"פיסת ארץ ישראל בגולה"
1טתיות בבואו לאפיין את ההבדל בין הקיום היהודי בתקופת השואה לקיום היהודי בישראל שנלחמה לעצמאותה, הבחין המשורר אבא קובנר בהתפוררות מול התגב שות. המכות שניתכו על הקהילות היהודיות בשי
גרמו למה שכינה "אטומיזציה של הכלל". כולם היו שווים לפני הצורר הנאצי, ללא הבדל של מעמד או דעה; אולם היהודים עמדו מול הגורל הזה מפורדים. בסופו של דבר, הפרט שקע בפחדיו וחיפש צל של ביטחון רק לו. הדאגה לכלל התפוגגה בעשן המשרפות, "כל אחד חיפש בציפורניו ולעצמו סדק למקלט".
לעומת העולם שהשאיר מאחוריו, חווה קובנר ההפך כש עלה ארצה והצטרף ליישוב הנלחם. גם פה לא היה ה"יחד" מובן מאליו, כתב, "אבל כאן בארץ חשתי שמתרחש התהליך ההפוך... כאן הכלל מתגבש יותר ויותר בייסורים, בדמעות ומחאות, תוך כדי מהלומות המלחמה". אפשר לומר שתחת הלם המלחמה המתגברת "נתלכדה הקהילה, התעמקה ההבנה לצורכי הכלל, והאגואיזם נדחק לשעה".
2
הערה מעניינת של קובנר היא מקור ההשראה למחתרת ולמרד נגד הנאצים: "הנוער הציוני התגבש מתוך שהיינו פיסת ארץ ישראל בהוויה של הגולה... של הגטו". דגם ההשראה לא היה היישוב הארץ ישראלי דאז, "אלא ארץ ישראל הנכספת, הנערגת בשירים, ברעיון, באידיאולוגיה, ארץ יש ראל ההולכת להיות".
הנה עדות למקום שמילאה הארץ בחיי היהודים בגולה לאורך ההיסטוריה: לא רק מחוז גיאוגרפי שבו פעם חיינו, אלא חלום פעיל שגיבש אותנו והצית את הדמיון הקולקטיבי להתרומם מצרות הזמן והמקום. בעיניי ראיתי זאת כשגריר אצל יהודי אירופה. ישראל היא תעודת הביטוח שלהם, תוך שהם יודעים ברובם כי הם חיים על זמן שאול. הם מתאמצים להיאחז בעולם שלא קיים עוד, ולמרות האנטישמיות הפו שה והפרעות המתקרבות מתעקשים לא לעלות, שהרי תמיד שערינו פתוחים עבורם.
3
בחג הסוכות הראשון שלי ברומא אמרתי ליהודים שם שהחג הזה זר להוויית הגולה. רק בסתיו הארץ ישראלי יוצאים מחוץ לבית האבן לגור בסוכה דקיקה. היכן אפשר למצוא הגנה בסוכה כזאת מחוץ לארצנו, הרי זו סכנת נפשות! רק במדינת ישראל, המוגנת בידי חיילינו מסביב, אפשר לחיות בסוכה רעועה במשך שבוע. אתם מבינים, סיימתי, כשאתם נכנ סים לסוכה ברומא, אתם נכנסים לארץ ישראל. מבלי משים הדהדתי את דבריו של קובנר על "פיסת ארץ ישראל בהוויה של הגולה".
4
מאז חרבה עירנו ושמם מקדשנו ויצא עמנו לגו לה, הלכנו והתפרקנו לקהילות מפוזרות בעולם. הרכיב הלאומי שבזהותנו נכנס לתרדמה ארוכה, בעוד הרכיב ה"דתי" החזיק אותנו בחיים. הכ נסתי את התואר "דתי" למירכאות, משום שגם בתוכו שכן הגרעין הלאומי. בדתות אחרות על פי רוב היחיד עומד מול אלוהיו. אצלנו, לעומת זאת, כמעט בכל ברכה, תפילה וטקס נוקטים לשון רבים: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו...", "תקע בשופר גדול לחירותנו...", "שמע קולנו... חוס ורחם עלינו", ועוד. חשוב לזכור שיצאנו ממצרים כעם עוד בטרם קיבלנו את התורה. למעשה, רק ַעם יכול היה לקבל תורה, לא יחידים.
