמית, שם אביה המשיך לבסס את מעמדו בשוק הבינלאומי. בעמוד האינסטגרם שלה, בין השאר, היא מנסה לשבור את הסטיגמות הנקשרות לעולם הדתיחרדי, ובייחוד כלפי נשים חרדיות, ומציגה ממד אחר של הדת, כזה שמשלב ליברליות ומודרניות עם ערכים יהודיים.
את מרגישה שבחברה החרדית יש היום יותר פתיחות כלפי נשים שרוצות קריירה ושואפות לנהל בעצמן עסקים?
"יש בהחלט התקדמות כשזה מגיע לנשים שיוצאות לעבוד ומפתחות קריירה. נשים חרדיות שעובדות היום זה לא רק מורות או גננות, אלא יש גם הרבה רואות חשבון, מפתחות תוכנה, מהנדסות ובעלות עסקים עצמאיים. הרבה מהן הן גם המפרנסות העיקריות במשפחה. אבל זה עדיין לא מספיק, והלוואי והיתה יותר תמיכה לנשים כאלה בתוך הקהילה. זו הסיבה שאני מעורבת בכמה ארגונים שתומכים ומקדמים נשים כאלה".
לבייב טוענת כי נשים חרדיות שואבות השראה מנשים אחרות שכבר עשו את המסלול, וזה הדבר שמאיץ את השתלבותן בעסקים. "אישה צריכה שיהיו לה ההשראה והדרייב לפתח קריירה, אבל גם צריכה את הביטחון שזה אפשרי - אם היא רואה נשים אחרות שעשו והצליחו. אבל זה לא מופע יחיד. צריך את התמיכה של הבעל פה, שרוצה לראות את האישה מגשימה את עצמה. אם לא היו לי התמיכה והפרגון של בעלי - זה לא היה אותו דבר".
"היורשים" מבני ברק?
בעלה של לבייב, גרג סופייב ,)41( נכנס מדי פעם למשרד ומתבל את השיחות בינינו במבטא אמריקני כבד ומלא חן. הם הורים לחמישה ילדים, ועובדים יחד בעסק. חגית, כמנכ"לית קבוצת לבייב, אמונה על ניהול כלל ההשקעות של החברה בארה"ב, וגרג עומד בראש עסקי היהלומים.
כשנכנסים למשרדם המשותף, אין זכר לדעות הקדומות על היררכיה גברית. "הדבר הכי חשוב עבורי בחיים היה למצוא את הזיווג הנכון, ושירצה אותי מהסיבות הנכונות. היום אני יכולה להגיד שאת ההחלטה הכי חשובה בחיים צלחתי בהצלחה", היא מחייכת. "תראה, זו שריטה שאנחנו גדלים איתה מגיל צעיר. תמיד יש החשש שמתקרבים אלינו בגלל שם המשפחה, או שמנסים לנצל אותנו או 'לעשות עלינו קופה', אבל מצד שני, זה גם מוציא מאיתנו את הצד העסקי. הכל אצלנו עובר בדיקות ומשא ומתן".
מהצד ניתן לחשוב שהלבייבים הם הגרסה הישראלית של "היורשים", משפחה מגובשת וסגורה שמנהלת עסקים חובקי עולם בשווי מיליארדי דולרים, אבל לכל זה מתווסף הממד היהודי - ניהול באמונה יהודית ובאדיקות. האמונה, לדבריה, ורק היא, מנווטת את העסק המשפחתי וחזקה מכל שיקול כלכלי. זה אולי גם הדבר הבולט שמבדיל אותה מחוג הסילון הקלאסי של עולם העסקים, אך גם מתנגש עם עולם העסקים הקשוח.
"יש קשר ישיר בין הסיפור המשפחתי של ההורים שלי לעובדה שגדלנו במשפחה שרחוקה מהתדמית של 'דבר עם המזכירה וחפש אותנו'. כולנו אנשים מאוד פשוטים. גדלתי בבית שחונכנו בו שכל מה שיש לנו הוא לא כי אנחנו מוצלחים וטובים, אלא כי באנו לעולם בשביל שליחות מסוימת.
