מתערבבים זה בזה

השנה אנו ב"קום המדינה" השני, ותשפ"ד היא תש"ח החדשה. הזיכרון השנה יכסה הכל כמו ים, אפילו בליל התקדש חג, ואיש לא ילחץ על "כפתור השמחה", וימי הזיכרון והעצמאות יהיו בעצם יום ארוך אחד, בלתי ניתן להפרדה

.1 התנערי מעפר קומי

יש זיכרון ויש זיכרון. זה של השנה הוא נוכח וחדש ומבעבע. הוא לא מה שהיה, אלא מה שהווה. הוא טרם הספיק להתיישן לכדי זיכרון. ריח המוות והשריפה בעוטף ותמונות הזוועה שרק אל מקצתן נחשפנו הם מציאות נוכ חת, ולא עבר. זיכרון בזמן אמת. היינו כבר במקום דומה בימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל, במלחמת יום כיפור ובאינתיפאדה השנייה, וכמובן - מייד לאחר הקמת המדינה, עוד בטרם נקבע רשמית יום הזיכרון.

אולי על ימים כאלה כתב פעם יהודה עמיחי: "הארץ מחולקת למחוזות הזיכרון וגלילי התקווה, ותושביהם מתערבבים אלה עם אלה". אולי על רג עים דומים לאלה הוא כתב שהארץ היא "ארץ חבילה, והיא קשורה היטב... והיא קשורה חזק והחוטים לפעמים מכאיבים". אלא שהשנה הזאת החוטים מכאיבים כל העת, ולא רק לפעמים, כי טרם התרחקנו, אפילו מעט, כדי שנוכל להתחיל להיזכר. אנו עדיין באירוע.

גם בשנים רגילות - אם בכלל יש כאלה אצלנו - הרגע המיוחד והיחיד הזה, רגע המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, הוא מעבר חד, דואלי, בלתי מובן לכאורה; תפנית קשה ופתאומית, בין תוגה ואבל וזיכרון לבין שמחה מתפרצת ולב שעולה על גדותיו ברגשות תודה. אלא שהשנה איש לא ילחץ על כפתור השמחה, ושני הימים הללו, זיכרון ועצמאות, יהיו בעצם יום ארוך אחד ובלתי ניתן להפרדה.

לא יום הזיכרון ויום העצמאות, אלא יום הזיכרון והעצמאות. "יומא ארי כתא", שיימשך 48 שעות. כי השנה הרי אי אפשר באמת להפריד בין הש ניים, ורק ציווי אחד יהדהד באוזנינו, מתוך פיוט עתיק, "לכה דודי" של רבי שלמה אלקבץ: "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי", או בשפתו של ספר יחזקאל: "בדמייך חיי!" זו תביעה לא קלה מעצמנו, והיא דורשת מרבים שינוי תודעתי.

.2 הנורמליות הוכחה כחסרת שחר

ד"ר יעקב הרצוג כתב לפני שנים רבות שמדינת ישראל היא בגדר פר דוקס. הרצוג האמין שהמושג "עם לבדד ישכון" הוא המצב הטבעי של עם ישראל. "הנורמליות", כך גרס, "הוכחה כחסרת שחר. זו מדינה השרויה בא מונה, והאמונה שרויה ביסודותיה. מדינה החיה בהווה, חיותה בהווה, זכותה בהווה, אבל הכל נובע מן העבר".

הרצל ופינסקר והוגים ציונים אחרים ראו את הדברים מעט אחרת. הם ביקשו להאמין שהקמת מדינה יהודית תנרמל את משפחת העמים ותצמצם את האנטישמיות, ואף תביא לסיומה. זו היתה אמונה תמימה, נאיבית. אפילו הגדולים שבטועים ובמטעים בתוכנו, שהבאישו שנים את שם ישראל בעולם, אלה שהצטיינו בשנאת העצמי, נוכחים בימים אלה שהרצוג צדק: הנורמליות ביחס אלינו הוכחה כחסרת שחר. המצב הישראלי הוא המצב היהודי, ולהפך. הניסיון הנאיבי להפריד בין השניים, להכשיר את היהודי ולשקץ את היש ראלי והציוני, אינו אלא אשליה.

האנטישמיות ושנאת ישראל מקננות בדמם של נוצרים ומוסלמים ברחבי העולם, לעיתים כחיידק רדום ולעיתים כחיידק פעיל. מנקודת מבטה של האנטישמיות החדשה ישנה, עצם קיומה של ישות יהודית ריבונית הוא טעות היסטורית, ויש לתקנה באמצעות ביטולה בכל תחום וגבול שהוא - from the river to the sea )מהנהר ועד לים(. מדינת היהודים היא הבעיה, ולכן יש להעבירה מן העולם.

כיצד אנו אמורים לחיות עם הידיעה המתחדשת הזאת, שהתיישנה רק בד מיוננו? התשובה לכך היתה ועודנה עצם המשך קיומה של המדינה היהודית, שאת עצמאותה, למרות הכל, נציין גם השנה. או במילותיו של אחד ממשוררי התחייה שלנו, דוד שמעוני: "אף על פי כן ולמרות הכל, ארץ ישראל".