אבל בהיותנו בגלות, הרכיב הלאומי היה קצת "תיאורטי", הוא הזכיר מהיכן גלינו ולאן רוצים לשוב; הוא המחיש שהחיים מחוץ לארצנו אינם עניין שצריך להשלים עימו, ושאסור לש כוח את חלום שיבת ציון. בינתיים חיינו מפורדים ומפורקים, אנו דוברים שפות שונות ולעיתים מאמצים זהויות לאומיות זרות. כדי כך, שלקראת סוף המאה ה 18 תיאר הגאון מווילנה את מצבנו: "כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו עטרת ראשנו, ונשארנו רק אנחנו... הגוף... בלא נפש... עד שנרקב הבשר והעצמות נפזרו פיזור אחר פיזור... ולא נשאר אלא תרווד )כף( ָרָקב מאיתנו ונעשה ."...רפע
רק כשהתחלנו לעסוק בשיבה הביתה ובהגשמת חלום המ דינה העברית, החל הרעיון הלאומי לצאת אל הפועל ולגבש אותנו מחדש כעם בארצו. העצמות המפוזרות שראה יחזקאל בחזונו עוד במאה ה 6 לפנה"ס התקרבו כעת עצם אל עצמה עד שהפכו לגוף, ורוח אדירה עלתה מתהומות ההיסטוריה ונפחה חיים בגוף הלאומי, מגבשת אותנו לעם. החידוש ההיסטורי הגדול בייסוד המדינה היהודית - במיוחד לאחר השואה - היה הקמת כוח מגן צבאי שידאג לקיום השבועה "לא עוד!". כוח מגן הוא אמ צעי, לא מטרה. "לֹא ְבַחִיל ְולֹא ְבכֹח ִּ י א ְּ רוִּחי ָאַמר ה' ְצָבאוֹת", כך לימד הנביא זכריה. דווקא כשהנביא מתאר את הא ל בכינוי "צבאות", הוא מקפיד לסייג: "לא בחיל ולא בכוח, אלא ברוח". ובכל זאת, הרי צבא פירושו כוח וחיל - על איזו רוח מדובר? שבעת חודשי המלחמה שחשפו אותנו לגילויי גבורה מפעימים, מאירים באור חדש את מהות הרוח שהנביא דיבר עליה: רוח מסירות הנפש של חיילינו על העם והארץ.
החידוש ההיסטורי שבהקמת כוח מגן של המדינה העצמאית הוא שכעת מסירות הנפש אינה מתייחסת רק לשמירת המצוות הפרטיות - כפי שהיה בגולה - אלא לרעיון הלאומי, מסירות נפש על קיום העם כקולקטיב ועל שמירת אחיזתנו בארץ.
עם שמוכן למסור נפשו על ערכים כאלה לאורך זמן, בונה את קיר הברזל התודעתי והאמוני כלפי אויבינו. איננו אורחים לרגע, אלא בניה החוקיים של הארץ שחיכתה לנו שוממה במשך דורות, ורק עם שיבתנו אליה בדורות האחרונים החלה לפרוח שוב. הרוח שהנביא דיבר עליה השיבה בנו חיים במלחמת העצמאות בתש"ח, ושבה והפיחה בנו חיים במלחמה הנוכחית, במעשי הגבורה הבלתי נתפסים של חיילינו ובדברי הנבואה העמוקים של אימהות שכולות על קברי בניהן, כשהן פונות אל העם ומרוממות את רוחו להמ שיך במלחמה ולבער את הרע מן העולם "ַעד ִיּקֹם וֹגּי אְֹיָביו".
"לֹא ְבַחִיל ְולֹא ְבכַֹח, ִּכי ִאם ְּברוִּחי ָאַמר ה' ְצָבאוֹת". צבא הוא כוח וחיל, על איזו רוח מדובר? גילויי הגבורה במלחמה מאירים את מהות הרוח: מסירות הנפש לא רק על
מצוות הפרט, אלא על משמר העם והארץ
אבל המלחמה שהשבנו בעזה, הגבורה שהתגלתה שם, היא אספקט חשוב באתוס שלנו.
"אני לא מפחיתה מהגבורה בעזה, אבל ל־7 באוקטובר מגיע מקום משלו. אסביר מדוע: זמן לא רב אחרי שאושר חוק יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה, במגזר הממלכתידתי כבר לא ציינו אותו במקומות רבים. הם לא ידעו מה לעשות, ובסופו של דבר, חלק מהמגזר שילב את טקס הזיכרון לרבין עם טקסים נוספים.