"הערך של צדקה הוא מעל לכל תאווה חומרית בעולם. מבחינתנו, כשאנחנו מסתכלים על העוצמה של כסף - אנחנו רואים בכך עוצמה שיכולה לקנות בתי ספר, לפתוח ישיבות, בתי יתומים, מחלקה לחקר מחלה מסוימת (אביה ייסד את מכון הלב בבית החולים שיבא; ד"מ). יש כל כך הרבה עוצמה לכסף - אז האם חשוב באמת לקנות עוד
"אישה צריכה שיהיו לה הדרייב וההשראה לפתח קריירה, אבל צריך גם את התמיכה של הבעל, שרוצה לראות את האישה מגשימה את עצמה. אם לא היו לי פרגון ותמיכה מצד בעלי - זה לא היה אותו דבר"
"בהתחלה נתנו לי לשבת בחדרון בקצה המסדרון. הבנתי שלא רוצים שאתערב בחברות, אבל איפה שבדקתי - מצאתי בור. אנשי המקצוע נטשו, כספים ויהלומים נעלמו. התחלתי לטפל בכאוס"
נכס או לתת לצדקה?
"אני לא מתפללת שנהיה עשירים ומצליחים, אלא שנוכל לעזור לאנשים ולהשאיר חותם בעולם. אני אעדיף להוציא עכשיו צ'ק של 18 אלף דולר לצדקה, במקום לקנות לעצמי איזה תיק או משהו אחר".
היהדות, או "השליחות", כפי שהיא מכנה אותה, חוזרת כמעט בכל שיחה עימה, ולבייב מקפידה להדגיש כי ההון המשפחתי הוא תוצר של עבודה קשה שנועדה בעיקר לממן את זרוע הפילנתרופיה של המשפחה.
אבל עם כל הכוונות הטובות, ויש כאלו, ניכר שיש גם מקרים שבהם מופר האיזון בין "השליחות" לעסקים. בשנה האחרונה, במהלך פגישה שלה עם נשיאה של אחד מהארגונים שבהם היא לוקחת חלק כחברת דירקטוריון, לבייב הבינה שהפסידה עסקת ענק שהיתה יכולה להניב לה רווח של מיליוני דולרים, כיוון שלא הגיעה פיזית לסגירת העסקה, אלא שלחה מישהו מטעמה ונשארה במשרדה לטובת קיום הפגישה עם אותו ארגון.
"פישלתי בגדול. אם הייתי שם, זה לא היה קורה. אבל בגלל שאני אדם מאמין, הבנתי שאם העסקה לא יצאה לפועל, זה אומר שזה לא היה בשבילי. הקדוש ברוך הוא יביא לי משהו אחר", היא אומרת.
"עשו מזה רעש"
אף שגדלה בבית שנשם וחי את עולם העסקים, היא בכלל חלמה להיות מעצבת אופנה, ביקרה במכללת שנקר כדי לבחון אופציות, כולל עיצוב תכשיטים, אבל לבסוף ויתרה, ובהמלצת אביה החלה ללמוד מנהל עסקים באוניברסיטת בראילן. "ואז מצאתי את עצמי לומדת מאקרו ומיקרו כלכלה. לא הבנתי מילה. לא התחברתי לכולם ולא הבנתי מה אני עושה שם. עד שלא סיימתי את התואר והתחלתי לעבוד, לא הבנתי מה זה".
בגיל ,20 עם תואר ראשון ביד, הרגישה לטענתה "אבודה". אף שבזמנו אביה חלש כמעט על כל תחום במשק הישראלי - החל בחברות אופנה, דרך נדל"ן ומלונאות ועד יהלומים, כאמור - היא בחרה ללכת לכיוון אחר והתחילה לעבוד במחלקה הכלכלית בפירמת הייעוץ "דלויט", בתפקיד התחלתי.
"בזמן שאחים שלי הרוויחו הרבה כסף, השתכרתי 5,000 שקל בחודש, אבל מעל לכל למדתי מה זה להיות שכירה, וההתנסות הזו עזרה לי להיות המנהלת שאני היום, זו שמבינה את צורכי העובדים שלה. מובן שגם למדתי את עולם העסקים מקרוב - עשיתי הערכות שווי ותוכניות עסקיות לפרויקטים בהרבה תחומים".
אחרי שיצאה מ"דלויט" וילדה את בתה הבכורה החליטה במפתיע לפתוח עסק ליבוא קשתות לשיער. באותם ימים הגיע המשבר הכלכלי של ,2008 ועימו רעידת האדמה בעולם העסקים העולמי. לפיכך הציע לה אביה שתצטרף לעסקיו, ועל רקע המשבר הכלכלי היא מונתה בגיל 23 לסמנכ"לית הכספים של "ממורנד" (החברה האם שהחזיקה בבעלות על אפריקה-ישראל), תפקיד בכיר ששמור בדרך לאנשים עם ניסיון של עשרות שנים במגזר העסקי.
