עלה התאנה היהודי של הקמפוסים

"לא נשבר לי הלב. אם כבר, אני חש שאולי יש מידת צדק בעולם אם לפעמים גם המתנחבלים פושעי המלחמה מקבלים את העונש שמגיע להם".

את הדברים האלה אמר פרופסור ישראלי בארה"ב לפני כשנה, לאחר ששני יהודים נרצחו במכוניתם בדם קר. הם לא היו "פושעי מלחמה" - הם היו שני אחים, הלל ויגל יניב ז"ל, בני 20 ו ,22 בדרכם הביתה להר ברכה. העונש שהם קיבלו היה על עבירה אחת: הם היו יהודים. עליה הם הוצאו להורג מטווח אפס. פרופסורה לעלילות דם.

שנה ורבע אחר כך, עם פרוץ ההפגנות האנטישמיות בקמפוסים בארה"ב, התראיין אותו פרופסור ל"הארץ" ואמר: "המפגינים האשימו אותי באחריות לרציחתו של ילד מוסלמי בן 6 בשיקגו. הופתעתי". על זה אנחנו מסכימים, הוא באמת הופתע.

כבר שנים הם מאשימים את ישראל בפשעי מלחמה ואפרטהייד ומעלילים על היהודים בישראל עלילות דם - ואז הם מופתעים שיש קונים לסחורה הרעילה שלהם. אותה הסחורה הופכת לעלילת דם נגד אותם הפרופסורים עצמם.

ההגנה שלהם תמיד זהה: "אני אובייקטיבי, נאור וליברלי, אני מבקר את הסכסוך, אני ממש לא יהודון כמו היהודונים האלה שלימדתי אתכם לשנוא, ממשלת ישראל אשמה באנטישמיות שמופנית נגדנו ונגדם". הם מקדישים את הקריירה שלהם לטינוף על מדינה קטנה במזרח התיכון ועל תושביה היהודים.

אחרי 7 באוקטובר, הבעיה של הפרופסור אינה הטבח שבו נרצחו מאות מבני עמו - אלא העובדה ש"התעלמו ממנו" ולא פנו אליו מהאוניברסיטה כי הוא "מקור מידע". "שנים של גאווה על כך שאין לי לאום או דת, אלא רק מקצוע", הוא מספר ל"הארץ". אבל המ ציאות מראה שיש לו, ושהוא משתמש בלאום היהודי שלו כנבוט לחבוט בו ביהודים אחרים.

מקמפוס אחר נפוצות תמונות של יהודים שמש תתפים בהפגנות "פרו פלשתיניות", אפילו חובשים כיפות בצבעי דגל פלשתין ועורכים סדר פסח עם תפוזים בקערה)!(. אך האנשים האלה לא חובשים כי פות ביום יום, כיפתם אינה אלא תפאורה ויהדותם אינה אלא נבוט, שאותו הם מוסרים לאנטישמי כדי שיחבוט ביהודים אחרים. אחר כך הם יגנו עליו ויגי דו שההפגנה היא לא אנטישמית - עובדה, אני חובש כיפה ואני כאן.

סטודנטית אחרת פרסמה שההפגנות בקמפוסים אינן מסוכנות, ושהיא מרגישה בטוחה בין האוהלים. רק אחרי הרבה שאלות אנחנו מבינים שהיא לא "סטו דנטית יהודייה שנקלעה להפגנות", אלא אחת שמפ גינה נגד ישראל. בטוויטר היא מסתירה את קריאותיה להשמדת ישראל מאחורי עלה התאנה של יהדותה, ואז מספרת לנו שזה "לא כזה נורא". מסך העשן המפואר שלה זיכה אותה, כמובן, בראיון ב"הארץ".

את הסיפור "האדונית והרוכל" קראתי בשנות ה ,90 בשביל הבגרות בספרות, אך הבנתי אותו רק שנים לאחר מכן, ואני חוזר אליו פעם אחר פעם. לא מכי רים? תקראו. אויבינו לעולם לא יקבלו את היהודי הגלותי התבוסתני והמתרפס. להפך - הוא רק יעורר את תיאבונם.

אקדמאים ישראלים בחו"ל מאשימים את ישראל באפרטהייד כבר שנים. עכשיו עלילות הדם מופנות כלפי אותם הפרופסורים, והם מופתעים שיש קונים לסחורה שלהם