אמת"זיכרון קולקטיבי הוא גמיש, ההווה מעצב את העבר. האופן שבו נזכור את 7 באוקטובר ישתנה עם השנים"
פרופ' ורד ויניצקי סרוסי, את חוקרת זיכרון קולקטיבי, תחום מחקר שהפך חיוני וחשוב במיוחד אחרי 7 באוקטובר. מה את זוכרת מאותו בוקר?
"הייתי בנסיעה מקצועית לארה"ב. באותו בוקר פגש תי ניצולה מרואנדה, שביקשה להיוועץ בי כיצד מנציחים את מלחמת האזרחים ורצח העם שהיו שם, שנחשבים בגדר עבר בעייתי - עבר שיש בו רגעים שמביישים אנשים כאומה, כשבט, כמגדר וכקבוצה.
"בזמן שדיברנו, התמונות ב CNN וברשתות החב רתיות התחילו לזרום, והבנתי שהתרחש כאן אירוע קשה ביותר. לאט לאט התחלתי להמשיג את הדברים תיאורטית, ואחד האנשים הראשונים שחשבתי עליהם בהקשר הזה היה האדריכל מיכאל ארד, שעיצב את האנדרטה שהוקמה לאחר פיגועי 11 בספטמבר, שמהווה עבר בעייתי מבחינת ארה"ב".
המחשבה בוודאי לא היתה מקרית, משום שגם לאחר 7 באוקטובר יהיו כאן מאמצי הנצחה ותיעוד. במובן מסוים, אנחנו ניצבים עכשיו בנקודה היס טורית, מכיוון שמאמצי התיעוד מהתקופה האח רונה יהפכו בהמשך לאופן שבו נזכור וננציח את 7 באוקטובר.
"ראשית, חשוב לומר שעדיין מוקדם לדבר בעת הזו על זיכרון והנצחה, כי האירוע טרם הסתיים. ככלל, מאמצי התיעוד הרבים מהעת האחרונה יהפכו, לימים, לחומרים שירכיבו את ההנצחה בכל מיני אופנים שעוד קשה לחזות במדויק. העולם מלא היום באפשרויות רבות של הנצחה, בשלל פלטפורמות וגוונים, שיאפשרו הנ צחה רחבה יותר. בהקשר של השואה, למשל, ראינו לא מזמן את 'הסטורי של אווה'. מזווית אחרת, ביד ושם הבינו למשל את חשיבות תיעוד הניצולים, משום שהם לא יהיו איתנו לנצח.
"תראה, אנחנו חברה כותבת ומתעדת, יש לנו תודעה היסטורית ותודעת זיכרון. נושא הזיכרון הקולקטיבי הוא מהאבנים הבסיסיות ביותר שלנו, ומתחבר באופן מובהק לסיפור היהודי, הישראלי: זכור את יום השבת לקדשו, זכור את אשר עשה לך עמלק, חגים שבנויים על זיכרון קולקטיבי, וגם התנועה הציונית שבנויה על ימי זיכרון רבים.
"הרגע יצאנו מליל הסדר, וכל כמה שהוא היה איום, ולא בדיוק במהות של חג החירות - פסח הוא חג של זיכרון קולקטיבי. אנחנו מציינים בכל דרך אפשרית ומדגישים - כי בכל דור ודור אדם צריך לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים. זה תרגיל קלאסי בעיצוב זיכרון קולקטיבי, והטקס הזה נשמר על ידי רוב מכ ריע של הישראלים. אנחנו נושאים את הזיכרון איתנו, מגלות לגלות".
תודעת הזיכרון הקולקטיבית שלנו סייעה לרבים מאיתנו לצאת ולתעד את אירועי השבת השחורה ואת אלה שאחריה.
"אני מסכימה. אנשים הבינו במהירות שהם חייבים לתעד - שיש כאן אירוע משמעותי, עמוק, היסטורי, שאינו דומה לשום דבר שעברנו פה, גם לא ל .'48 זה ממש בדמנו. הם הבינו שהם צריכים להשאיר דברים, לשמור על ארכיונים, לשחרר מהקיבוצים דברים שאולי לא יחזיקו מעמד.
"זה הזכיר לי את נפילת חומת ברלין, שאז אנשים הבינו שמדובר ברגע היסטורי ושיש לקחת חתיכה מהחומה. כשהבניינים במנהטן נופלים, הניו יורקים מבינים שנפל דבר. בשואה 60 היסטוריונים שחיו בגטו ורשה הקימו את ארכיון 'עונג שבת', חומרים תיעודיים שהוסלקו בכדי חלב שנקברו. הם הבינו שעוד יכתבו ספרים על התקופה הזאת, שזה רגע היסטורי".