כחלק ממחויבויותיה, לבייב "ירשה" גם מושבים בדירקטוריונים בכירים במשק הישראלי, לדוגמה בחברת פוקס, מינוי שספג בזמנו ביקורת רבה בשל גילה הצעיר ו"היעדר הניסיון", לטענת המבקרים.
"לא הבנתי מה רצו ממני. היתה לנו האחזקה הפרטית הכי גדולה בפוקס, ובלי קשר, זו זכותנו למנות את מי שנרצה. זה לא תפקיד שקיבלתי עליו כסף מהציבור, אני בעלת השכלה ויש לי ניסיון בתחום העסקי, אז מה זה עניינכם?", היא אומרת בזעם ועלבון שנדמה שלא שככו מאז. "עשו מזה רעש, כי באותה תקופה זו היתה חברה נוצצת עם סלבס וקמפיינים מתוקשרים".
במהלך שנותיה הראשונות בניו יורק, לבייב גם מונתה לכהן כמנכ"לית אפריקה-ישראל בארה"ב, ובמסגרת עבודתה מכרה חלק מבניין ה"ניו יורק טיימס" האייקוני במנהטן בסכום של כ־003 מיליון דולר לחברת האחזקות שבבעלותו של ג'ארד קושנר, בעלה של איוונקה טראמפ וחתנו של הנשיא לשעבר (והמתמודד על הנשיאות בהווה), דונלד טראמפ, שהיה מאדריכלי הסכמי אברהם.
בהמשך נוצרו יחסי ידידות בין הלבייבים לקושנרים, ושני הזוגות בילו יחד 2015־ב במהלך האפטר־פארטי של המט גאלה - אירוע יוקרתי במנהטן, שמאורגן על ידי אנה וינטור, העורכת הראשית של מגזין האופנה "ווג", ושמארח את האליטה החברתית ובכירי תעשיית הבידור העולמית.
אירועי החברה היוקרתיים לא זרים ללבייב, שגדלה לתוך העולם הזה בישראל ובבירות אירופה. עמוד האינסטגרם שלה היה פתוח בתחילה רק לחבריה הפרטיים, תוך הימנעות ככל האפשר מפרסום חייה האישיים לציבור, אך אירוע מכונן 2018־ב נרשם, מבחינתה, כנקודת המפנה שהפכה אותה לאישיות האינסטגרמית שהיא כיום.
"באותם ימים לא היה לי הרבה ניסיון בנאומים בפני קהל רב, שלא לדבר על נאום באנגלית. ואז הוזמנתי לקבל אות הוקרה מטעם ארגון 'בת שבע', ורצו שבאירוע אשא דברים. זה מאוד הלחיץ אותי, אבל קיבלתי סימן מלמעלה. במשך שנים היה תלוי לי במשרד שטר של הרבי (מלובביץ'; ד"מ) ממוסגר עם הכיתוב 'בהצלחה'. ביום של האירוע עצרתי במשרד להדפיס את הנאום, ופתאום ראיתי שהשטר נפל מהקיר ומצאתי אותו מונח על הכיסא שלי. ואז הרגשתי שזה חיזוק מהרבי. הלכתי לאירוע, ונשים רבות דיברו איתי ורצו להיות בקשר, אז החלטתי להפוך את עמוד האינסטגרם שלי לציבורי.
"בתוך לילה עלה לי משמעותית מספר העוקבים, ופתאום ראיתי שיש התעניינות בקרב נשים רבות. מאז אני מקבלת פניות בפרטי, חלקן מבעלות עסקים שרוצות לשמוע טיפים בקריירה, מבקשות עזרה ומתייעצות איתי בנושאים שונים".
את המינוף ברשתות לבייב מנצלת לקידום תכנים שקשורים "לשליחות שלי", כפי שהיא חוזרת ואומרת. "ההשפעה שלי ברשתות היא בנושאי יהדות, ואני מנצלת את הפלטפורמה כדי לדבר על זה. אני לא נמצאת באינסטגרם כדי למכור מוצרים או להרוויח כסף. לא קיבלתי דולר בחיי מהאינסטגרם. נשים מתחברות לאותנטיות שלי, כי הן יודעות שאי אפשר לקנות אותי. אם החלטתי לעשות שיתוף פעולה, אני מבקשת שיתרמו את הכסף למטרה שאני מאמינה בה".