"כשטקסים נוספים מתערבבים יחד באותו מרחב זיכרון, החלק של כל אחד יורד, זו מתמטיקה פשוטה. חקרתי את בתי הספר האלה, ונוכחתי לדעת שאת יום הזיכרון לרצח רבין חולקים עם תפילת הגשם ועם יום הזיכרון לרחל אימנו, שלא היה מצוין בבתי הספר לפני כן באופן הזה".
זאת אומרת, כל ההקשר האידיאולוגי־פוליטי של הרצח לא מקבל התייחסות.
"זה נכון, אבל חשוב לזכור שההקשר הפוליטי של הרצח לא מקבל מקום בשום בית ספר, לא משנה באיזה זרם - למעט, אולי, בכמה בתי ספר דמוקרטיים. מציינים שיגאל עמיר הוא תפוח רקוב, ורוב הזמן עוסקים בביוגרפיה המוסכמת של רבין. לכן, אם המדינה תבחר לשלב בין 7 באוקטובר למלחמה בעזה, המקום של 7 באוקטובר יהיה קטן יותר, והממשלה תאבד את האחריות שלה לתושבים שהופקרו".
האם נראה כאן פרקטיקות חדשות של שכול והנצחה?
"זיכרון קולקטיבי מאופיין בגמישות רבה. ההווה מעצב את העבר, ולכן האופן שבו נזכור את 7 באוקטובר ישתנה עם השנים. ייתכן שממשלה אחרת תעצב את יום הזיכרון ל־7 באוקטובר בצורה אחרת; לא משום שהעבר השתנה, אלא כי ההווה השתנה וחל שינוי באופן שבו זוכרים דמויות ואירועים.
"לגבי הפורמטים, הם יהיו תלויים גם במשאבים. בוודאי נראה אנשים שמקעקעים אלמנטים של הנצחה על גופם. במקביל, הנצחה דיגיטלית והנצחה שכוללת מיצגים למיניהם, למשל, כרוכה בהשקעות גדולות. לכן יש להחליט שהדברים נכנסים לתעדוף, וגם לבחון מצבים שבהם כל קהילה תרצה את הזיכרון שלה - מעבר לסיפור של המדינה.
"ייתכן שנראה שכל קהילה בעוטף תרצה להקים מיזם הנצחה פרטי משלה. האתגר הגדול של המדינה יהיה בסיוע לקהילות שרוצות באתגרי הנצחה פרטיים, אך אין להן המשאבים לכך". מה חשבת על מיצגי החטופים השונים? "יש לי קושי נורא גדול עם חלק מהמיצגים האלה, משום שיש בהם משהו שעלול לנרמל את החוויה. כך, למשל, במוזיאון השואה בברלין יש מין חדר שנכנסים אליו ואמורים להרגיש בו כמו בשואה. אחריו אנשים עלולים להגיד לעצמם - אוקיי, לא נורא, שרדתי. במוזיאון בדרום אפריקה יש זינזאנה שמדמה את רכב המשטרה הדרום־אפריקני בתקופת האפרטהייד. הילדים נכנסים פנימה ומדמים שהם אותם שחורים שנכלאו בזינזאנה, ועלולים לצאת בתחושה שאפרטהייד זה לא כזה נורא. המיצגים האלה מדמים מציאות שאי אפשר לדמות". מה דעתך על נוסחי ה"יזכור"? "זה מעיד על כוחו של ההווה בעיצוב העבר. כלומר, לוקחים טקסט קאנוני, חילוני, בן 100 שנים, שנכתב על ידי ברל כצנלסון לסיפור תל־חי, ועורכים בו שינויים. זה מעיד בעיניי על החיות ועל הצורך של הקהילה לחדש טקסט מוכר, ולהתאימו אל האתוס הלאומי הנוכחי שעדיין מדבר אליה".
תאריך שמחדד משמעות
השיחה שלנו מתקיימת בשבוע שבו צוין יום השואה. אחת משורדות השואה אמרה השבוע שאי אפשר להשוות את 7 באוקטובר לשואה, אבל גם אי אפשר להרחיקו מהשואה, "זה נפגש איפשהו באמצע". מעניין לדעת אם התיאור הזה ישפיע על האופן שבו 7 באוקטובר ייצרב כאן: האם נדבר כאן בחלוף השנים במונחים של דור שני ל־7 באוקטובר? האם התאריך הזה ייצרב בתודעה הציבורית כמו השואה?