ליהודים יש היום אדמה וריבונות, נשק וצבא חזק, עוצמה כלכלית ומדעית,

ובעיקר - אמונה בצדקת הדרך והחלטה נחושה להמשיך להתקיים כאן, במו לדת, בארץ חמדת אבות, במדינה שרק לפני 80 שנה עדיין היתה בגדר חלום ומושא כיסופים של דורות.

אבותינו הפכו את החלום הזה למציאות, ונצליח לדבוק בו ולקיים אותו - אם לא נאפשר לשנאת החינם שכה הצטיינו בה ערב המלחמה לאכול בנו כל חלקה טובה, ואם נבין שאנו חולקים כאן בינינו ברית גורל וברית ייעוד. בחלום הזה, שעליו אנו משלמים בדמים כה רבים, נוכל לדבוק רק אם לא נניח לשטן, כלשונו של אלתרמן, להקהות את מוחנו ולשכוח שאיתנו הצדק. מדינת ישראל תמשיך להתקיים אם נדע לקום גם אחרי מכות קשות, להתנער מעפר, ובלשונו של רבי שלמה אלקבץ - ללבוש מחדש את בגדי תפארתנו. אין לנו שום ברירה אחרת.

.3 עבר מתמשך ונוכח

אחת הדרכים לעשות זאת היא "נוסחת התודעה הנוכחת" של האלוף )מיל'( גרשון הכהן. הוא פרס אותה לפני כעשור בספרו "מה לאומי בביטחון הלאומי". שבתי אליו עכשיו, והוא רלוונטי היום אף יותר משהיה אז.

הכהן מציע שם להגדיר מחדש את הביטחון הלאומי כעניין שחורג בהר בה מהקיום בממדיו הפיזיים. הוא מבדיל בין השאלה הטכנית "כיצד מגינים על הקיום?" שמאז 7 באוקטובר איננו חדלים לעסוק בה, לבין שאלה שרבים מאיתנו עייפו מלעסוק בה: "לשם מה אנו מתקיימים, נאבקים ונלחמים?"

לפני שנים רבות, מפקד חיל האוויר לשעבר האלוף בני פלד חולל סערה גדולה, כשהסתייג בחריפות משאיפת הציונות )כפי שהגדיר אותה הקונגרס הציוני הראשון( "לרכוש מקלט בטוח לעם היהודי בארץ ישראל". פלד סבר כי מדובר בלא יותר מאשר "הגדרת תחום מושב יהודי בגבולות מוכרים וב טוחים בידי נותני חסות וכסף".

משנתו של דוד בן גוריון, שהרחיבה פי כמה את הגדרת הקונגרס הראשון, קוסמת להכהן פי כמה. "הביטחון", הבהיר בן גוריון, "הוא רק תנאי לקיומנו ולעצמאותנו. למדינת ישראל ייעוד מיוחד. כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם ולהתקדמותם של תושביה. מדינתנו מצווה גם על כך, אבל אין זה העיקר. מגמתה העליונה היא גאולת ישראל, קיבוץ גלויות... ביטחון וכלכלה הם רק אמצעים, ולא מטרה... המטרה היא גאולת עם ישראל בארץ אבותיו, בארץ מולדת". דווקא כאן. רק כאן.

הכהן מציע לנו גם היום לשלב ככל שניתן את העבר הלאומי בכינון הביטחון הלאומי הישראלי, אך הוא מודע לחולשת הנוסחה הזאת: "העבר, כתודעה היסטורית וכרצף מידע כרונולוגי, יכול אולי לעניין מחקר אקדמי, אך בדרך כלל אין ביכולתו להניע בני אדם למעשים גדולים, או להעניק משמעות למאבקם, לסבלם ולמסירות נפשם".

הנוסחה המשודרגת שהכהן ממליץ עליה, אם כן, היא זו ששוזרת את העבר בהווה, הן כתודעה נוכחת והן כמצפן לעתיד. מעט בדומה לסיפור אהבה אנושי, שיש בו ממדים רבי עוצמה, שמתקיימים מעבר לחישובי תועלת, שרידות וקיימות פיזית.

הדרישה הזאת של הכהן מאיתנו, לשזור את העבר בהווה כתודעה נוכחת, אינה פשוטה. אחת הבעיות היא שהחברה הישראלית בחלקה מסויגת מעברה, ויחסה אליו שנוי במחלוקת. יש שמחויבים לו, ויש שמתייחסים אליו כאל ספר היסטוריה ותו לא. יש שמתעלמים ממנו, ויש "עכשוויסטים" שמתרכזים בהווה בלבד ומעדיפים להתנתק מעברם.

אם יורשה לי לנסות לסייע לאילן גבוה כהכהן - נראה שהנוסחה לקיום התודעה הנוכחת היא ברוח הציווי מהגדת הפסח: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". באותו האופן ממש חייב אדם לראות את עצמו כאילו היה שם בימי השמדת העם היהודי בשואה, וכאילו היה שם בתש"ח, על ערש הולדתה של המדינה, במלחמת השחרור שלנו. באותו האופן יהיה אדם חייב

כמו הציווי בהגדה של פסח "חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כך ממש חייב אדם לראות את עצמו כאילו היה שם בימי השואה ובתש"ח, ובאותו האופן יהיה על האדם לראות עצמו כאילו הוא היה שם - בבארי וברעים, בכפר עזה, בשדרות ובניר עוז