מדי פעם אפשר לראות את לבייב מבקרת בעסקים שמנוהלים בידי נשים, במטרה לסייע להן בפרסום, או נואמת באירועי חברה - ובעיקר מקפידה לדבר על קידום נשים בעסקים. "ובוא, זה מגניב לראות אישה שמרוויחה כסף, יודעת לעשות עסקאות, מתלבשת לא רע, נראית טוב וגם דוסית", היא מסכמת את העמוד שלה.
"חשבו שלא שילמנו"
בשנים האחרונות המוניטין המשפחתי ספג מכה חזקה בשל הפרשה שהתפרסמה בשם "נוכל
"ההשפעה שלי ברשתות היא בנושאי יהדות, ואני מנצלת את הפלטפורמה כדי לדבר על זה. אני לא באינסטגרם למכור מוצרים. לא קיבלתי דולר בחיי משם. נשים מתחברות לאותנטיות שלי, כי הן יודעות שאי אפשר לקנות אותי"
"יכול להיות שסיימון לבייב גדל בבני ברק וראה את אבא שלי, שהוא סיפור הצלחה של העיר. תודה לאל, בורכנו לגדול במשפחה, והוא חלם להיות חלק מזה. לא מדובר באדם חכם בכלל. רק בארץ הוא חי כמו מלך ורוצה להיות ראש הממשלה"
הטינדר", בכיכובו של שמעון יהודה חיות, ששינה את שמו לסיימון לבייב.
הפרשה החלה עם התחזות לכאורה של חיות לבנו של לב לבייב, ובהמשך פורסמו בתקשורת טענות כי חיות הונה לכאורה נשים ברחבי העולם והשתמש בשירותי יוקרה, דוגמת חכירת מטוסים פרטיים ויאכטות, תחת השם "לבייב", ובאמצעות שימוש בסימן המסחרי של חברת היהלומים שבבעלות המשפחה.
2022־ב החליטו ילדיו של לב לבייב להגיש קובלנה פלילית נגד חיות, בטענה שמעשיו גרמו לפגיעה בשמם הטוב ובפרטיותם. "בהזדהות כי הוא בן למשפחת לבייב, ונטילת המוניטין של הקובלים, הנאשם רימה, כיזב ופגע בנשים, גברים ועסקים בישראל ובעולם, כאשר מעשים אלו שויכו לקובלים בשל שם משפחתם", נטען בקובלנה. חיות עצמו כפר אז מכל וכל, באמצעות עורך דין, בטענות המופנות נגדו. הקובלנה תלויה בימים אלה בבית המשפט, והדיונים בתיק נמשכים.
לבייב משתפת בימיה הראשונים של הפרשה, עוד לפני שהפכה להיות להיט עולמי בנטפליקס, כשלמשפחתה החלו להגיע תלונות על חובות לכאורה שאינם משולמים, מה שעורר את חשדה.
"יום אחד מתקשרים אלי ומבקשים לפרוע צ'ק בישראל של חברת היהלומים שלנו בארה"ב, על סך 350 אלף דולר, במועד מוקדם יותר מאשר סוכם. לא הבנתי על מה מדברים איתי, אז ביקשתי תמונה של הצ'ק - וכשקיבלתי אותה הבנתי שמדובר בזיוף". איך אנשים לקחו המחאה בלי לבדוק אותה? "כשרואים את השם לבייב, מבינים שזה יעבור". באותה תקופה היו מי שהאמינו בישראל שסיימון הוא באמת בנו של לבייב, והמשפחה הותקפה בציבור בטענה שהיא מתנערת מ"בן המשפחה".
"יום אחד אני מדברת עם אשת תקשורת בישראל שאומרת לי בפירוש, 'די, אל תשקרי לי, למה אתם מתביישים בו?' הייתי בהלם. אמרתי לה 'נראה לך שאנחנו מתביישים במשהו?'
"במקביל הגיעה לאחי פנייה מזמר מאוד מוכר בישראל שאמר לו: 'אח שלך גנב אותי. הוא חייב לי שכירות של שלושה חודשים, ואני הולך לתבוע אותו'. הבנו שהעניין הזה ממש פוגע לנו במוניטין, כי חשבו שאנחנו גנבים ולא משלמים לאנשים".
למה, לדעתך, הוא בחר להתחזות דווקא לבן משפחת לבייב?
