סופר של עולם שהיה פה זה עתה - ונעלם
עמר לחמנוביץ על מותו של פול אוסטר הכתיבה של פול אוסטר פסעה תמיד על הגבול הדק שבין בדידות להתבודדות, ומכאן התעצמה כבשורה ספרותית אוניברסלית √ פרידה אחרונה מהסופר היהודי אמריקני ש"ראה בחיים עצמם חלק מהספרות"
נהוג לומר על פול אוסטר שהוא סופר ניו יורקי, אבל מיטיבי ההג דרה יגידו עליו "ברוקלינאי". "חיפשתי מקום שקט למות בו. מישהו המליץ לי על ברוקלין", מעיד גיבורו טום גאלס בפתיחה של "שגיונות ברוקלין", ספרו מ .2002 אוסטר הפך לפנים ולקול של רובע הבראונסטונים הענקי, הרבה לפני הג'נטריפיקציה והגלריות וחללי הע בודה המשותפים. שם כתב ב 1982 את "המצאת הבדידות" - הרומן שהפך אותו לכוכב בינלאומי כמעט בן לילה.
עשרות שנים קידש אוסטר את הפ ריבילגיה לבדידות עירונית וקיומית באדיקות רבה: הוא צעד ברגל מדירתו שבפארק סלופ לקפה "סוויט מליסה" עם סיגר קצר ביד, מעיל צמר שחור ומ שקפי שמש. זו היתה הליכת התרעננות קלה בשגרת העבודה הקשוחה. הוא כתב בעט נובע ובמכונת הכתיבה "אולימ פיה" - שהפכה לגיבורת אחד מספ ריו - והתנזר מטכנולוגיה ומרשתות. "מקלדות תמיד הפחידו אותי", אמר ל"פריס ריוויו" ב .2003 זו לא היתה עמדה מוסרית, הסביר, אלא "נוחות שלי עם עצמי".
העצמיות, האינטרוספקטיביות, ההתבוננות בגוף ובנפש בעין מלנכו לית ואירונית - הכתיבה של פול אוס טר פסעה על הגבול הדק שבין בדידות להתבודדות, ומכאן התעצמה כבשורה ספרותית אוניברסלית. "הבדידות מו כיחה שאנחנו אנושיים, כי היא המצב שבו אנחנו נחתכים מהצרכים ההכר חיים שלנו. היא מייצגת כמיהה להיות עם אנשים אחרים. בדידות היא ההפך מהתבודדות, שיכולה להיות מבחירה. אדם לעולם לא יהיה שרוי בבדידות מבחירה", אמר בראיון ל"ישראל היום" בשנת .2012
הצילום של אוגי
פול אוסטר היה הגרסה המודרניס טית של הפוסט מודרניזם. בספר שי חותיו "A Life in Words" העיד כי הוא "מחפש לכתוב על מה שטוב ויפה בעיניי, אבל תמיד למצוא דרכים חד שות לספר סיפורים. להפוך הכל מב פנים החוצה", והביע הזדהות עם הדה קונסטרוקטיביזם של ז'אק דרידה. אך לשונו היתה בהירה וסיפורית, על התפר שבין מעשייה אורבנית לז'אנר הבלש, ולכן היתה נגישה לקוראים רבים כל כך בעולם.
הוא היה מקרה מיוחד של סופר של דור ההורים והילדים לאורך שני עשו רים לפחות - הופיע על מדפים בספ ריות ביתיות באפר איסט סייד ובפתח תקווה, והיה בגדר כוכב על בפריז. הוא אף פעם לא היה בצמרת ההימורים לנו בל, ואפילו לא זכה בבוּקר, ואם לת מצת זאת לקלישאות של הענף - הוא היה סופר של אנשים, ולא של סופרים.
אוסטר היטיב ללכוד את ההווה ו"ראה בחיים עצמם חלק מהספרות, במובן זה שהעצמיות של האדם מתפת חת בדיוק כפי שדמות מתפתחת בספר", כדברי וויל בלית', עורך הספרות של "אסקווייר". לכן אולי מפתה כל כך לראות בו גם מבשר ניו אייג'י, אף על פי שהוא שריד של עידן קלאסי ששקע.
כתיבתו בנקל יכולה להיתפס כשמר נית חתרנית. עוד ביטוי לאוסטריאניות אפשר לזהות בריטואל של גיבורו אוגי מהתסריט "עישון", שזכה לעיבוד קול נועי נפלא של וויין וואנג בשנת ,1995 בגילומו של הארווי קייטל.
בכל בוקר, בדיוק בשעה ,8:00 אוגי מצלם מחנות הטבק הפינתית שלו בברוקלין את הפינה הנגדית, הנש קפת מולו. מדי יום, באותה השעה, באותה הזווית. את התצלומים אוגי שומר באלבומים: השינויים מינוריים, כמעט לא מורגשים. ובכל זאת, ברבות השנים המציאות אינה זהה לזו שהיתה. חל מפנה שלא שמנו לב אליו. פול אוס טר היה סופר של עולם שהיה פה זה עתה - ונעלם.
לשתול עצים למען ישראל
והיתה לו גם ישראל. הוא גדל בסאות' אורנג' ניו ג'רזי, באזור הכפרי של מדינת ניו יורק, ואחר כך בניוארק העירונית, להורים יהודים אחרי מלחמת העולם השנייה. וכמו בכל בית יהודי בחוף המזרחי בשנים שלאחר המלחמה, גורל יהודי אירופה הפוסט מלחמתית העסיק את המשפחה.
"גדלתי עם ישראל", סיפר ב .2012 "בכל בוקר הלכתי לבית הספר העברי בניו ג'רזי, בידיעה שחלק גדול מהשי עורים יוקדש לגיוס כסף עבור המדינה הצעירה. היינו עסוקים כל העת בש תילת עצים ובכתיבת כרטיסי ברכה קטנים לאנשים בישראל, הילדים והמ בוגרים. אנחנו סייענו לבניית מקום אידיאליסטי חדש, והיינו מאוד נרג שים מכך".
הוא ביקר פה באמצע שנות ה 90 ולאחר מכן רק ב ,2010 ומאז התרשם כי הישראלים "חיים בין ייאוש - שמא פיין את הצד השמאלי של המפה, לבין הכחשה - שמאפיינת את הצד הימני, ומעט מאוד באמצע. ההכחשה היא בלתי נסבלת, היא לא יכולה לשרוד. והייאוש - גם הוא לא מעורר תקווה".
כיאה לבון טון, הוא ביקר את נתניהו חדשות לבקרים, ולמרות היותו בשר מבשרה של יהדות ה"ניו יורק טיימס" - הוא הביט נכוחה בהבל הפרוגרסיבי שהשתלט על האליטה בחופי אמריקה, ואמר: "אנשים כל כך מקובעים בעצמם, עד שאין להם יכולת להביט על העו לם באופן שונה מהרגיל, ואולי לשנות את מחשבתם". לכיבוש האלמה מאטר שלו, אוניברסיטת קולומביה, בידי מו חים אנטישמים ואנטי ישראלים - הוא לא הספיק להתייחס.
בעשור האחרון הוא הוריד קצת ווליום, ובכל זאת פרסם שני ספרי פרו זה וכמה ספרי מסות, ואפילו ספר שירה חדש. בדצמבר 2022 הכריזה אשתו הסופרת, סירי הוסטוודט, על מאבקו בסרטן. שלשום הוא הלך לעולמו. אולי מימש את מה שביקש בספרו הראשון: "יהיו הנסיבות אשר יהיו, הצליח לשמור על מרחק בינו לבין החיים, לא לטבול בלב ליבם של הדברים".