מאמצי התיעוד אמורים להקל את תהליך ההנצ חה, אבל את סבורה שאתגר ההנצחה יהיה מורכב.
"ואני בכלל לא בטוחה שישראל תצליח לעמוד בו. מצד אחד, יהיו משפחות וקהילות שירצו להנציח את יקיריהן - קיבוץ בארי, ניר עוז, שדרות או אופקים. זו תהיה הנצחה עצובה ולגיטימית. הבעיה היא ההנצחה ברמת המדינה, כי המדינה והצבא הפקירו. הצבא לא הגיע שעות, והמדינה לא תפקדה בשעה שאזרחים נר צחו, נשרפו ונאנסו. וזה לא קרה בשואה, אלא בתקופת הקוממיות שלנו. 7 באוקטובר נכנס לקטגוריית העבר הבעייתי, עבר שמתביישים בו, שלד בארון, ולכן אני סבורה שלמדינה יהיה קושי להנציח את האירועים, וראינו לכך פרומו קטן בתקופת האינתיפאדה הש נייה, באי הרצון של המדינה להנציח את נושא הטרור.
"המדינה לא מיהרה להנציח, וראינו שאנשים מל מטה, מהשטח, החלו להנציח את יקיריהם. כך, למשל, תחנות אוטובוס ברחבי ישראל הפכו לאנדרטאות. ברגע שעיריות הבינו שזה נראה לא טוב, התחלנו לראות שלטים בסגנון 'כאן במקום הזה נרצחו...'. העיריות הבינו שעליהן לפעול".
אני לא בטוח שהאינתיפאדה היא מקרה בוחן מדויק. ובכל אופן, הממשלה כבר אישרה את קיומו של יום זיכרון לאומי לאירועי 7 באוקטובר - כ"ד בתשרי. כלומר, יש כאן נכונות להנצחת האירוע, ואפילו לקיים יום זיכרון מיוחד.
"ראשית, אני לא בטוחה שזה עבר חקיקה, וכידוע יש הבדל בין חקיקה להכרזה. בינתיים, ראינו יום זיכרון אזרחי לשבת השחורה ביוזמת החברה האזרחית, ולא ביוזמת המדינה. בכל אופן, אני סבורה שהמדינה וה ממשלה הגיעו באיחור, וגם חקיקה אינה ערובה לקיום יום זיכרון. ימים יגידו".
לקעקע את הטראומה
את סבורה שהמדינה לא תמהר להרחיב את ההנ צחה ואת ימי הזיכרון, כי היא נתפסה כמי שלא הצליחה להגן על אזרחיה. אילו אופציות כן עומדות בפני המדינה?
"אני סבורה שלמדינה יש שתי אופציות: או שלא לקדם את הזיכרון של היום הנורא הזה, כי הצבא פשוט לא היה שם, המדינה לא היתה שם, וזו בושה - או למ צוא פתרון ביניים: להחליט על יום שיאגד יחד את 7 באוקטובר ואת המלחמה שהגיעה אחריו, עם כל סיפורי הגבורה שמגיעים איתה".
אולי זה צעד נכון יותר בכל מה שקשור לאתוס הלאומי. יש כאן אסון שבעקבותיו תקומה; ויש חשי בות גם בזיכרון המלחמה שישראל השיבה. "לדעתי לא. זה צעד שבורח מהתמודדות". מדוע? "כי הוא לא נותן מקום ראוי לקורבנות ששילמו בחייהם. לקח לנו שנים רבות להבין שלהיות גיבור בשואה זה לא רק מה שנוח למדינה, זה לא רק להיות בצד של המורדים, למשל".
ורדה גולדשטיין,
כפר עזה: "אני לא יודעת אם נשאיר קיר שרוף זכר לחורבן. אין לנו תמונות לא של הילדים, לא של החתונה, לא של אירועים, כל התיעוד איננו. אפילו מסמכים של הורי בעלי שהיו ניצולי שואה - הכל נשרף"
קבורים בשפיים. בבוא היום נעביר אותם לכפר עזה. נדב וים נולדו בכפר עזה ושם מקומם. אני לא יוד עת איפה השאר יחליטו. בכל אחד מבתי הקברות האחרים שבהם קבורים החברים שלנו יהיו נציגים של כפר עזה, שיעמדו בצפירה ליד כל אחד ואחד מקברי הנרצחים של הקיבוץ.
"איך נחווה את זה? איך נתמודד עם זה? אני מק ווה שיהיה לנו מספיק כוח פשוט לעמוד שם ולהיות שם, ומקווה שיגיעו פרפרים לבנים. בכל פעם שאני רואה פרפר לבן, אני יודעת שהם איתי".