"יכול להיות שהוא גדל בבני ברק וראה את אבא שלי, שהוא סיפור ההצלחה של העיר שהפך למיליארדר בינלאומי. תודה לאל, אנחנו בורכנו לגדול במשפחה הזו, ושמעון ראה את זה וחלם להיות חלק מזה. לא מדובר באדם חכם בכלל. רק בארץ הוא חי כמו מלך ורוצה היות ראש ממשלה".
בלי ריחוק סטרילי
ב־7 באוקטובר אירחה לבייב חברים קרובים בביתה לחג שמחת תורה. "כשחזרנו מבית הכנסת, דיברו שמשהו נורא קורה בישראל. אבל היינו באפלה, כי זו היתה שבת והיינו מנותקים מהתקשורת".
על הזוועות שאירעו בישראל גילתה מאוחר יותר. "לא באמת הצלחנו לעכל את מה ששמענו. עברנו מיום חג ליום אבל".
מייד אחרי הטבח תרמה משפחת לבייב מיליוני שקלים לטובת משפחות שפונו מבתיהן ולישראלים נוספים שהיו זקוקים לסיוע בסלי מזון ובמוצרים בסיסיים. אמה של חגית, אולגה, רתמה את בית המשפחה בסביון לטובת קיום כמה חתונות שהיו אמורות להתבטל בעקבות המצב, והגישה אוכל בוכרי לחיילים בשטח.
תחת ה"טריטוריה" של חגית בארה"ב, בולטת במיוחד הפעילות החינוכית של רשת "אור אבנר", שייסדה המשפחה באתרים שונים בעולם, במטרה להעניק חינוך יהודי וציוני ליהודי מזרח אירופה. בפרברי רובע קווינס בניו יורק, בין בניינים נמוכי קומה, שיכונים רעועים ונתיב מהיר אימתני, ניצב אחד מבתי הספר שהקימו, מנותק מנוף האורבניות האפורה.
כשאנחנו מתקרבים למפתן הדלת, קבוצת תלמידי כיתה א' שרים בהתלהבות רבה את "עם ישראל חי", המנון המלחמה של אייל גולן. זה אולי נראה כמו "תצוגת תכלית" של ביקור הפילנתרופ במוסד שהוא תורם לו, אבל זרם הצעירות שבאות לדבר עם לבייב לא הסגיר מחיצות או ריחוק סטרילי. "לאף אחד אין חיים מושלמים, גם אם התמונות נראות ככה ברשתות החברתיות", היא מעירה בעקיצה עצמית.
רוב התלמידות כאן מגיעות ממשפחות במצב סוציו־אקונומי נמוך, אבל לפי מנהלי המוסד, רבות מהן ממשיכות ללימודים באוניברסיטאות ולתארים מתקדמים. לפי מנהלי המוסד, גם המאבק בהתבוללות הוא אחד מהיעדים של בית הספר.
"כמה שווה ההון של חגית לבייב?" אני שואל אותה בתום הביקור, בדרך חזרה למנהטן. בתגובה, היא פורצת בצחוק ואז מרצינה: "תראה את הפעילות הפילנתרופית שלנו, ותבין כמה אנחנו שווים".
זה העניין? בסוף מה שמפריע לך זה שאין פרגון בישראל כלפי המשפחה שלך?
"תמיד יש כאלה שיפרגנו וכאלה שלא. אבל זה לא ימנע מאיתנו להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים".
לבייב מודה שהקושי האמיתי בחייה הוא הריחוק הפיזי מהוריה ומבני המשפחה בישראל. "אמנם זו ניו יורק סיטי, ויש פה שפע והכל מהכל, אבל יש לזה מחיר כבד שאני רחוקה מההורים. זה חסר לי בכל יום". אזכיר לך את נוף השדרה החמישית. "פה זה לא הבית", היא מצביעה על קו הרקיע הניו־יורקי. "וזה לעולם לא יהיה".
"המשפחה שלי רחוקה מהתדמית של 'דבר עם המזכירה וחפש אותנו'. כולנו אנשים מאוד פשוטים. בבית חונכנו שכל מה שיש לנו הוא כי באנו לעולם לשליחות מסוימת. הערך של צדקה הוא מעל לכל תאווה חומרית"
"בשמחת תורה, כשחזרנו מבית הכנסת בניו יורק, דיברו שמשהו נורא קורה בישראל. אבל היינו באפלה, כי זו היתה שבת והיינו מנותקים למעשה מהתקשורת. לא באמת הצלחנו לעכל את מה ששמענו. ואז עברנו מיום חג ליום אבל"