7" באוקטובר יושב על אלמנטים מהשואה. אנחנו לא באים לעולם כלוח חלק. גם אם אנחנו לא דור שני או שלישי לשואה, רובנו גדלנו במערכת החינוך שהדגישה ולימדה שואה, ולכן הזיכרון הקולקטיבי שלנו מורכב באופן אינהרנטי מהשואה. יהיה קשה להפריד בין השניים.
"אירועי 7 באוקטובר יתכתבו עם השואה משום שמספיק אנשים נזכרו בה בשבת השחורה, כולל שורדי שואה בעצמם.
"אני מחברת את האירועים הנוכחיים גם לזיכרון הקולקטיבי באשר לגלעד שליט ולרון ארד. משפחות החטופים עושות שימוש ברון ארד, ואומרות שללא פעולה מהירה - יקיריהן יהפכו לרון ארד. הן לא משתמשות בזיכרון של גלעד שליט, כי מי בכלל יכול לשרוד במנהרות הללו במשך חמש שנים. הן מדגישות שהן לא יעמדו ב־031 רון ארד, ומשתמשות בזיכרון הקולקטיבי כדי להשפיע על ההווה".
היית בעד לקרוא למלחמה "מלחמת 7 באוקטובר", ואי אפשר שלא להשוות את השם לפיגועי 11 בספטמבר. יש הסבורים כי שם מלחמה שבבסיסו תאריך הוא בגדר בריחה, שאינה מהדהדת את גודל האסון. כיצד שם המלחמה, "מלחמת 7 באוקטובר", למשל, ישפיע על האופן שבו נזכור אותה?
"התנגדתי לשם 'חרבות ברזל', משום שצמד המילים הזה נטול כל משמעות והקשר. זה נכון ששם שבבסיסו תאריך עלול לטשטש את המשמעות, אבל במקרה הספציפי שלנו - במילה 'שבעה' יש רובד עמוק שמתחבר לשבעה היהודית, לשבוע האבל, ולכן אין כאן דמיון לשום תאריך סתמי אחר שקרה בו משהו. עבור היהודים זו מילה עם משמעות רבה, בניגוד למשל ל־11 בספטמבר, שהוא תאריך קצת יותר גנרי".
לסיכום, השבוע העלה סקר חדש כי 82 אחוזים מאזרחי ישראל מרגישים שזיכרון השואה נחלש עם השנים. איך ייראה בעתיד, אולי בעוד עשור ואף יותר מכך, הזיכרון הקולקטיבי בכל מה שקשור ל־7 באוקטובר?
"אני חושבת שהרבה מאוד אנשים בישראל לא ייתנו ל־7 באוקטובר להישכח, כי זה חלק ממי שהם. ועדיין, לחברה אזרחית אין אותה יכולת כמו למדינה - לקיים אזכרות, להשפיע על תוכניות לימודים ולהנחיל זיכרון. לכן יש להתמקד גם במה שעושה המדינה בעניין, כיצד היא מתכוונת להתמודד עם היום הזה. לרוב המדינות יש שלדים בארון, רגעים בהיסטוריה שהן בושות בהם ונכלמות מהם, ואני מקווה שזה לא יהיה המקרה כאן. אם בסוף ההנצחה והזיכרון יהיו רק עסק של העוטף - אז יש לנו עוד סיבה להתבייש". √
להצעות ולתגובות:
Ranp@israelhayom.co.il
"השבת השחורה נכנסת לקטגוריית העבר הבעייתי, שמתביישים בו, שלד בארון, ולכן אני סבורה שלמדינה יהיה קושי להנציח את האירועים. ראינו לכך פרומו קטן בתקופת האינתיפאדה השנייה, באי־הרצון של המדינה להנציח את נושא הטרור" "יש לי קושי עם חלק ממיצגי החטופים, כי יש בהם משהו שעלול לנרמל את החוויה. במוזיאון השואה בברלין יש חדר שאמורים להרגיש בו כמו בשואה. אחריו אנשים עלולים להגיד לעצמם – לא נורא, שרדתי. המיצגים האלה מדמים מציאות שאי אפשר לדמות" "אנשים לוקחים את טקסט 'יזכור' הקאנוני, החילוני, בן 100 השנים, שנכתב על ידי ברל כצנלסון לסיפור תל־חי, ועורכים בו שינויים. זה מעיד בעיניי על החיות ועל הצורך של הקהילה לחדש טקסט מוכר, ולהתאימו אל האתוס הלאומי הנוכחי"