ומה הלאה? ורדה מונה אספקטים שונים של שימור והנצחה, והדילמות הנלוות אליהם. "יהיה חדר זיכרון או אנדרטה? מוזיאון? יש חשיבה קהילתית מאוד משמעותית שקשורה להנצחה, לזיכרון, לשימור, יש אינספור היבטים. היום אנחנו עובדים בכמה מישורים: ראשית, תיעוד, שימור ואיסוף של כל החפצים בבתים שנשרפו. העבו דה הזו נעשית בעזרת יד בן צבי ששלחו אר כיאולוגים ואנתרופולוגים כדי לנבור ולאסוף כל פריט. במקביל, אנחנו מתעדים, מקליטים ומסריטים את כל מוסרי העדות על מה שהיה באותו יום, בעזרת עמותה בשם ,'710' ובשלב השלישי יתחיל המסלול של הנצחת הבתים והמ בנים וההנצחה הקהילתית. השלב האחרון הוא ההנצחה האזורית, ואנחנו עוד לא עוסקים בזה. זה יהיה בשיתוף המועצה האזורית. בינתיים, אנחנו עובדים עם המשרד למורשת, שיש לו תקציבים שהממשלה אישרה במיוחד לשם כך".
אל לב הים
ורדה היא צלמת חובבת. מאז חזרה מבולגריה, היא מתעדת בכל שבוע את ביתה השרוף והמופ גז. "בכל פעם זה נראה אחרת, יש בליה, הוא הרוס כמעט לגמרי ובכל פעם הוא נהרס עוד קצת. אבל אני מקפידה שבכל זאת הצילומים ישקפו תקווה, אז בכל תמונה יש חלון שדרכו רואים נוף ירוק או קרן אור". חלק מצילומים אלו הוצגו במרכז עינב בתערוכה של חברת .photo is:real
"אני עוד לא יודעת מה לעשות עם אלפי הצילו מים שלי. אני מניחה שמבחינתי זהו תהליך פרידה מהבית וכניסה לתהליך השיקום והבנייה של הבית החדש, שייקח בערך שנתיים. בינתיים, זה הרס וש ריפה וכלום ושום דבר. כששוחחתי עם הנשיא הרצוג, שאותו אני מכירה שנים רבות, הוא הבטיח לי שיבוא לקביעת המזוזה בבית החדש".
הדילמות בבניית ביתה החדש של ורדה משק פות בזעיר אנפין את הדילמות של הקיבוץ כולו והקיבוצים הסובבים. "אני לא יודעת אם נשאיר קיר שרוף זכר לחורבן, אבל הצלחנו להציל מעט מזכ רות שאני בטוחה שאשתמש בהן. אין לנו תמונות לא של הילדים, לא של החתונה, לא של אירועים, כל התיעוד של המשפחה איננו. אפילו מסמכים של הורי בעלי שהיו ניצולי שואה - הכל נשרף. טיילנו בכל העולם, הבית שלנו היה צבעוני ומלא תמו נות ענקיות של חרציות וחמניות ונשים אתיופיות ומזכרות מהמזרח - והכל איננו. אנחנו מתחילים מאפס. מעכשיו הזיכרונות איתנו רק בלב.
"אני מחכה ליום שבו שופל יעלה סופית על הבית ויהרוס אותו, בשביל שנוכל להתחיל לבנות בית חדש בכפר עזה. מהרגע הראשון ידענו שנחזור הבי תה, ואמרנו את זה. אני יודעת שהבית שלנו כבר לא ייראה כמו שהיה. לא יהיה בו שום זיכרון מו חשי, ממשי, שאנחנו יכולים להגיד 'כך היה הבית'. אבל הוא יהיה בית חדש, אחר, ויהיה בו שולחן ל 24 אנשים כדי שנוכל שוב לקיים בו איזה סדר יום מש פחתי של ארוחות משותפות, של בית פתוח. נדב אמר פעם בראיון שנעשה איתו, שבית לא עוזבים.
"אנחנו בוחרים בחיים, כמשפחה, כקהילה, עושים הכל בשביל לשמור את נדב ואת ים נצורים בליבנו, בסביבה שלנו, בקהילה שלנו. הם היו מאוד אהובים ומקובלים, וככה הזיכרון הזה יישמר. אני יושבת מול הים במלון שהקצו לנו בתל אביב, בקומה השמינית. הים סוער, ואני מדברת עם ים נכדתי והיא איתי פה בכל יום כל הזמן. לפעמים הים שמולי סוער ול פעמים הוא שקט, בדיוק כמו שהיא היתה: סוערת ושמחה ואכפתית".