לפני הזריחה החושך סמיך יותר

"ריבונו של עולם! השומע צעקה מעמקי שאול תחתיות ומתחתיו. שמע צעקתי ונאקתי ואנחתי המרה מאוד, הכבדה מאוד, העמוקה מאוד. פתח פיך לאילם כמוני, למרוחק כמוני. עזרני לפרוש את לבבי המר לפניך. כי נפשי מרה לי מאוד מאוד, עד אשר איני יודע איך אני יכול לחיות ולהתקיים אפילו שעה אחת מעוצם מרירות ליבי" )רבי נחמן מברסלב(. ריבונו של עולם! אני פונה אליך במילים של רבי נחמן כי צר לי ומר לי. ולפעמים רוחי טרופה ומסוכסכת, ואפילו שוגה בערפילי כפירה. כי לפ עמים נפשי משובשת ושפתותיי מגמגמות, ואין בי בכלל מילים ואני רק רוצה לצעוק לך בצווחה גדולה. אתה, שיודע כל, שמכיר אותי - אני מבקש ממך שתפיח בי את המילים הנכונות, את האמונה ואת תעצומות הנפש.

כי הנה שוב עולות הקלישאות, כי כל מאמר חגיגי על יום הזיכרון יהיה רצוף בקלישאות. אבל החיים הם קלישאה. וגם זו קלישאה. ומצד שלישי, קלישאות הן סכנה מדומה כמו מוות במשחק מחשב, לא כמו המוות הסופי בהחלט.

לכן אי אפשר בלי קלישאות. לפיכך יעמדו הקלישאות על מכונן, בפשט, בדרש ובסוד. כי כיצד אפשר לומר זאת אחרת. ריבונו של עולם! אתה באמת לוקח את הכי טובים. את היפים, את האמיצים, את אלו שלא טעמו טעם חטא. את אלו שלא גזלו ולא עשקו, שלא פשעו. את אלו שנתנו את היקר מכל, את חייהם, למען כולנו.

אוי, ריבונו של עולם, תעזור לי שלא להחציף פנים ולהגיד על האדמה הזו, האדמה שלך שנתת לנו בברית, כי מקוללת היא. אדמה צמאת דם. אדמה שותקת ורעה. זו האדמה, ריבונו של עולם, שאנו זורעים בה את ילדינו התמימים וקוצרים סופה רעה. גואלנו, אחרון על עפר יקום, תן בנו תקווה לדעת שכל זמן שהנשמה בקרבנו, תשועתך כהרף עין.

ריבונו של עולם, בתפילת האשכבה אנו אומרים: "מלך מלכי המלכים ברחמיו יסתירהו בצל כנפיו ובסתר אוהלו, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ולקץ הימין יעמידהו ומנחל עדניו ישקהו". ואני אומר לך ריבונו של עולם, אני אוסף האטומים שאתה בראת ונפחת נשמה בקרבו, אני אומר לך - לקחָתּ מלאכים לחסות בסתר אוהלך. באו לעולם טהורים והסתלקו טהורים.

ואחרי שדיברנו כלפי שמיא, נרד ארצה. במדרש שמעוני על תהילים נאמר: "משל למה הדבר דומה: לאב ובנו שהיו מהלכים בדרך. נתייגע הבן ואמר לאביו: אבא, היכן היא המדינה? אמר לו: בני, סימן זה יהא בידך - אם ראית בית קברות לפניך, הרי המדינה קרובה לך". או כפי שאמר זאב ז'בוטינסקי: "אין כובשים את ההר אם אין קבר במורד".

היין והיאנג, אין רע בלי טוב, ונדמה שאין צורך להבהיר נקודה זו. והטוב הוא המדינה היהודית העצמאית, הטוב הוא הריבונות של עם שחזר להיסטוריה. הרע הוא המחיר. ותמיד יש מחיר. ואנחנו כאן תמיד, כדי לזכור אותו. כי את החלופה בכינו בשבוע שעבר. החלופה איומה. יהודי נודד, עלוב ותלוש, יהודי ללא בית, ללא מולדת, ללא מגן. ולכן הקרבה שבין יום השואה והגבורה לבין יום הזיכרון ויום העצמאות מדויקת, והשנה אפילו עוד יותר. כי בשמחת תורה קיבלנו תזכורת בשריר האושוויץ שלנו. כי לפני הזריחה החושך סמיך יותר. כי יש מחיר כבד עבור חזרתו של עם ישראל אל תוך דפי ההיסטוריה. "ותשקוט הארץ 40 שנה" לא יקרה. עבור הריבונות בארצנו שילמנו, אנו משלמים ונשלם בדם. זה אכזרי, זה מזעזע, אבל אין פטנט אחר. אם אין אני לי - מי לי.

לא מבינים את המחיר

הרצל כתב ש"הציונות היא אידיאל אין סופי". הציונות היא אידיאל אין סופי, כי כל עוד היהודים קיימים, המשימה העליונה היא להבטיח את שרידותם, לא רק כפרטים, אלא כעם ריבוני. המשימה הזו היתה לפנינו, ונוריש אותה לילדינו ולנכדינו. זו לא בשורה פסימית, זו הבשורה הכי אופטימית שיש. עדיף לחיות לנצח על חרבנו, מאשר ליפול עם עלה זית ביד. אבל כדי לשרוד, צריך לזכור שהשרידות אינה מובטחת. גם מבחוץ, אך גם מבפנים.

ונתן אלתרמן נתן בו סימנים: "אז אמר השטן: הנצור הזה איך אוכל לו. איתו האומץ וכישרון המעשה וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. ואמר: לא אטול את כוחו ולא רסן אשים ומתג ולא מורך אביא בתוכו, ולא ידיו ארפה כמקדם, רק זאת אעשה: אכהה מוחו ושכח שאיתו הצדק. כך דיבר השטן וכמו חוורו שמיים מאימה בראותם אותו בקומו לבצע המזימה".

הימים הללו הם ימים נוראים. גאולה, חורבן ותקומה בתוך תוהו ובוהו של עולם מעוות וצבוע. כן, יש בינינו רשעים השואלים מה העבודה הזאת לכם. אלו הלועגים ל"אחדות ישראל" ושוחטים פרות קדושות של אח רים. לא של עצמם, חלילה. אבל מה לנו מניכור, מהתרסה ומלעג בימים כאלו. ימים נוראים שבין יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. אנחנו חושבים שאנחנו מבינים את המחיר. אנחנו לא מבינים. אנחנו לא מעלים על הדעת את גודל הכאב וההקרבה.

כי בבוקר שאחרי יום הזיכרון, השמש תזרח בשמיים ודופק העולם יפעם על פי חוקים שלנצח יתעתעו באדם. ולנו, המביטים מהצד, הצער ידהה ויישכח, אולם מי שאיבד את היקר לו מכל, רק הוא יחיה בתוך תוגה שאין לה סוף. כל בוקר יביא עימו את הידיעה המזעזעת.

יהי זכרם ברוך.

הרצל כתב ש"הציונות היא אידיאל אין סופי". הציונות היא אידיאל אין סופי, כי כל עוד היהודים קיימים, המשימה העליונה היא להבטיח את שרידותם, לא רק כפרטים, אלא כעם ריבוני. המשימה הזו היתה לפנינו, ונוריש

אותה לילדינו ולנכדינו. אבל כדי לשרוד צריך לזכור שהשרידות אינה מובטחת. גם מבחוץ,

אך גם מבפנים

צילום: שלומי צ'רקה